יהודית ארנון

יהודית ארנון נולדה בשנת 1926 למשפחת שישא-הלוי, בית דתי-אורתודוכסי בקומרנו שבצ'כוסלובקיה (כיום בסלובקיה), הצעירה מבין שלושה ילדים. בשנת 1938 סופח אזור מגוריה של יהודית להונגריה. יהודית עבדה בטוויית צמר כדי לסייע בפרנסת המשפחה והחלה לפעול במסגרת קן "השומר הצעיר".

בשנת 1944 גורשה יהודית לאושוויץ עם הוריה, שנרצחו בתאי הגזים עם הגעתם. יהודית נשלחה לעבודה, ודווקא שם - במקום שבו ריחפה עליה סכנת מוות בכל רגע - גילתה לראשונה את העוצמה והתקווה שמסוגל הריקוד להעניק.

יהודית גורשה בצעדת מוות מערבה והגיעה למחנה גרוס-רוזן, שם הועסקה במפעל לייצור חלקי חילוף למטוסים. היא ניסתה לחבל בעבודה ככל יכולתה. משם הועברה למחנות גברסדורף בצ'כיה ופרוידנברג באוסטריה. ב-8 במאי 1945, כשהועמדו כל הצועדות בשלשות על סף בור ענק לפני הוצאתן להורג, הגיע הצבא האדום ויהודית שוחררה.

אסירים רבים שהיו במקום החלו לעשות שפטים בגרמנים, אך למרות הכאב והאובדן לא הייתי מסוגלת לחוש שנאה או רגשות נקם.

יהודית שרדה יחידה מכל בני משפחתה. היא שבה לקומארנו דרך פראג, שם מצאה תכשיטים שהסתיר האב לפני הגירוש. היא הגיעה לבודפשט, שם פעלה במסגרת "השומר הצעיר". ב-1946 נישאה לידידיה ארנון-אדוארד, אותו הכירה בקן "השומר הצעיר". היא ניהלה בית יתומים של ילדים-ניצולים והעבירה אותו לאיטליה. בשנת 1948 עלתה לישראל באנייה טטי עם גרעין "אחד במאי" של השומר הצעיר, והתיישבה בקיבוץ געתון.

מיומה הראשון בארץ עסקה יהודית במחול. בשנת 1969 הציגה להקת המחול האזורית בקיבוץ לוחמי הגטאות את המופע "אלגיה" מאת יהודית. במופע ניסתה יהודית לחבר עבר והווה. המופע כלל סלעים כבדים שסביבם נעו הרקדנים כתזכורת לעבודת הפרך בה עבדו האסירות במחנות הריכוז.

בשנת 1970 ייסדה יהודית את להקת המחול הקיבוצית, והייתה כוראוגרפית ומנהלת אמנותית עד שנת 1996, עת מסרה את הניהול לידי רמי באר. בשנת 1977 זכתה יהודית בפרס היוקרתי של יספ"א, החברה הבינלאומית לאמנויות הבמה. בשנת 1983 הוענק ליהודית פרס המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, כהוקרה על פעילותה לקידום המחול בארץ בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. בשנת 1998 הוענק לה פרס ישראל בתחום המחול.

בעזרת הריקוד ניסתה יהודית להעביר לילדיה ולדור שאחרי השואה את תחושות האבדן והכאב. על התקופה במחנות הריכוז סיפרה לימים:

יום יום הייתי מגיעה למחצבה וחורטת את שמי על סלעים. למחרת היום הייתי מחפשת את אותה אבן מיוחדת. זה היה מעשה פשוט, שסימל בשבילי את התחושה שהאדם יכול לחפש משמעות גם במקומות ובמצבים הנראים חסרי סיכוי.

כנערה, עמדה יהודית יחפה בשלג שעות, משום שסירבה לרקוד בפני הגרמנים במחנה העבודה. היא נשבעה אז שאם תיחלץ מהתופת, לא תפסיק לרקוד לעולם.

על סמך זכרונותיה של יהודית מאושוויץ וחוויותיה בשואה, יצר רמי באר, כוריאוגרף וממשיך דרכה בלהקת המחול הקיבוצית, את היצירה "זכרון דברים". הרקדנית אינה נוגעת בקרקע. היא רוקדת על רקע לוחות עץ ענקיים. בשביל יהודית מסמל הריקוד הזה את הזיכרון הפרטי שלה: כיצד רקדה, כילדה, בין דרגשי האסירות המוכות והמורעבות במחנה העבודה.

בשנת 1995 הדליקה יהודית משואה ביד ושם, בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. 

ליהודית וידידיה ארנון שלוש בנות ושמונה נכדים.

יהודית ארנון נפטרה בשנת 2013.