צבי אבירם

צבי אבירם נולד בברלין בשנת 1927 בשם היינץ אברהמזון.

ב-1 באפריל 1933 הוטל חרם על העסק של אבי ... כשהחלו המהומות חששו הורי שאנשי האס-אה ייכנסו אלינו לעסק ולדירה. אמי מיהרה להסתיר אותנו, הילדים, בחלקה האחורי של הדירה. ישבנו שם – אני, ילד בן שש ואחותי הקטנה, חדורים פחד, רועדים ובוכים. ... המשטרה לא הגיעה כדי לפזר את אנשי האס-אה שצרו על הבית והחנות.

צבי סולק מבית הספר הציבורי ונאלץ לעבור ללמוד, ככל הילדים היהודים, בבית ספר יהודי. בליל הבדולח יצא צבי לחפש את אביו, שהיה בפגישה של ארגון החיילים היהודיים הקרביים. בדרכו ראה חנויות יהודיות שהוחרבו.

הנאצים ניפצו את חלונות הראווה, גררו את הסחורה החוצה והשליכו אותה לרחוב. ... ראיתי כיצד גוררים גבר אל מחוץ לחנות. בגדיו היו קרועים ופרצופו מכוסה דם. הפורעים הכו אותו באלות ובכל הבא ליד, בראשו ובכל חלקי גופו. הוא שכב שם, ואיש לא זע ולא בא לעזרתו. ... עמדתי שם, ילד בן 11, וצפיתי במחזה המבעית. ... בדרך הביתה בכיתי כל הזמן.

בקיץ 1939 נכללה בטי, אחותו הקטנה של צבי, בקבוצת ילדים יהודים שנשלחו לבריטניה ומשם לאוסטרליה ביוזמתם של יהודי מלבורן. ביולי 1941 גויסו בכפיה צבי והוריו לעבודה בתעשיית הנשק הגרמנית. ב-27 בפברואר 1943 נעצרו הוריו של צבי וכעבור כשבוע נשלחו לאושוויץ. צבי הצליח להתחמק ממעצר.

פטיש כבד הלם בראשי שוב ושוב את המשפט הבא: "אני לא הולך למזרח. אני לא הולך למזרח." זה היה משפט שהפנמתי עמוק במשך השנתיים האחרונות. עתה היה עלי להיווכח אם אמנם היה בי האומץ לעשות מעשה ולהימלט מן הגירוש למזרח. כיצד אוכל לשרוד בברלין כיהודי, ללא דירה וללא תלושי מזון?

במשך שנתיים הסתתר צבי בברלין.

חיינו בבירת הרייך מתוך שאיפה להיות "רואים ובלתי נראים". ... העמידה המתמדת על המשמר עיצבה את אופיי לעתיד. עד היום אני מדמה שאני נרדף ושעלי לשמור על כללי הזהירות.

כדי להימנע ממעצר הסתובב צבי במשך שעות ברכבות החשמליות. מעת לעת היה עליו לברוח כשהחל ברחוב מצוד פתע. כתב צבי:

אדם במחתרת לא יכול היה לנהל חיים נורמליים שכן הוא היה חסר זהות, חסר דיור וחסר תלושי מזון חיוניים. חייו היו כשל חיית בר, שעלולה להיות לטרף בכל רגע נתון. ... לא יכולת להיכנס סתם כך למאפיה על מנת לקנות ככר לחם. אותו המצב שרר ביחס לפירות או לירקות, לחמאה, לביצים או לחלב. כדי לקנות מצרכי מזון היה עליך להציג את תלושי המזון שלך. לכל מצרך היו תלושים, כולל הבשר באטליז. בנוסף לכך, הכירו בעלי החנויות את הלקוחות שלהם באופן אישי. זר היה אבוד. ... כל הזמן הוקדש לחיפוש פרוסת לחם. ... רוב הזמן הסתובבתי רעב.

