מרדכי אנסבכר

מרדכי (מקס) אנסבכר נולד ב-1927 בווירצבורג שבגרמניה, בנם השני של הרב שמחה (סימון) אנסבכר ומיכל (מינה) לבית הרץ.

הייתה זו עיר יפה ליד המים, המוקפת יערות ירוקים יפים מאוד מסביב לעיר. גרנו באיזור היהודי בעיר העתיקה, כאשר מסביב היו בית הכנסת ומוסדות קהילה יהודיים נוספים.

מאז שאני זוכר את עצמי גידלו וחינכו אותי להבין שאני שונה, שאני יהודי. מובן שנשלחתי מילדות לגן ילדים יהודי.

בווירצבורג פעל הסמינר המרכזי המפורסם למורים יהודים, שהיה ידוע בכל אשכנז, ומשך אליו כוחות חינוך מעולים מכל ערי גרמניה וגם מערי פולין וליטא. המחנכים הצעירים בסמינר הקדישו מזמנם לעזור בחינוך היהודי בקהילת וירצבורג. כך זכינו חבריי ואני, כילדים בני 7-6, לשמוע את הסמינריסטים, שסיפרו לנו בעיקר בשבתות ובימים טובים אגדות ישראל ופרשיות התורה בצורה מעניינת ומרתקת מאוד, שהתאימה במיוחד לילדים קטנים.

ט"ו בשבט היה חג מרכזי, שבו היו מביאים תפוזי יפו גדולים וכל ילד קיבל אחד. מיני מנהגים כאלו חיזקו את אהבת ארץ ישראל אצל כל אחד ואחת מאיתנו. גם על המצוות התלויות בארץ, כמו שמיטה ושביעית, למדנו במסגרת ט"ו בשבט. כך שהרגשנו כאילו ברגל אחת היינו ממש בארץ ישראל.

השתתפתי בתור ילד במקהלת בית הכנסת. כילד היה לי קול נעים, והלכתי כמה פעמים בשבוע להתאמן. זה נתן לי הרבה, גם לימים אחרים שבהם יכולנו להשתלב בקלות בתפילות בארצות שאליהן הגענו. (לישועתך קיוויתי ה', ע' 12-8)

הוריו של מרדכי נמנו על קהילתו של הרב יצחק דב במברגר, רב העיר. מרדכי התחנך בבית הספר היהודי בווירצבורג והיה חבר תנועת הנוער "עזרא" בעיר.

פעם בשנה כשהיה חופש, הייתה קייטנה של "בני ברית", שם עשו תחרויות של מחניים, והיה מקום טוב לשחק כדורגל ומשחקי שח ודמקה ותחנה, ובעיקר גם פעולות, לאו דווקא דתיות. "בני ברית" היה מיועד גם לחופשיים [חילונים], ושם קיבלנו גם אוכל מהקהילה. דאגו לקקאו ועוגות. זאת הייתה אחת הפעילויות שאני זוכר ממש לטובה. קבוצות החופשיים והדתיים, אני לא רוצה להגיד שתי הקבוצות, כי היינו קבוצה אחת, ממש משפחה, עד דברים מסוימים כמו מצוות שבת, פסח, מצות וכדומה, אבל סתם ככה היינו חברים טובים מאוד, וכשבאו להתארח אלה אצל אלה, הקפידו על כשרות ועל עוד דברים שרצו להקפיד.

בשנת 1936 החרימה המפלגה הנאצית את ביתה של משפחת אנסבכר והמשפחה נאלצה להעביר את מגוריה ואת העסק המשפחתי לעיבוד ומכירת עורות. האב נאלץ לנסוע בין ערים ועיירות ולהציע את סחורתו, ומרדכי ואחיו סייעו לו.

