אורי בן ארי

אורי בן ארי נולד בברלין בשנת 1925 בשם היינץ בנר. אמו נפטרה בילדותו ואביו שהה ארוכות מחוץ לבית לרגל עבודתו כסוחר. עקב כך חווה בן ארי את ילדותו בבדידות יחסית, ושהה רבות ברחובותיה של ברלין.

בנעוריו חווה בן ארי את התנכלויות הנאצים. הוא ספג מכות בכיתתו, ממורים ומתלמידים כאחד. "כל יום למדתי את תורת הגזע", סיפר בעדותו ביד ושם. עדותו של בן ארי, המופיעה במוזיאון לתולדות השואה ביד ושם, עוסקת בשבר של יהדות גרמניה. על מה שקרה לאביו לאחר שהצביע נגד היטלר בבחירות, סיפר בן ארי:

המתנתי לו [לאבי] מחוץ ל"לוקאל", המקום שבו עמד הקלפי, וחיכו לו בחוץ מאות אנשי אס-אה, וכל מי שיצא בלי התג הזה [אישור על הצבעה להיטלר] הוכה כמעט עד מוות, כולל אבי, ובשביל להוסיף לו עוד קצת השתינו עליו גם, ואני את כל זה כמובן ראיתי. הייתי בן שמונה. זה לא שבר אותו, אבל זה שבר לו את האמונה הזאת, שיהודים יכולים להיטמע, להתבולל, בעם הגרמני. הוא חווה את זה על בשרו, באופן אישי. הוא לא היה צריך שמישהו יספר לו את זה.

בליל הבדולח היו אורי בן ארי ואביו עדים לשרפת בית הכנסת בו עלה לתורה, בית הכנסת בפאזאנן שטראסה בברלין:

עמדנו שם על שתי בלטות מול בית הכנסת וראינו איך הכיפה של בית הכנסת קורסת לתוך בית הכנסת, ובית הכנסת בער, והנאצים הוציאו מבית הכנסת את ספרי התורה ושרפו אותם בערימה. ואני עם אבא שלי עמדנו שם על שתי בלטות והסתכלנו על זה, וכשנגמר, אנחנו עזבנו.

במרס 1939 עלה בן ארי בגפו לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. שנתיים שהה בשכונת צפון תלפיות בירושלים, ולאחר מכן התחנך בקיבוצים עין גב ומעגן מיכאל ולמד עברית. אביו ויתר בני משפחתו נספו בשואה. לימים מסר בן ארי דף עד להנצחת זכרו של אביו, מקס.

בשנת 1946 התגייס בן ארי לפלמ"ח. במערכה על ירושלים במלחמת העצמאות היה מפקד פלוגה בחטיבת "הראל" של הפלמ"ח. בפעולה הכושלת לכיבוש נבי סמואל ב-22-23 באפריל 1948, בה נפלו 38 לוחמים, חילצה פלוגתו של בן ארי מהשטח פצוע קשה, תחת אש. הפצוע היה יוחאי בן נון, מפקד חיל הים לעתיד.

בן ארי לחם בקרב הקשה ורב הגבורה על מנזר סן סימון, בין 27 באפריל ל-1 במאי 1948, בו נפלו מעל עשרים לוחמים: "ראויה לציון מיוחד תעוזתו של אורי בן ארי, שחלקו היה רב בהדיפת ההתקפה הערבית הראשונה. הוא התמקם על גג המנזר והטיל משם רימונים על התוקפים." (לוי, ע' 217)

בשלב מסוים בקרב הוחלט על נסיגה, לאור האבדות הרבות של מגיני הכוח. אורי בן ארי ודדו (דוד אלעזר) נבחרו בהגרלה לפוצץ את המנזר על הפצועים שבו. מטענים כבר הונחו במנזר, ורק הידיעה על שבירת הכוח הערבי התוקף מנעה את פיצוץ המנזר.

בן ארי היה מפורצי הדרך לירושלים. ב-9 במאי "פלוגתו של אורי בן ארי הסתערה על המשלט [גבעת המסרק], ואל מול אש מקלעים. בטווח רימוני יד נשברה התנגדות הערבים" (שם, ע' 172). בן ארי עמד בראש כוח הפלמ"ח שכבש את הר ציון ב-17 במאי, ולחם כתף אל כתף עם דדו בראש הכוח שניסה לפרוץ אל העיר העתיקה. על פעילותו כמפקד פלוגה בגדוד הרביעי של הפלמ"ח בגזרת ירושלים, סיפר:

שהינו 74 ימים בין העליה לירושלים ובין ההפוגה הראשונה כאשר ירדנו לשפלה. ב-74 ימים אלה ביצענו 68 פעולות לילה. עליתי עם פלוגה של 200 איש בריאים לירושלים וירדתי עם 15 שלמים, 100 פצועים, 85 הרוגים. (בונדי, ע' 242)

בן ארי היה סגן מפקד הגדוד השביעי של הפלמ"ח בחטיבת הנגב, וממייסדי גייסות השריון ותורת השריון בצה"ל. במבצע קדש היה מפקד חטיבה שבע, חטיבת שריון סדירה שהשתתפה בכיבוש חצי האי סיני. לאחר מכן עזב את צה"ל ועבר לנהל חברה מסחרית.

