רחל ברנהיים-פרידמן 

רחל ברנהיים נולדה בשנת 1922 במונקץ' (מוקצ'בו) שבצ'כוסלובקיה, בבית חרדי, למשפחה בת שבע נפשות. אביה יעקב גויס למלחמת העולם הראשונה וחזר חילוני. לאחר הזעזוע הראשוני עזבה האם מתילדה את הדת אף היא. רחל גדלה באווירה של השכלה ומודרניות. כבר בכיתה ג' קיבלה רחל שכר על הוראת עברית לילדה בכתה א'.  היא קיבלה חינוך ציוני והייתה חברה בתנועת הנוער "השומר הצעיר" בעירה.

ב-1939 הועברה מונקץ' לשלטון הונגרי ורחל החלה לחוות את האנטישמיות ההונגרית. היא נאלצה לעזוב את לימודיה בגימנסיה על מנת לסייע לכלכלת המשפחה בתור מורה לעברית. בשנת 1943 נפטר האב יעקב.

באפריל 1944 הצטוו יהודי מונקץ' להתרכז בגטו. שם חלקה משפחתה של רחל דירה עם עשרים יהודים נוספים. 

לאחר ימים מעטים, בשעת בוקר מוקדמת הצטוו יהודי הגטו להתקבץ בכיכר השוק. שם נתלשו מרחל ומבנות משפחתה הטבעות והשרשראות. הן רבצו בכיכר שעות רבות, עד שהצטוו להסתדר בחמישיות והוצעדו לאורך רחובות העיר עד לבית חרושת ללבנים. משם הוסעו רחל, שתי אחיותיה ואמה לאושוויץ.

תשעים עד מאה איש נדחסו בכל קרון. בפתח הוצבו דליים לעשיית צרכים. הרכבת הזדחלה מספר ימים באיטיות עם עצירות רבות, כאשר נוסעיה נחנקים בצפיפות, צמאים ורעבים. אחד התינוקות בקרון בכה ללא הרף. לאמו לא היה חלב להניקו. רחל הוציאה אצבעות דרך פתחי האוויר, אגרה עליהן טיפות מי גשם וניסתה להשקות את התינוק.

הרכבת הגיעה לאושוויץ בלילה. בסלקציה הופרדה האם מתילדה מהבנות בכוח ונשלחה לתאי הגזים. רחל שאלה את אחד האסירים הוותיקים לאן הולכות הנשים. הוא ענה: "אל תדאגי. תיפגשו בעוד שבוע". רק לאחר זמן הבינה רחל שאמה נרצחה. לימים כתבה:

הייתי בטוחה שבי האשמה. אילו רק הייתי מרחיקה מראשה של אמא את מטפחת הראש, שקשרה לראשה לאות אבל, כמו לפי שנה על מותו של אבא, היא היתה נשארת איתנו. היא היתה אישה יפה ונראתה צעירה מגילה. רק במטפחת השחורה לראשה נראתה בוגרת יותר. התייסרתי ברגשות אשם. למה לא הסרתי אותה מעל ראשה? לולא אותה המטפחת, עוד היינו ממשיכות לאחוז בידה.

כמו אוטומטים עברנו את המסלול המשומן היטב כסרט נע. בתחנה הבאה פשטנו את בגדינו לפי פקודה. היינו עירומות לחלוטין. התער בידי הקלגסים גילח שערות ערווה ובתי שחי. חשתי בקור התער על קדקוד ראשי. נדרתי-ציוויתי על מוחי: "עד כאן. קצצתם התלתלים והצמות, אבל אל תוככי מוחי, נדרתי, לעולם לא תגיעו. אני חייבת לשרוד ולספר."

ביומה הראשון באושוויץ כינסה רחל מספר צעירות, ויחדיו שרו "התקווה", שירים עבריים ושירי שבת.

בצריף הגדול המכיל אלף נשים, על דרגשים בשלוש קומות, על קרשי עץ לא מהוקצעים, ללא מזרן או סדין,  מתהפכת מצד לצד על הדרגש הקשה בצריף מספר תשע באושוויץ.

מביטה לעבר שכנותי הרובצות סביבי ולא רואה את סופו של הצריף הגדול, המכיל אלף נשים. על כל דרגש מצופפות עשר או אחת עשרה נערות-נשים. לנגד עיני, מולי, אני רואה את הנערות בקומה השלישית, רובן בגילי.

מבטי נמשך כאבן שואבת לעיני התכלת הגדולות, המוכרות לי, שהרצינות בהן נמוגה לפתע. להרף חיוך קצר היא פוגשת את מבט עיני ומזהה אותי. אני נרגשת לזהותה: זאת אכן רבקה'לה! הנערה הבלונדית הענוגה. כמדריכה בתנועת הנוער עזרתי לה. קרבתי את האגודל לזרת, כאות וסימן לכך שהחזק תומך בחלש, בשעה ששרנו את ההמנון שלנו.

