שמואל בוגלר

שמואל בוגלר נולד ב-1929 בכפר בודרוגקרסטור (Bodrogkeresztúr) שבצפון מזרח הונגריה, הצעיר מבין עשרה ילדיהם של מרדכי ורייזל בוגלר.

היה חדר שינה של ההורים וחדר שינה של הילדים. היינו ישנים 4-3 במיטה. בחורף היה קר מאד והיינו מחממים לבנה ומכניסים למיטה, שלא יהיה לנו קפוא.

שמואל ואחיו למדו לימודים כלליים בבית ספר מעורב, אך גם לימודי יהדות ב"חדר".

הייתי קם בשעה חמש בבוקר, בחורף ובקיץ, הולך לחיידר ללמוד ולהתפלל, בשעה שבע רץ הביתה לאכול ארוחת בוקר, מיד אחרי זה רץ לבית הספר המעורב, לומד שם עד הצהריים, מגיע הביתה, סועד ארוחת צהריים וחוזר לחיידר עד שבע בערב. אחרי ארוחת הערב הייתי חייב לעשות שיעורי בית. ... בדרך כלל הייתי תלמיד טוב, אך קרה לפעמים שפספסתי ואז נענשתי, לבושתי. העונשים שהיו נהוגים בבית הספר: העמדה בפינה, לכרוע ברך בפינה, מכות עם מקל או סרגל על האצבעות, תליית שלט על הצוואר עליו כתוב "עצלן" שעמו היה צריך להסתובב בחצר בית הספר בהפסקה.

בכל שבת היה אבא עורך לי מבחן בעל פה על מה שלמדתי באותו שבוע בחיידר. תמיד הייתי צריך להיות על המשמר וללמוד, אחרת קיבלתי עונש.

האב הקים מפעל סבון ומפעל סודה, ולאחר מכן עסק במסחר.

פעמיים בשבוע לפחות השכימו הורי לקום ועם עגלה שכורה רתומה לסוסים נסעו לשווקים שבאזור, קנו מהאיכרים את התרנגולות והביצים וחזרו לבית מאוחר אחר הצהריים. השוחט מן העיירה חיכה לשוב ההורים, שחט מיד את העופות ולאחר מכן כל המשפחה ועוד עוזרים נוספים מהכפר מרטו את הנוצות. אחי חיים ואני היינו צריכים לעזור. ... ארזנו את העופות בסלים גדולים מיוחדים – בכל סל חמישים עופות – ולעת לילה הובלנו בעגלה שכורה את הסחורה לתחנת הרכבת. הרכבת מעיר המחוז היתה עוצרת בתחנה ושם מסרנו את הסחורה לאחי משה ואלכסנדר שנסעו ברכבת כסוכנים נוסעים. ... בהגיעם לעיר הבירה חילקו לאטליזים של היהודים את הסחורה לפי הזמנתם.

שמואל ואחיו עבדו במחצבה, בבציר ענבים ובעבודות חקלאיות נוספות. הרחובות לא היו סלולים, ובחורף היו מתמלאים בבוץ. בכפר לא היו מים זורמים, ושמואל ואחיו היו מביאים דליי מים מהנהר הסמוך לשתיה ולרחצה. היה צורך להכניס למים חומר חיטוי ולהרתיח אותם לפני שתייתם. רדיו לא היה בבית, ושמואל בספק אם היה בכל הכפר.

אם רצתה המועצה המקומית להביא לידיעת התושבים צו או תקנה כלשהי, היה איש עם תוף עובר ונעצר במקום מרכזי, מתחיל לתופף וכאשר לטעמו התאספו מספיק אנשים, היה שולף קלף וקורא את ההודעה. כך גם הודיעו ליהודים באסרו חג פסח 1944 להתאסף בחצר בית הכנסת וכך החלה הגליית היהודים מהכפר לגטו ומשם לאושוויץ.

מעת לעת חוו שמואל ובני משפחתו התנכלויות אנטישמיות. ב-1941 נאסר האב למשך שנה וחצי לאחר עלילה אנטישמית. ב-1942 נשלל מבני המשפחה הרישיון לעסוק במסחר, והמפרנסים נאלצו לעבור לעבודה בשכירות.

בהונגריה היתה תנועת נוער. מגיל 12 היו הנערים חייבים להתייצב ליחידה זו פעם בשבוע. מלאו לי 12 שנה והתייצבתי כנדרש. מה רבה היתה הפתעתי כאשר הנערים היהודים נאלצו לשים על זרועם השמאלית סרט צהוב והופרדו מיתר הנערים הלא יהודים. הנערים היהודים לא השתתפו באימונים הטרום צבאיים. העבידו אותנו בעבודות חקלאיות או בנקיון בבניינים ציבוריים. כמו כן העסיקו אותנו בספורט שימושי כעונש והשפלה. למשל: קפיצות צפרדע, "רוץ וארצה פול", לקום ולרוץ, ושוב ארצה פול.