צבי ישן בחורבות של בתים שהופגזו, בבקתה ששכר ממכר שהיה חבר במחתרת הקומוניסטית, ומדי פעם - בביתה של מריה גרינברג, אשתו הנוצריה של דודו קורט. מקיץ 1943 עד תום המלחמה במאי 1945 הסתירה מריה בביתה שבבלנקנבורג - יישוב מצפון לברלין - עוד שלושה יהודים ועריק נוצרי מצבא גרמניה. בשנת 1984 קיבלה מריה את אות חסידת אומות העולם.

צבי היה פעיל במחתרת הציונית-דתית "חוג חלוצי". במקביל היה במחתרת הקומוניסטית וגויס מטעמה להפצת כרוזים אנטי-נאציים בחשאי ברכבות ברלין.

הבנתי היטב מה נדרש ממני והייתי מוכן ומזומן ליטול על עצמי את האחריות, לחיים ולמוות. חברי "החוג החלוצי" ובני משפחתי, הדודה מארי והדוד קורט, לא ידעו כמובן דבר על הסיכון שלקחתי על עצמי. נשבעתי לעצמי שעד תום המלחמה לא אספר לאיש על פעילותי במחתרת הקומוניסטית, ועמדתי בשבועתי זו.

בין המסייעים לצבי היו היינריך והדוויג בק, זוג מעורב, יהודי ונוצריה, ובנם גרהארד (גד). ביתם הפך למוקד מפגש של חברי המחתרת "חוג חלוצי" ולנקודת יציאה לפעולות.

ב-17 בנובמבר 1943 נעצר צבי על ידי המשטרה החשאית.

לפני ששכבתי לישון ספרתי את תלושי המזון ואת הכסף שברשותי. הנחתי את הנשק כהרגלי מתחת לכר. ... לפתע נקרעתי מתוך שנתי לקול צעקות: "ידיים למעלה! המשטרה החשאית!" שבקעו מפיהם של שני גברים. מעדתי אל מחוץ למיטתי הלום שינה, ולפני שהתחלתי להבין מה קורה ידי כבר היו אזוקות. ... לאחר שסיימו את החיפוש בדירה פקד ועלי להתלבש, אזקו את ידי בשנית ולקחו אותי עמם.

צבי נאסר ועבר עינויים קשים כדי שיסגיר את חבריו למחתרת. הוא איבד את כל שיניו הקדמיות במכות.

הייתי כה אומלל ופצוע עד ששקלתי ברצינות ליטול את חיי. לא היו לי שום אשליות. ידעתי כמה קשות יהיו החקירות שעוד נכונו לי. רק התפללתי שיהיה בי הכוח לא להמיט אסון על חברי מחתרת אחרים. ... חשבתי על הורי שגורשו ועל כך שעכשיו יהא עלי ללכת בעקבותיהם. ... הייתי נחוש בדעתי לא לומר מילה על החוג החלוצי או על המפלגה הקומוניסטית.

עם שני אסירים נוספים - אב ובנו, גם הם חברי "חוג חלוצי" - השיג צבי מכוש והצליח לשחרר בחשאי סורג בחלון תא הכלא. "את התרוממות הרוח של הרגע ההוא לא אשכח לעולם", כתב צבי לימים. בליל סילבסטר, 31 בדצמבר 1943, בחסות הפצצות עזות של בעלות הברית שהרעידו את בית הכלא, השתחלו החוצה צבי ושני חבריו. "לפני המעצר היינו אנונימיים, אבל עכשיו נמצאנו בראש רשימת החיפוש של הגסטפו." לאחר שכמעט נהרג בהפצצות בעלות הברית על ברלין, שב צבי לביתה של דודתו מריה בבלנקנבורג.

היתה שעת לילה כאשר צלצלתי בשער הגן. הדודה מארי הופיעה לאחר המתנה ארוכה. היא לא האמינה למראה עניה וחשבה שניצבת מולה רוח רפאים. בריחתי היתה דבר שלא ניתן היה להעלותו על הדעת. ... זכיתי לכבוד רב על שעמדתי בחקירות הגסטפו ולא הסגרתי אנשים שחיו במחתרת.

