עובדיה ברוך

עובדיה ברוך נולד בסלוניקי ב-1922 למשפחה של שבעה ילדים. המשפחה התגוררה בשכונה היהודית על שם הברון הירש, מול תחנת הרכבת, ועובדיה ואחיותיו למדו בבית ספר עברי.

מהרגע של כניסת הצבא הגרמני [באפריל 1941] עד שהובלתי לאושוויץ, כמעט ולא היה לנו מה לאכול. האנשים התנפחו ומתו ברעב כמו זבובים. כמעט ונעלם האוכל מהעיר, ולא היה שום דבר.

היינו צעירים. רצינו לעשות כל מיני דברים כדי להתקיים. בא אלינו גוי ואמר שאם אנחנו רוצים להתקיים, הוא יראה לנו פטנט. הוא הציע לנו שייתן לנו אבנים למציתים ונמכור אותן לגרמנים ליד תחנת הרכבת, תמורת לחם או מארקים. נביא לו את הלחם והמארקים והוא ייתן לנו אחוזים. מיד הסכמנו למציאה. הוא נתן לנו, למשל, עשרים אבנים, וזה היה כאילו עשרים פנינים. [...] הוא אמר: "לכו לתחנה ותצעקו 'שטיינע פיר פויער!'"

עשינו עסקים לא רעים. יום בהיר אחד, כשמכרנו אבנים, שמענו פיצוץ גדול בתחנת הרכבת. ... נהרג קצין גרמני. ... היו מודעות בעיתון, שעל כל חייל גרמני שייהרג הם תולים מאה אזרחים. .. כיתרו את תחנת הרכבת ותפסו את מי שבא ליד. ... באותו יום תפסו כ-300 איש, בהם אותי. באותו לילה תלו מאה איש. היינו צעירים ולכן לא תלו אותנו. ... עברנו כשבועיים של עינויים. שמו לנו חשמל מתחת לבית השחי, מרביצים לנו מכות, תלו אותנו ברגליים כמו שקים וכל גרמני שעבר נתן לנו בעיטה בראש או אגרוף.

עובדיה הועבר למחנה ריכוז, ולאחר כחודש שוחרר.

ביוני 1942 הוחלו חוקי הגזע על יהודי יוון. מאות יהודים, ובהם עובדיה, נלקחו לעבודת פרך בקרבת סלוניקי. השכונה נסגרה בגדר ובמגדלי שמירה והפכה לגטו. ב-15 במרס 1943 צוו תושבי הגטו לארוז את מיטלטליהם ולקנות כרטיסי רכבת לכיוון אחד.

שמעתי שיוצאים לקרקוב, שכל אחד מקבל בית ושכל אחד הולך לעבודה. ... הרב הראשי של יוון, ד"ר קורץ, אמר: "אל תדאגו. אתם נוסעים לקרקוב ושם הגברים יעבדו והבחורות ילכו לבתים ויהיו לכם תנאים טובים." יכול להיות שגם הוא לא ידע ויכול להיות שעשו לו שטיפת מוח. האנשים האמינו. עובדה שמסרו כסף ונתנו להם צ'קים בפולנית של בנק בקרקוב – עבודה [בעיניים] של מאה אחוז. מסרת זהב, [הגרמנים] העריכו את הזהב בכסף ונתנו צ'ק של בנק בקרקוב. האנשים לא ידעו שבאושוויץ לא קיים שום דבר.

בבוקר צעדו היהודים בשורות לתחנת הרכבת והוכנסו לקרונות משא לבהמות - מאה איש בקרון, בעמידה, ללא מזון, מים ושירותים. על הרציף נותק עובדיה ממשפחתו והוכנס לקרון אחר. בתום שבעת ימי מסע הגיהינום הגיעו ב-2:00 לפנות בוקר לאושוויץ. דלתות הקרונות נפתחו וזרקורים האירו בעוצמה.

בשתיים בלילה היה נראה כאילו בשמש. הכל היה מלא פרוז'קטורים ואפילו לא ידעתי שזה לילה.

חיילי אס-אס ושוטים בידיהם צרחו, הצליפו באנשים והשליכו אותם לרציף.

אמרו להסתדר בשורות, גברים לחוד, נשים לחוד, זקנים לחוד וילדים לחוד. אני כמובן לא הייתי עם המשפחה שלי. אמרו לי ללכת לצד זה, הלכתי לצד זה. בצד שלי, מהטרנספורט שלי, היו כ-250 בחורים, חזקים, פועלים. ראינו שכל היתר עולים על משאיות, אבל מיד. זה הלך כל כך מהר שלא היה הרבה זמן למחשבה. היו משאיות ענקיות עם צלבי קרס. את האנשים דחפו בפנים. ה-250 עד 300 איש נשארנו שמה לעמוד והם כבר נסעו. חשבנו שאלה מבוגרים עם ילדים, המקום רחוק, מסיעים אותם ואותנו יקחו ברגל.

עובדיה ויתר הצעירים שעברו את הסלקציה הובלו ברגל לאושוויץ והוכנסו למקלחות.

מהחלונות ראינו אנשים קמים מהמיטות, מתלבשים בבגדי פסים. ... חשבנו שפה זה בית משוגעים. למה הביאו אותנו לבית משוגעים?