לאחר ליל הבדולח, נשלח מרדכי לקרובי משפחתו בבריסל, יהודה (ליאו) ובטי אנסבכר. עם הכיבוש הגרמני במאי 1940 סייע מרדכי לפרנסת המשפחה. בשנת 1942 חזר לגרמניה בשל הרעב ששרר בבלגיה. עם הגעתו לגרמניה

ענדנו טלאי צהוב. ... כבר אי אפשר היה לנוע בחופשיות לשום מקום ... נשלחתי לבית ספר מקצועי במינכן ששכן בתוך בית הכנסת שהרסו בליל הבדולח. ... בנגרות היה גם ציור טכני והנושא היה קרוב אלי.

המקום שבו למדתי עבר לפיקוח הגסטאפו, והם ניצלו את כל אלה שלמדו נגרות לצרכים שלהם. הם הקימו במינכן את מחנה המעבר מילברסהופן. ... בנינו מחנה שאפילו לא ידענו למה הוא נועד, עד שהתחילו להגיע הטרנספורטים שהיינו עדים להם.

התפקיד שלנו מטעם הקהילה היה לעודד את הקרבנות, חולים מבתי חולים, קשישים מבתי זקנים. היינו צריכים להוביל אותם עד הרכבת. האנשים היו במצב נורא ... הובילו את האנשים עם המיטות לתוך הרכבת, וכל זה תחת זרקורים ובפיקוח אנשי אס-אס. במדים שחורים. ... כשרצינו לעזור לזקנים לעלות לרכבת, נתנו לנו מכות עם מקלות וצרחו: "זה לא תפקידכם, כלבים יהודים!" הם קיללו אותנו וירקו עלינו והפריעו כמה שיכלו כדי שלא נוכל לעזור. בזמן שהטרנספורט עזב לא היינו שם, כי לקחו אותנו בחזרה למינכן לריכוז של הקהילה.

הקהילה היהודית בווירצבורג השיגה למרדכי אישור לחזור לעיר כדי להיפרד מאביו, שהיה על ערש דווי. כך זכה מרדכי לראות את אביו בפעם האחרונה.

מרדכי עבד במשק בית בבית החולים היהודי בווירצבורג, שהיה גם בית מחסה לזקנים שקלט את היהודים מהכפרים והעיירות שבסביבה.

ב-24 בספטמבר 1942 נשלח מרדכי עם אמו לגטו טרזין.

שאלו אותי: "מה יש לך על הגוף?" אמרתי: "יש לי תמונה של אבא. זאת התמונה היחידה שיש לי". הגסטאפו הסתכל בתמונה, זרק אותה לפניי על הרצפה ואמר: "שם אתה לא צריך את זה". ...

הרכבת הגיעה אל בוהושוביצה (Bohušovice) שליד טרזין, והמגורשים נאלצו ללכת ברגל אל הגטו.

בינינו היו זקנים וחולים, חלקם חלשים בצורה מבהילה ממש, אז לקחו חלק מהם ברכב משא. אני אמנם הייתי בעצמי חולה עם חום גבוה, אבל הייתי צעיר ולכן הייתי צריך ללכת רגלי עד טרזינשטט. ...

כל מה שהגסטאפו בווירצבורג לא לקחו, לקחו הז'נדרמים בטרזין. אפילו דברי מזון חשובים ביותר לא יכולנו להביא לתוך המגורים. ... החולים והחלשים שלא יכלו ללכת נלקחו בעגלות סוסים שהניחו בהן גופות חולים שמתו. ...

מנהל בית הספר אהרון מנדלבאום, מחנך בחסד עליון, היה זרוק על הרצפה, נשען על המטלטלין שלו, ובקושי היה יכול לקום. עזרתי לו לשים משהו תחת הראש כדי להקל עליו מעט. לידו שכב אלדוט, מראשי הקהילה, אדם חשוך ילדים שהקדיש את כל חייו לקהילה ולעבודה ציבורית. ...