הן יורדות מדרגשיהן וקרבות למשטח שבין שורות הדרגשים, ליד חדרה הקטן של שומרת הבלוק. הן נענות להזמנה ברצון ומצרפות את קולותיהן בשמחה: "תחזקנה ידי כל אחינו..." אנחנו פותחות בשירה אדירה ושרות שירי שבת ושירי געגועים למולדת, כשרויות בעולם של חלום.

שער הצריף נפתח בפראות, אחד השומרים, איש אס-אס חמוש, האלה והפרגול מונפים בידיו, בא בריצה, חורק שיניים, לסתותיו טוחנות בזעם. האלה שורקת מעל ראשי הנשים והמהלומות נוחתות עלינו בכל העוצמה, מפיחות אש בעיניים, על הפנים, על הידיים ובכל הגוף, כמו אש גיהינום, אבל השירה נמשכת. עמדנו והמשכנו לשיר עד שהאחרונה בינינו קרסה פצועה ממכות הפרגול.

אחותה של רחל, חיה, חלתה והועברה לבלוק החולים. רחל הגניבה לה אוכל ונענשה בצליפת פרגול מהשומר. הוא הזהיר אותה: "אם עוד פעם אראה אותך, אירה בך".

רחל וחברותיה הועסקו בחורף בחפירת שוחות נגד טנקים.

עבדתי בשמלת קיץ לגופי, שמלה שורצת כינים שמצצו את דמי בלא יכולת לגרד, בנעלי עץ ללא עקב, המכסים רק אצבעות.

כשהיה השומר מפנה את גבו, היו החופרות מתחבקות כדי להתחמם.

לאחר מספר חודשים הוצאה רחל לצעדת המוות. לאחר שמונה ימים התחמקה רחל מהצעדה עם שתי חברות. הן התחזו לפליטות הונגריות וקיבלו מקלט בכפר הגרמני טימנדורף.

לבוגרת בינינו הייתה בגרות בגרמנית. החלטנו שרק היא תדבר, שמא הגרמנית-יידיש בפינו תכשילנו. עד מהרה התברר שהגרמנית בכפר הייתה דומה ליידיש. ניחנתי בחוש לשפות והעזתי לדבר.

חייל גרמני שהגיע לבית בו קיבלו מקלט, גייס את רחל לעבודה במפקדה הגרמנית באזור.

את רוב שעות היום היינו מבלות בחדרנו הקטן בכפר. כמעט שלא דיברנו עם האזרחים הגרמנים שפגשנו בדרך  לעבודה או בשובנו. חששנו שניב היידיש המתובל בגרמנית, בו דיברנו, עלול לעורר חשד.

רחל שרדה בזהותה הבדויה עד השחרור על ידי הצבא האדום.

אחותה של רחל, עדה, נספתה בברגן-בלזן ממחלת הטיפוס לאחר השחרור. אחיה שלמה שרד, אך נהרג בתאונה שבועות מעטים לאחר השחרור. אחותה חיה שרדה לאחר שהתחמקה מצריף החולים באושוויץ, יום לפני רצח כל השוהים בצריף, ועלתה לאחר המלחמה לישראל. אח נוסף של רחל, אליעזר, עלה לארץ לפני השואה.

בפברואר 1947 עלתה רחל על אניית המעפילים "המעפיל האלמוני". האוניה נתפסה על ידי הבריטים ונוסעיה הועברו למחנות המעצר שהקימו הבריטים בקפריסין.

בספטמבר 1947 הגיעה רחל לארץ ישראל והצטרפה לגרעין ההקמה של קיבוץ יקום. היא נישאה לזאב והקימה משפחה. רחל עבדה בקיבוץ והתגלתה כמצטיינת בחינוך המיוחד ובשיעורי עזר למתקשים. לאחר מכן מילאה שורת תפקידים בקיבוץ.

בנה של רחל, דני, נפל במלחמת יום הכיפורים. בעקבות נפילתו החלה רחל לכתוב. בין חמשת ספריה - הספר "עגילים במרתף", בו היא מתארת את קורותיה בשואה. הספר תורגם ל-14 שפות, בהן סינית, וזכה בפרסים. רחל היתה אשת עדות וסיפרה על קורותיה בשואה בפני קהלים רבים, בהם תלמידים, סטודנטים וחיילים. שיר שכתבה על התקווה לשלום באזור זכה בפרס אקו"ם ותורגם לערבית, אנגלית וספרדית. רחל פעלה להפצת זיכרון השואה וכתבה על עבודתה עם ילדים.

לרחל ולזאב שתי בנות, שישה נכדים ושני נינים.

רחל ברנהיים-פרידמן נפטרה בשנת 2017.