במלחמת ששת הימים שב בן ארי לפיקוד בצה"ל. תחת פיקודו כבשה חטיבת הראל (חטיבה 10), שאז כבר היתה חטיבת שריון במילואים, את מוצבי גבעת הרדאר (לימים היישוב הר אדר) ושייח' עבדול עזיז (לימים הר אחירם ואנדרטת יד אסא, בשטח מבשרת ציון). סיפר בן ארי מיד לאחר מלחמת ששת הימים:

מוצבי הרדאר ושייח' עבדול עזיז ידועים לנו לשמצה מזה שנים רבות. מוצב הרדאר, מול מעלה החמישה, בנוי מבטון מזוין ובימי מלחמת השחרור תקפתי אותו מספר פעמים. הוא הדין גם לגבי שייח' עבדול עזיז ובית איקסא, שהוא בעצם כפר מבוצר. ... לו היה בא מישהו ומלמד בבית הספר לפיקוד ומטה כי ניתן להיכנס להתקפה עם חטיבת שריון ולעלות מהשפלה על המוצבים הללו, תוך ארבע שעות, היה מקבל בוודאי ציון ד' [נכשל], אך האנשים שלי עשו זאת. (שגב, ע' 184; בונדי, ע' 233)

חטיבת הראל תחת פיקודו של בן ארי המשיכה וכבשה את הכפר בידו, את תל אל פול ואת נבי סמואל. לאחר מכן המשיכה החטיבה לירושלים וכבשה שכונות וכפרים בצפון ירושלים. חלק מהחטיבה הצטרף לחטיבת הצנחנים ששחררה את העיר העתיקה בירושלים, ועיקר החטיבה פנה אל רמאללה.

בפעם הראשונה בחיי ובחיי החטיבה היינו צריכים לכבוש עיר כמעט בחשיכה. החלטנו להיכנס עם גדוד טנקים לתוך רמאללה תוך יריות לכל עבר. חלפנו בעיר הלוך וחזור, כמה פעמים, עד שהעיר השתתקה לאט לאט. היתה אמנם התנגדות. ירו מבזוקות וכלי נשק אחרים, אבל כעבור שלושת רבעי שעה השתתקה העיר כליל.  

לאחר מכן כבשה החטיבה את יריחו. היא המשיכה אל נהר הירדן ופוצצה את גשרי הירדן כדי למנוע הגעתן של תגבורות ירדניות. עם תום הלחימה בחזית המרכז, עלתה חטיבתו של בן ארי לצפון והשתתפה בקרבות הגולן מול הצבא הסורי. סיפר בן ארי לאחר הקרבות:

לא כלי הרכב והחימוש שלו הם הקובעים; מה שקובע אלה המפקדים והחיילים שמניעים את הציוד הזה. עשיתי זאת עם חטיבה סדירה בסיני; אך כעת עשו זאת [חיילי], לא פחות טוב, ואולי יותר טוב – בהיותם יותר מבוגרים, יותר רציניים, צמודים יותר למטרה. (בונדי, ע' 234)

במלחמת יום הכיפורים שירת בן ארי כסגן מפקד פיקוד דרום, בדרגת תת אלוף. לאחר שחרורו מצה"ל כיהן בן ארי כקונסול הכללי של ישראל בניו יורק.

בן ארי תיאר את חוויותיו בגרמניה הנאצית בספרו האוטוביוגרפי למחצה בטבעת החנק. הוא סיפר כי חש חובה, כיהודי וכאדם, להשאיר בכתובים את קורות הנוער היהודי בגרמניה, שעליו עבר מכבש השנאה התהומית הנאצית.

על ביקורו באתר בית הכנסת בפזאנן שטראסה, שלושים שנה לאחר ליל הבדולח, סיפר בן ארי:

חזרתי לשם שלושים שנה אחרי זה, עם הבן הקטן שלי. נעמדנו על אותן שתי בלטות, והסברתי לו מה היה כאן.

אורי בן ארי היה אב לחמישה ילדים וסב לעשרה נכדים.

אורי בן ארי נפטר בשנת 2009. בשנת 2015 נקרא רחוב בפסגת זאב על שמו. בטקס עם קריאת הרחוב על שמו, אמרה אלמנתו, מילכה:

אני מנסה לדמיין את הרגשתו של אורי, כשבשעטת הטנקים האדירה, בראש חטיבה משוריינת, הצליח לסיים את המלאכה, שמאז מלחמת תש"ח נשארה כפצע פתוח. לא הרבה פעמים בהיסטוריה ניתנת הזדמנות שנייה לאותו מפקד להשלים את מה שלא ניתן היה להשיג במלחמה הקודמת. ואכן נפל בחלקו של אורי להשלים במלחמת ששת הימים, בראש חטיבת "הראל" המשוריינת כל שלא היה לאל ידה של חטיבת פלמ"ח "הראל", להשיג במלחמת העצמאות העקובה מדם ושילמה מחיר כבד מנשוא של 418 חללים ומאות פצועים.

* * *

מקורות:

רות בונדי, אהד זמורה ורפאל בשן (עורכים), לא על החרב לבדה, 1968

יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, 1982

שמואל שגב, סדין אדום, 1968

יוסי שפנייר, זיכרון מלחמת ששת הימים במרחב בצפון ירושלים ובדרומה — בין חטיבת הראל לחטיבה הירושלמית