אנשים בני 80-75 שכבו וחיכו לסופם. בקושי יכלו לפתוח איתם בשיחה. הם נהיו אפאתיים ... אפילו את צורכיהם הם עשו בשכיבה במקום. הם רק רצו לישון אבל לא יכלו כי אנשים מסביב בכו וצעקו, וגם היו חולים רבים. זו הייתה תמונה נוראה של אנשים שעד אתמול היה בכוחם לעזור לאחרים, וכעת לא נותר בהם כוח לעזור לעצמם. כך עבר הלילה הראשון. ... אנשים מתו באשר שכבו.

החלוצים היו מארגנים מעולים. הם ארגנו את בני הנוער בכל מיני דרכים יצירתיות ומגוונות כדי שיהיו להם חיים קלים יותר. בני הנוער עבדו במקומות טובים קצת יותר, וקיבלו קצת יותר מזון. בבתי הנוער שלנו היו גם מיטות מעץ בשתיים או שלוש קומות, ויכולנו לפחות לשים את הראש ולנוח על מזרון דק. לא כן היה בבתים או במקומות המגורים האחרים.

היו לנו מדריכים נהדרים שקיבלו עוד קודם לכן חינוך חלוצי בצ'כוסלובקיה. כמה מהם היו מורים מגרמניה. ... המדריכים הצעירים הללו קיבלו על עצמם את עבודת החינוך וגם את גיוס המדריכים החדשים מבין אלה שהגיעו מגרמניה. מכיוון שעוד בווירצבורג הייתי די פעיל בעבודה ציבורית בין בני הנוער (עד כמה שניתן בגיל כזה), נבחרתי לעזור למורים ולמחנכים, ולחנך את בני נוער היותר צעירים, גם אלה שהיו בגילי.

כמה מבני הנוער היו מבתים יהודיים דתיים אבל רובם היו מבתים מתבוללים, כך שלא רק שלא היו דתיים אלא שכמעט לא היו בעלי ידע ביהדות כלל. היינו צריכים למעשה לתת להם את החינוך הציוני־חלוצי־יהודי ממש מבראשית. בעיניי נעשתה שם עבודה נהדרת, כי הילדים למדו בבית הנוער שירים עבריים שגם איחדו וחיזקו, וגם שיעורים במידות טובות. ...

מכיוון שהמחנה ברובו היה מאוכלס בזקנים וחולים, אחד התפקידים המרכזיים שלנו כבני הנוער היה לבקר אותם ולעודדם בבתי המגורים, בבתי החולים ובבתי הזקנים. כך, למשל, קראנו לפניהם שירה יפה וקצת תנ"ך. זכורני שבני נוער צ'כים קראו לפניהם לעיתים קפקא בשפה הצ'כית. היו קשישים רבים שפשוט לא היו להם משקפיים. הייתה זו תמונה נפוצה ברחובות טרזינשטט של זקנים שהלכו הנה והנה בלי שום מטרה, ולעיתים מבלי לראות לאן שהם הולכים. הרבה מהם היו עיוורים שגיששו את דרכם עם מקל, ובקושי היו יכולים להתקדם. על זרועם היה סרט צהוב עם שלוש נקודות שחורות, הסמל המוסכם בגרמניה ואוסטריה לעיוורים. לפני זקנים מסכנים אלה ישבנו, ואני זוכר שלא פעם באמצע קריאה או לימוד הם נרדמו, והיו גם כאלה שממש נפטרו על ידינו. ... הם היו שופטים, הם היו אנשי מדע, הם היו המכובדים ביותר בארצות שמהן הגיעו, וכאן הם נאלצו להשליך הצידה את הכבוד העצמי כדי למצוא כמה קליפות תפוחי אדמה.

מרדכי עבד במטבח וניסה להביא מדי פעם מזון לאמו ולידידים.