צבי המשיך לפעול במחתרת "חוג חלוצי". הוא סייע ליהודים נרדפים בהשגת מסמכי זהות מזויפים, במציאת מקומות מסתור, בהשגת כסף ותלושי מזון, ובמציאת אנשי קשר שיסייעו בבריחה לשוויץ. הפעולה נעשה ברובה בשוק השחור, בעזרת נוצרים בעלי מצפון שסיכנו את חייהם כדי להסתיר את היהודים, לספק להם מסמכים מזויפים ומזון ולהבריח אותם. בתחילת מרס 1945 נעצר צבי שוב.

רק אתמול עדיין היינו חופשיים, ועכשיו היינו בידי הגסטפו. המחשבה הזו הטריפה את דעתי. זכר אותו מעצר והעינויים שבאו בעקבותיו גורם לי סיוטים עד עצם היום הזה. ... מרגע זה ואילך היו כל האנשים שחיו במחתרת בסכנה שנסגיר אותם. לנו לא היתה כמובן שום כוונה להסגיר מישהו מאנשי המחתרת, ונטלנו על עצמנו כל סבל על מנת להציל את חברינו.

באפריל 1945 התקבלה פקודה לרצוח את צבי והאסירים שהיו עמו במחתרת, אך קצין האס אס שפיקד על הכלא חשש מנקמת בעלות הברית עם הכניעה הגרמנית, ושחרר את האסירים. צבי וגד הסתובבו בעיר הבוערת והמופגזת, ומדי פעם נקלעו לקרבות ירי בין הצבא האדום והוורמכט. הם הסתתרו במרתף בית החולים היהודי, ושם שוחררו ב-8 במאי 1945 על ידי הצבא האדום.

התחלתי לחפש את הורי כמו מטורף. הלכתי לדירה, תליתי פתקאות במקומות שונים שבהם הם עשויים היו להימצא. לא יכולתי ולא רציתי להתמודד עם המחשבה שהורי אולי אינם בין החיים. משכתי את התקווה במשך החודשים מאי ויוני, ולבסוף הבנתי את חוסר התוחלת בכך. אילו היו הורי בחיים, כבר היו מופיעים בברלין.

צבי, גד וקבוצתם החלוצית הצליחו לעבור לאזור הכיבוש האמריקאי של גרמניה. צבי עבד בשירות הקהילה היהודית והסוכנות היהודית. הוא סייע ליהודים בחיפוש קרובים, פעל לעידוד הציונות בקרב היהודים במחנות העקורים, השיג להם חומרים חינוכיים והיה מיוזמיו וממקימיו של "נוח"ם" (נוער חלוצי מאוחד). במרס 1948 עלה לארץ ישראל.

בשנת 1968, כאשר התחתנתי, החלפתי את שם משפחתי המקורי מאברהמזון לאבירם. היה זה מעשה סמלי שבעזרתו חשבתי לשים מאחורי את זוועות העבר ולהתחיל בחיים חדשים, אבל עד מהרה הבנתי שהעבר אינו בגד שאפשר לפשוט ולהניח בצד, כי אם חלק ממך, חלק אשר אותו עליך לשאת בכל אשר תלך.

בשנת 2017 מסר צבי דפי עד להנצחת זכרם של אביו ארתור ואמו מרגרט, אחות-סבו ז'נט ובעלה יעקב גרינברג, וכן ילדיהם הארי ורות, שנרצחו בשואה. עוד יזם צבי את הנחתן של "אבני נגף", אבני זיכרון לאביו ארתור ולאמו מרגרט בברלין.

צבי אבירם נפטר ב-24 באוקטובר 2020.

* * *

הציטוטים לקוחים מספרו של צבי אבירם, ברלין, בין שתי מחתרות (2015).