במרס 1944 פלש הצבא הגרמני להונגריה. "פקיד העזר של המועצה המקומית עם התוף כרגיל" הופיע והודיע: "על כל היהודים בעיירה להתייצב למחרת בבוקר בחצר בית הכנסת עם מטלטליהם – לא יותר מאשר עשרים ק"ג – ואת כל הדברים האחרים להשאיר בדירה."

הגזירה נפלה עלינו מיד אחרי חג הפסח. לחם לא היה. אמא הספיקה במשך הלילה לאפות כמה ככרות לחם שנוכל לקחת אתנו. כמו כן ארזנו בחבילות בגדים ליום יום, בגדים לשבת, לבנים, גרביים וכו'. לכל אחד מאתנו צרור שיסחב על גבו. הצלחנו גם לחפור ולהחביא במשך הלילה באדמת המרתף כמה דברי ערך, בחשבנו לתומנו שלא ימצאו אותם זרים, וכאשר נשוב הביתה נמצא אותם. אך כמובן לא כך היה הדבר. כשחזרנו לא מצאנו דבר. השכנים הגויים מצאו את החפירה הטריה ולקחו הכל.

יהודי הכפר גורשו לגטו שטורליהויהי, כ-35 ק"מ צפונית-מזרחית לכפרם. נאמר להם שמשם יועברו למקומות עבודה בגבולות הונגריה. "זו היתה הודעת שקר, מתוך כוונה 'להרדים' אותנו ואולי למנוע בריחת אנשים", סיפר שמואל.

יהודי הגטו הצטוו לגזוז את פאותיהם וזקניהם. "הדבר השפיע קשות על אבי. תוך ימים שערותיו הפכו שיבה, דבר שגרם לו להיראות מבוגר מכפי גילו."

שמואל ובני משפחתו גורשו לאושוויץ ברכבות שיצאו מהגטו בסוף מאי ובתחילת יוני. הוריו של שמואל ושלושת ילדיה של דודתו נשלחו בסלקציה לתאי הגזים ונרצחו. שמואל ואחיו הגדול חיים עברו את הסלקציה ולאחר מספר ימים נשלחו למחנה עבודה שהיה חלק מתשלובת מחנות גרוס-רוזן, מערבית לוורוצלב. במקום היו מאות יהודים מפולין. רוב היהודים ההונגרים לא ידעו יידיש, ושמואל ואחיו, דוברי היידיש, הפכו למתורגמנים בין היהודים ההונגרים והיהודים הפולנים במחנה.

נער בן 14 וחצי, סוחב על גבי כל היום שקי מלט בני 50 ק"ג כל שק, סוחב אותם מערימת השקים למרחק עשרות מטרים עד למערבל הבטון ... מעביר בזריקה מיד ליד שתי לבנים בבת אחת וחס ושלום אם לבנה נפלה ונשברה. המפיל זכה במכות נאמנות ממנהל העבודה הגרמני. 

שמואל הצליח לזכות בהעברה לעבודה במטבח, שם הצליח לשים ידו על שאריות מזון.

מדי יום נתבשרנו ונוכחנו במקרי מוות, בעיקר בשל הרעב, עבודת הפרך והכינים. הרצון לשרוד הביא אותי להסתכנות בגניבת מצרכים ממרתפו של הצבא ובהברחתם למחנה. אם הייתי נתפס בהברחה, לא יודע מה היה עונשי, אבל על כך לא חשבתי.

למרות הרעב צם שמואל ביום כיפור, ולמרות הסיכון הניח שמואל תפילין, בחשאי. כך עשו גם רבים מחבריו לבלוק.

שלושה אסירים שניסו לברוח מהמחנה נתלו לנגד עיניהם של כל האסירים.

בריחה היתה בלתי אפשרית מסיבות רבות: אי ידיעת השפה הגרמנית, מצב פיזי ירוד, חוסר אפשרות להשגת תעודות אמתיות או מזויפות, חוסר אפשרות להשגת בגדים מתאימים ופס מגולח במרכז הקרקפת.