בעונג שבת ביום שישי בערב נהגנו בדרך כלל לאכול יחד. הזמנו גם את ההורים ואת הקרובים שהיו במגורים שלהם כדי שלפחות בשבת יאכלו ארוחה אחת יחד איתנו. ארוחה זה במרכאות כמובן, זה היה רק "על נייר". הכינו באופן מיוחד לחם משנה משתי לחמניות או משני לחם וכך יכולנו לקיים קידוש. יין לא היה, מיץ ענבים לא היה, קידשנו על הלחם. העיקר היה להיזכר במצוות, לזכור ולהזכיר לעצמנו ולאחרים את מנהגי אבות. בדרך כלל היה מישהו שקיבל על עצמו לדבר על פרשת השבוע, על נושא מיוחד או על נימוסים ומידות טובות. היו גם חידושים וגם האורחים שבאו מבחוץ תרמו משלהם. ... אביו של וולפי אדלר השמיע דברי תורה, או שמישהו סיפר על המנהגים ועל איך שחגגו את השבת ואת החגים אצלם בקהילה. המטרה הייתה להפוך את השבת למקור של כוח, כוח של יחד, ככה היה מתקיים בדרך כלל גם איזה עונג שבת (לאו דווקא של דתיים) ושם יכולנו לשיר, ופשוט להיות יחד ולעודד אחד את השני. הדבר היה חשוב מאוד בשביל ההווי, כדי להתחזק, כדי לא לחשוב רק על הצער היומיומי. הרי כל יום באו הדאגות של המשלוחים. בבוקר קמנו ושמענו שזה נפטר וזה מת. השבת הייתה אור בקצה המנהרה, היחד נתן עידוד וכוח לכל אחד ואחד, הכוח לקראת חלוציות, לקראת מחשבה שיבוא היום שאנחנו נוכל לא רק לחלום אלא גם לראות שבת עם מפה לבנה, עם משפחה.

אחיו הגדול של מרדכי, נפתלי, השתייך לקבוצת הכשרה משותפת של "אגודת ישראל", "המזרחי" ו"השומר הצעיר" בנוינדורף. באפריל 1943 נשלח נפתלי עם חברי ההכשרה שלו לאושוויץ ונספה.

באוקטובר 1944 נשלח מרדכי לאושוויץ. אמו הגיעה לאושוויץ מאוחר יותר ונספתה. מאוחר יותר באותו חודש הועבר מרדכי למחנה קאופרינג, אחד ממחנות הלווין של דכאו. שם עבד בעבודות כפיה.

בערמה של הגוויות ... הגוויות כבר היו לא מזוהות. גם את החברים הכי טובים לא יכולת לזהות כי כולנו היינו מוזלמנים וכבר לא יכלו להבדיל בינינו. כמעט יום יום בא קומנדו מיוחד לאסוף את הגוויות ושמו אותן בבור ענק.

באביב 1945 הועבר מרדכי בצעדת מוות למחנה הריכוז אלאך. ב-30 באפריל,

לקראת בוקר, שמענו רעש של מנועים ... והטנקים הראשונים הגיעו אלינו. כאן כבר לא יכולנו לעצור את עצמנו, ולמרות שלא היה לי כוח ושקלתי רק כמה עשרות קילוגרמים, פרצנו את גדרות המחנה. ... העצירים חתכו את הגדר החשמלית בכמה מקומות כדי שלא תהיה סכנה ורק כך יכולנו לפרוץ את השערים. פרצנו החוצה לקראת הטנקים האמריקאים המגיעים. איזו שמחה! איזו צהלה! קפצתי על הטנק הראשון שהגיע ... התחלתי לדבר עם אחד החיילים, והוא סיפר שהם שייכים לחיל השביעי ומשחררים כעת את באוואריה. זיהיתי לפי האנגלית שלו מבטא זר ושאלתי: אתה נולדת בארה"ב? לא, הוא עונה לי, אני נולדתי כאן בסביבה בבוואריה אני מסביבת העיר וירצבורג. התרגשתי: "גם אני מקהילת וירצבורג!" הוא סיפר שהוא מניו יורק, מאותה הקהילה שבה גרים גם בני הדודים שלי קהילת ברויאר ("עדת ישורון"), והוא הבטיח לי שעוד הערב ישלח מברק לקהילה ובה יספר לכולם שאני חי, כדי שהמידע יגיע לכל המקומות שבהם אולי יש לי קרובים חיים.

