ניצולת השואה מרים אביעזר היא סופרת, חוקרת שואת יהודי יוגוסלביה-לשעבר ופועלת במדור לגביית עדויות ביד ושם. היא ראיינה בעיקר ניצולים יוצאי יוגוסלביה. מרים היא חברת הוועדה לציון חסידי אומות העולם.
מרים אביעזר נולדה בשנת 1935 בעיר קרלובאץ (Karlovac) בקרואטיה, בת יחידה במשפחת שטיינר. כינויה היה "ביבה". היא גדלה בעיירה טרבנייה (Trebnje) בסלובניה, שם היתה משפחתה המשפחה היהודית היחידה. אביה בלה היה רוקח וניהל בית מרקחת. בתקופת המלחמה היה בית המרקחת של האב מקום מפגש ציבורי לשם האזנה לחדשות ה-BBC וקריאת חדשות בעיתונים זרים שהאב היה מנוי עליהם. אמה של מרים, זורה, הייתה פעילה בעזרה לנזקקים. משנת 1940 החלו להגיע לעיירה פליטים יהודים בדרכם לארץ ישראל. האם וחברותיה ארגנו את קליטתם בעיירה, עזרו בהשגת מסמכים מתאימים וציידו אותם במצרכים ובמזון להמשך הדרך.
האב היה דתי והאם - חניכת השומר הצעיר. לעתים קרובות היו ההורים נוסעים לזאגרב, אמה למפגשים של התנועה ואביה לקונצרטים, וברכבת לילה היו חוזרים הביתה. למרים הייתה ילדות מאושרת עם חברותיה עד גיל ½5. בקוצר רוח חיכתה להיות בת ½6 וללכת לכיתה א'. כבר קנו לה ילקוט, כבר ידעה את שם המורה, אבל באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוגוסלביה. המדינה חולקה לאזורי כיבוש בידי גרמניה, הונגריה, איטליה ובולגריה. אזור טרבנייה היה תחת כיבוש איטלקי ונראה היה שלבני המשפחה לא נשקפת סכנה, אבל אמה של מרים דאגה לשלום משפחתה שבקרואטיה. היא לקחה את מרים והשתיים נסעו ברכבת לקרלובאץ, שם התגוררו סבתה וסבה של מרים, וכן דודיה עם משפחותיהם. כשהגיעו מרים ואמה, כבר החלו האוסטשה והגרמנים לאסוף יהודים וסרבים, ולהעלות אותם בכפיה לרכבות שהובילו אותם למחנות ריכוז והשמדה. לפני העלאתם לרכבת נעשה מיון: הפרידו גברים מנשים, וילדים - מאימהותיהם.
מרים בת השש הופרדה מאמה ונזרקה לקרון עם ילדים זרים, עמם הוסעה במשך ארבעה ימים. הרכבת הגיעה לסטרה גרדישקה, מחנה משנה של יאסנובאץ. אחרי סלקציה התאחדה מרים עם אמה, אבל לא רצתה לגשת אליה והאשימה אותה על כך שלא הייתה איתה ונתנה לדברים נוראים לקרות. ההרגשה הזאת ליוותה אותה שנים רבות.
בינתיים הצליח האב להוכיח שהן זכאיות לעבור לאזור שהיה תחת כיבוש איטלקי. מרים ואמה שוחררו מסטרה גרדישקה, אבל עדיין לא היו חופשיות. הן נשלחו למחנה פרמונטי בדרום איטליה. מרים בת העשר הצטרפה עם הוריה לפרטיזנים של טיטו שהקימו באזור בארי שבאיטליה בית חולים ומחנות הבראה לפצועי מלחמה פרטיזנים. הוריה עבדו בבית החולים עם צוות רפואי. כל יום היתה מרים הולכת 11 ק"מ למחנות הבראה ושיקום באזור, כדי לחלק לפרטיזנים דואר.
בסוף 1945 חזרו בני המשפחה ליוגוסלביה, שם גילו שכל בני משפחת האם והסבתא מצד האב נרצחו. הם התיישבו בליובליאנה. האב נכנס לשירות קבע בצבא יוגוסלביה ומונה לתפקיד מנהל בתי המרקחת הצבאיים של סלובניה. מרים בת ה-11 החלה ללכת לבית הספר. באותה שנה נולד אחיה. אמה אספה יהודים שהתגוררו בסלובניה ויסדה קהילה יהודית קטנה.
מרים סיימה בית ספר לגננות ונרשמה ללימודי ספרות השוואתית באוניברסיטה בליובליאנה. היא החלה להיות פעילה במסגרת נוער יהודי שהיה מתאסף בקייטנות קיץ, וקיבלה מלגה של הג'וינט ללימודים בארץ ישראל, עבור לימודי ניהול מרכזים קהילתיים (מתנ"ס). מרים הקימה ברחבי יוגוסלביה מועדונים לנוער יהודי, פרסמה ידיעונים למדריכי מועדונים עם חומר הדרכה ובשנת 1971 עלתה לישראל.
מרים הייתה בין מקימי המרכז הקהילתי פיליפ לאון בירושלים, ובשנת 1983 התחילה לעבוד ביד ושם. עבודתה הראשונה היתה בכתיבת פנקס קהילות יוגוסלביה לצד העורך צבי לוקר. היא אספה תיעוד בארכיונים ביוגוסלביה ובארץ על תולדות השואה ביוגוסלביה, וראיינה ניצולי שואה - בעיקר יוצאי יוגוסלביה - עבור מדור העדויות ביד ושם. ספרה "החייל בעל כפתורי הזהב" מתאר את השואה מנקודת מבט של ילדים יהודים. הספר פורסם בסלובנית ויצא לאור ב-1977 בעברית, בהוצאת "מורשת" וב-1987 באנגלית, בהוצאת יד ושם. קטעים מהספר פורסמו בספרות ללימוד שואה בישראל. ב-2008 פרסמה מרים בקרואטיה ספר על חסידי אומות העולם הקרואטים. ספרה "Dear Mary" (ספרי ניב, 2019) הוא מכתב תודה לעם האמריקאי על חבילות ששלחו לניצולי השואה בשנים שאחרי מלחמת העולם השניה. מרים תרגמה מקרואטית את ספרו של ארווין מילר "גיהנום ושמו יאסנובאץ" (יד ושם, 2014) ויזמה, ניהלה ובנתה מסגרת היסטורית לסרט התיעודי על השואה ביוגוסלביה, "הנשכחים".
מרים היא חברה בוועדה לציון חסידי אומות העולם. היא ובעלה שמואל אביעזר, נומיסמט וסופר ("מי הוורדים", "תמרים מן הדקל"), הקימו משפחה. מרים מתגוררת בנס ציונה.
מרים מסרה עשרות דפי עד להנצחת בני משפחה, חברים ומכרים שנרצחו בשואה.
למרים ולשמואל בת ושני נכדים.