ב-31 בינואר 1945 הוצאו שמואל ואחיו לצעדת מוות. רוב הצועדים נורו למוות או נספו במחלות, ברעב ובקור. שמואל הלך יחף, כמעט טבע בנהר מלא גושי קרח, ואולץ להשתתף בגרירת עגלות הציוד של החיילים הגרמניים לאורך הדרך. עם ההגעה לבוכנוואלד בתחילת אפריל, לאחר צעדה של מאות קילומטרים, נותרו בחיים רק 300-250 מבין 700 הצועדים שיצאו לדרך בסוף ינואר. שמואל עוד הספיק לראות מרחוק את אחיו אברהם (בומי), לפני שזה נשלח על ידי הגרמנים אל מחוץ לבוכנוואלד ונרצח.

בבוכנוואלד שוחררו שמואל ואחיו חיים על ידי הצבא האמריקאי. השניים היו חולים וחלשים, אך תמכו זה בזה והחלימו יחדיו. לאחר חודשיים שבו שמואל ואחיו לכפרם, שם גילו שאחיהם יעקב ואחותם הלן שרדו אף הם. שלושה מאחיהם גויסו לפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי. אחד נרצח בבוכנוולד ושניים שרדו בשבי הצבא האדום. אחות ואח נוספים, רחל-לאה ומשה-נתן, היגרו מאירופה לפני המלחמה.

שמואל החל בלימודים כדי לשפר את העברית שבפיו, והצטרף לבני עקיבא. הוא הוברח לווינה באמצעות ארגון "הבריחה", משם הגיע למחנות העקורים פלדאפינג ופוקינג בגרמניה. שם הצטרף לגרעין של הכשרה חלוצית דתית, גרעין ש-150 חבריו היו ניצולי שואה מהונגריה ומפולין.

בקיץ 1946 הגיע שמואל לאיטליה, שם התגורר במחנה העקורים בעיירה פאלזה (Palese, כיום רובע בעיר בארי) שבדרום איטליה. שם התוודע שמואל לספרות על אודות האצ"ל. במאי 1947 עלה שמואל על אוניית המעפילים "מורדי הגטאות". האוניה נתפסה על ידי הבריטים ושמואל נכלא במחנות המעצר של הבריטים בקפריסין, שם הצטרף לקבוצה של בית"ר. באוקטובר הגיע שמואל לארץ ישראל ונפגש עם אחותו רחל. הוא שב ללמוד עברית ועבד במלאכות שונות.

לאחר כ"ט בנובמבר, עם פרוץ המאורעות, התגייס שמואל למחלקה הדתית של הפלמ"ח. בדצמבר יצא מתל אביב לירושלים עם שיירת מזון. הוא לחם בגוש עציון על הגנתו ועם נפילת הגוש במאי 1948 נפל בשבי הלגיון הירדני. במחנה השבויים בעבר הירדן הצטרף שמואל לכוחות השיטור שמינו האסירים מטעם עצמם, והיה סגן המפקד. הוא היה אחראי על חלוקת האוכל והמים וכן על המסדרים במחנה. הוא למד אנגלית, עברית וערבית, וכן היסטוריה, גאוגרפיה ומתמטיקה, והתאמן בכדורעף ובכדורגל.

באפריל 1949 שוחרר שמואל מהשבי. עם שובו לישראל התגייס למשטרה. בגיל 25, עוד לפני שהיה קצין, מונה כמפקד תחנת המשטרה בבאר שבע. לאחר שעבר קורס קצינים מילא תפקידים בכירים, בהם מפקד משטרת התנועה הארצית, סגן מפקד המחוז הדרומי במשטרה (כשזה חלש על רוב שטח המדינה, מנתניה עד אילת, וכלל גם את חצי מחוז שומרון ונפת יהודה, נפת עזה וחצי האי סיני עד שארם אל שייח'), וראש מחלקת התנועה של המשטרה, בדרגת תת ניצב.

לאחר פרישתו לגמלאות היה שמואל מזכ"ל המועצה הלאומית למניעת תאונות וממקימי המכון הארצי לנהיגה מונעת. הוא מילא תפקידים ציבוריים נוספים והתנדב במחלקה לחסידי אומות העולם ביד ושם כמתרגם עדויות מהונגרית לעברית.

שמואל היה איש עדות, ובמשך תקופה ארוכה סיפר את סיפור חייו כמעט מדי יום בפני קהלים מגוונים, ואף ליווה משלחות חינוכיות לפולין.

שמואל מסר דפי עד להנצחת אביו מרדכי-מרטון ואחיו הגדול אברהם (בומי) אדולף שנרצחו בשואה.

בשנת 1951 נישא שמואל לשושנה, שהיתה ממעפילי "אקסודוס" ב-1947.

לשמואל ולשושנה בן, בת, חמש נכדות ושלושה נינים.

שמואל בוגלר נפטר בנובמבר 2022 בגיל 93.

 

הציטוטים לקוחים מספרו של שמואל בוגלר, משואה לתקומה (2015).