בעת שחרורו היה מרדכי במצב של תת תזונה.

שקלתי 37 קילו, אבל הייתי חופשי וידעתי שאני הולך לקראת משהו טוב יותר.

בקיץ 1945 עלה מרדכי לארץ ישראל באוניה מטרואה.

עלינו על האונייה בשמחה עצורה מעורבת בחששות. אחרי הכול אנחנו עדיין לא בארץ ישראל וכבר שמענו על אוניות שהחזירו ועל מעצרים שנעשו בלב ים. בבטן האונייה היו חיילים בריטיים שבדקו כל אחד ואחד מאיתנו אם יש לו נשק ומה יש לו במזוודה. לי הייתה רק מזוודת קש פשוטה שבה ארזתי את מעט המטלטלים שהיו לי,  כמה ספרי קודש שקיבלתי והדברים החיוניים ביותר. את הטלית והתפילין לא הנחתי מהיד.

בארץ הצטרף מרדכי לתנועת הנוער "עזרא" וגויס להגנה. במלחמת העצמאות לחם בקרבות חזית ירושלים. לאחר המלחמה היה מפקד סוללות מרגמות כבדות בחיל התותחנים. במלחמת ששת הימים השתתף בקרב על ירושלים והגיע לדרגת רב סרן.

מרדכי היה המנהל הראשון של מוזיאון יד ושם.

בצד הפעילות המחקרית השוטפת והתערוכות הגיעו ליד ושם גם משלחות רמות דרג. ... כשתוכנן הביקור של אדנאואר ביד ושם הטילו עליי כיליד גרמניה וכמנהל המוזיאון ללוות את האורח החשוב עם פמלייתו, ולהדריכו ברחבי המוזיאון.

... הראיתי לאדנאואר את תכנית ועידת ונזה, שמוצגת באופן קבוע במוזיאון יד ושם. הגדלנו פי מאה את תצלום התכנית הזאת כדי שכל אדם יוכל לקרוא אף ללא משקפיים את כל פרטי התכנית המרושעת של השמדת יהדות אירופה. יכולתי לראות את הזעזוע שעבר על פני האורחים. משם הגענו לחלק של המוזיאון שבו קיימת תערוכת מוצגים קבועה של חפצים ותצלומים של אנשים ששוחררו ממחנות דכאו ובוכנוואלד, שם הצגתי בפניו את המעיל שהיה המעיל שאני לבשתי במחנה ונתתי כמתנה ליד ושם, וחשפתי בפניו שגם אני ניצול שואה. בשלב זה התרגש אדנאואר, שהיה קתולי אדוק בעצמו וראה אותי חבוש כיפה, ושאל: "איך ייתכן, מר אנסבכר, שאחרי כל מה שעברת אתה נשארת דתי?"

אחרי אדנאואר הגיעו כמה וכמה מבקרים חשובים מגרמניה, כמו הנשיא הויס והקנצלר ארהרד, שהיה המתכנן והאדריכל של ההתפתחות הכלכלית באירופה ומאוחר יותר היה הקנצלר של גרמניה, וגם הקנצלר קוהל ואחרים. ... לא פעם כשתיארתי להם בסוף הסיור איך שאני הייתי בין אלה שמופיעים שם בתמונות, מאחורי גדרות התיל ועל המיטות, רבים מהם החניקו בכי, או פשוט הסתובבו ממני כי הם לא יכלו להסתכל לי בעיניים. הם חזרו לגרמניה ולבונדסטאג קצת אחרים, סוחבים מטען נוסף שלא הכירו ולא ידעו, שקיבלו אצלנו ביד ושם.

בשנת 1961 העיד מרדכי במשפט אייכמן.