שאלתי את האסירים האלה – לא ידעתי שהם אסירים וחשבתי שהם משוגעים – אם יש מישהו שיודע עברית. יצא בחורצ'יק אחד. ... שאלתי אותו מה זה פה. הוא אמר לי: "אני בשלוש מילים אגיד לך ותכניס לך את זה במוח, שתדע איפה אתה נמצא. באיזו שעה הגעת?" אמרתי לו שהגעתי בשתיים בלילה. "עכשיו חמש. אין לך הורים. פה שורפים את היהודים. ישנם תנורים גדולים ושורפים אותם." אז הוצאתי מסקנות ואמרתי: "אלה משוגעים. לא יכול להיות אחרת." עד שראיתי את זה במו עיני.

ידיהם של עובדיה ויתר הצעירים קועקעו במספרים והם הולבשו במדים המפוספסים. הקבוצה היוונית שבה היה עובדיה נשלחה לאחד ממחנות העבודה של אושוויץ.

אני חושב שבגוף שלי לא היה סימן של בשר שנשאר בלי מכות. כמו שהיו לי הבגדים עם הפסים, ככה היה לי הגוף עם פסים מהשוט.

עקב עבודת הפרך, תנאי החיים הקשים וההתעללויות שרדו מעטים מבין מאות היוונים. עובדיה היה אחד מהם. הוחלט להשמיד גם אותם, והם שבו ונשלחו לאושוויץ.

בכניסה לאושוויץ פגשתי את יעקב, שהיה שכן שלי. יעקב היה הילד היחידי שתפס את השפה הפולנית והגרמנית כאילו נולד בפולין. הוא צעק אלי ואמר לי שהוא יודע בשביל מה הביאו אותי. אני לא ידעתי. לי לא אמרו ששולחים אותי לקרמטוריום.

האסיר היווני הצעיר, יעקב מאסטרו, מחק את עובדיה וחבריו מרשימת ההשמדה והצליח להצילם באמתלה שמדובר בבעלי מקצוע. יעקב אמר לעובדיה: "אני מזהיר אותך. אתם תקבלו מכות, תסכימו למכות ותישארו בבית החרושת. אחרת – רק לקרמטוריום יש לכם סיכוי."

ההתחזות נחשפה במהרה ועובדיה ספג מלקות קשות והועבר לעבודות סבלות, לפריקת קרונות פחם לבית החרושת ולאחר מכן - להרכבת פצצות. ידו התנפחה מזיהום והוא נשלח לבית החולים. כל שבוע נערכה סלקציה ורוב החולים נשלחו להשמדה. עובדיה הצליח להשיג סיגריות, שיחד את הרופא וזה שחרר אותו.

במחנה התאהב עובדיה בצעירה סלוניקאית, עליזה צרפתי.

תפסו אותי בגניבת תפוחי אדמה וקיבלתי מכות רצח. צעקתי "הו, מאדרה!" – "אמא" בלאדינו. היא שאלה את המשגיח אם אני מיוון. הוא אמר שאני מיוון והביא אותה למחלקה שלי. עליזה שאלה אם אני מיוון ואיך קוראים לי. הצגתי את עצמי – ברוך, והיא הציגה את עצמה – ליזה. אז החלטתי בלבי שזו תהיה אשתי.

האהבה נתנה לעובדיה טעם לחיים, אולם מאוחר יותר דרכיהם נפרדו.

בינואר 1945 נשלח עובדיה לצעדת המוות לגרמניה. הוא הוצעד לדכאו, משם למאוטהאוזן, לגוזן 1, לגוזן 2 ולמלק. ב-5 במאי 1945, כשהוא מזה רעב, אספו אותו שני חיילים אמריקנים והעבירוהו באלונקה לבית חולים.

שקלתי 37 קילו. שכבתי בבית החולים ושם נתנו לי נוזלים ודם. התחילו להאכיל אותי כמו תינוק. בבוקר נתנו לי חצי ביסקוויט, בצהריים נתנו לי קצת מרק ובערב נתנו לי עוד חצי ביסקוויט עם נוזלים. כעבור שבועיים-שלושה אכלתי כיכר לחם רק בארוחת בוקר והבראתי.

בקיץ 1945, לאחר שהתאושש, חזר עובדיה ליוון. באחת מרשימות הניצולים שפורסמו בסלוניקי ראה את שמה של עליזה.

נפגשתי עם עליזה ואמרתי לה שאנחנו נתחתן. עליזה אמרה שהיא לא יכולה להתחתן. "אתה איבדת את המשפחה. אני לא יכולה לתת לך משפחה. אני לא יכולה להביא ילדים, כי עברתי נסיונות אצל מנגלה." אמרתי לה: "אני לא רוצה ילדים. בואי נתחתן." היא הסכימה.

עובדיה ועליזה נישאו ועלו לארץ ישראל בעלייה בלתי לגאלית. עובדיה התגייס ל"הגנה", לחם במלחמת העצמאות ושירת בצה"ל כחייל קרבי בכל מלחמות ישראל עד מלחמת יום הכיפורים.

למרבה הפלא, עליזה הרתה. התברר כי פרופ' מכסימיליאן סמואל ("ד"ר שמואל"), רופא יהודי שסייע בניתוחה באושוויץ, הותיר לה בחשאי את האפשרות להרות, מעשה שעליו שילם מאוחר יותר בחייו. עליזה נפטרה בשנת 1993.

משנת 1983 התלווה עובדיה למשלחות תלמידים שנסעו לפולין, לעתים מספר פעמים בשנה, וסיפר את סיפורו. הוא ראה בנסיעות אלו שליחות: לספר את הסיפור שוב ושוב, שלא יישכח לעד. לעובדיה שני ילדים, שבעה נכדים ושתי נינות.

עובדיה ברוך נפטר ב-2010. סיפורו הונצח בספר "הו, מאדרה!" בהוצאת יד ושם.