מאז אותה עדות משהו בי השתנה והשתחרר, והשתדלתי יותר להרצות ולהופיע בפני אנשים, בעיקר לפני בני נוער. כמו כן הוזמנתי מדי פעם בפעם למוסדות ואוניברסיטאות בחו"ל כדי להרצות בענייני יהדות והשואה. עד אז כמעט לא יכולתי לדבר על השואה. כשהיינו אצל חברים הנושא כמעט לא עלה, ואני למדתי מתוך שיחות עם חברים אחרים ששרדו את השואה שהייתה זו תופעה כללית בינינו הניצולים. מדוע? אינני יודע, כבר הזכרתי קודם את הבושה והחשש מפני הלעג וגם מפני חקירות מביכות על מצבים בלתי אפשריים, אך ייתכן שמעבר לכך פשוט רצינו להגן על בני המשפחה, "לא לערבב" ולהכניס אותם אל אותן החוויות הקשות מנשוא שעברנו.

מרדכי היה עורך מדעי באנציקלופדיה יודאיקה ופרסם למעלה ממאה מאמרים היסטוריים. הוא היה מרצה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת היידלברג וסייע בהקמת המוזיאון היהודי באוגסבורג. מרדכי היה ממייסדי עמותת "עמך" לסיוע נפשי לניצולי השואה, והיה אחראי על יחסים בינלאומיים במשרד ראש הממשלה.

בשנת 1988 השתתף מרדכי במשלחת לפולין, במסגרתה ביקר באושוויץ, מעל 40 שנה לאחר ששרד מחנה זה:

הפעם עלינו למעלה למגדל השמירה. לקומוניסטים לא היה אכפת, ואני עולה למעלה במדרגות והרגליים רועדות, מחנק בגרון. כשהגעתי למעלה לראש המגדל שבו היו עומדים שומרי אס-אס חמושים במכונות ירייה. ... ראינו את החלונות הרחבים מסביב, משם היו שומרים ומאירים כל הלילה עם זרקורי אור ענקיים שהשליכו אלומות אור לקילומטרים. בני הנוער התיישבו מסביב, ואני פתחתי במה שהתכוננתי לומר. היה כבר לקראת ערב בין השמשות והשקט היה נורא. התחלתי לחזור בזמן, למשלוח. תיארתי להם מה קרה לי ממש מן ההתחלה כשרק הגענו לכאן, ובשיא הסיפור הוצאתי מהכיס את הארבע כנפות, הציצית שהיה הדבר היחיד שהצלחתי להציל מאושוויץ. אמרתי: הנה, לא חלמתי שהציצית הזאת אי פעם עוד תחזור לאושוויץ. זה היה הרעיון של צפורה אשתי, שכאשר התכוננו לנסוע לאושוויץ אמרה: קח את זה ותתאר ותראה להם את ההיסטוריה של ארבע כנפות שמהונגריה הגיעו לאושוויץ, ומשם עשו את הדרך לירושלים, והנה הגיעו שוב לאושוויץ ועוד יחזור איתנו שוב לירושלים בעזרת השם.

במדע ובמחקר אפשר להבליג על דמעות, אפשר להבליג על ענייני הנפש ואפשר להבליג על רגשות, אך בחיים כל אלה לפעמים אומרים לאדם, עד כאן. בסרט שצילמו באותו רגע למעלה במגדל באושוויץ סובבת המצלמה סביב כל אלה ששמעו ונכחו. אף לא אחד היה יכול היה לשבת ולשמוע בלא דמעות, אפילו לא עורך דין משופשף כמו הפרופסורים יעקב נאמן או אליקים רובינשטיין. גם לא אני.

בשנת 1998 הוענק למרדכי תואר "יקיר ירושלים".

למרדכי ולציפורה כמאה צאצאים – ילדים, נכדים, נינים וחימשים.

מרדכי אנסבכר נפטר בירושלים בפברואר 2021.

* * *

הציטוטים לקוחים מספרו של יאיר אנסבכר, נכדו של מרדכי, לישועתך קיוויתי ה'.