נחום בוגנר

נחום בוגנר נולד ב-1933 בעיירה בז'ז'נה (Brzezany) שבגליציה המזרחית (היום אוקראינה) ליצחק וסימה. אביו היה מנהל חשבונות בטחנת קמח. בספטמבר 1939 סופח האזור לברית המועצות ובשנת הלימודים 1941/1940 עוד הספיק נחום לסיים את לימודיו בכיתה ב'.

ב-7 ביולי 1941, שבועיים אחרי פלישתם לברית המועצות, כבשו הגרמנים את העיירה ומיד ערכו בה האוקראינים פוגרום ביהודים, בעידודם של הגרמנים.

עם התארגנות שלטון הכיבוש הגרמני במקום עברה משפחת בוגנר לעיירה פומוז'נה (פומוריאני - Pomorzany ,Pomoryany) בתקווה שבעיירה קטנה יותר יצליחו לחמוק מהגזרות שניחתו על יהודי בז'ז'נה חדשות לבקרים, אך לשווא. בסתיו 1942, בגל ההשמדה ששטף את הקהילות היהודיות בגליציה המזרחית, גורשה המשפחה לגטו פשמישליאנה ושם נלכדה באקציה הגדולה ב-5 בדצמבר 1942, בה שולחו כ-3,000 מיהודי הגטו למחנה ההשמדה בלז'ץ, אל מותם.

נחום ואמו הצליחו לקפוץ מהרכבת על יד ראווה רוסקה (Rawa Ruska), בקרבתה של בלז'ץ. במסע רב סכנות חזרו השניים לגטו פשמישליאנה ומצאו בו את האב שהיה בקרון אחר באותה רכבת והצליח גם הוא להינצל בדרך זאת. ההורים החליטו לנטוש את הגטו ולחפש מסתור ביערות הסביבה. הם הצטרפו לקבוצת משפחות שכבר הסתתרו ביער ויצרו בו מעין מחנה משפחות פרטיזני. במאי 1943 יצא האב לפשמישליאנה כדי להביא מעט מהחפצים שעוד הותירו שם. הוא נקלע לחיסול הגטו ולא חזר. באחד מלילות החורף בינואר 1944 ירדה האם לכפרים להשיג מזון, נלכדה על ידי אוקראינים ונרצחה. לנחום מלאו אז 11 שנים. הוא היה מודע היטב למצבו באותה עת, ושאלת עתידו, במקרה שיצליח להינצל, לא הפסיקה להטריד אותו.

ביולי 1944 שוחרר האזור על ידי הצבא האדום. מהמחנה המשפחתי ביער שמנה בשיאו כמאה נפשות שרדו רק עשרות בודדות. הילד היחידי ביניהם היה נחום, שנותר שריד אחרון ממשפחתו. הוא נקלט בבית ילדים סובייטי רב-לאומי של יתומי מלחמה בלבוב Lwow)). קבוצה בולטת ביניהם היו הילדים היהודים, שהיו בעלי מודעות לאומית ברורה. מהתנסותם בעבר וגם בהווה ידעו שאין להם עתיד במקום הזה. עם תחילת הרפטריאציה עברו רובם לשטחה של פולין המשוחררת, כאזרחי פולין במקורם, בתקווה למצוא בה חברה יהודית אוהדת. הגדולים יותר נקלטו בתנועות הנוער הציוניות המשתקמות. נחום, שהיה מהצעירים שבהם, נקלט בבית הילדים של לנה קיכלר בזקופנה Zakopany)).

בתחילת 1946 העבירה לנה קיכלר כמה מילדיה הבוגרים יותר, שאצה להם הדרך להגיע לארץ ישראל, לקיבוץ ילדים של תנועת "דרור". ביניהם היה נחום. במסגרת זאת עשה נחום את דרכו לארץ ישראל במסלול הבריחה וההעפלה, כולל הגירוש למחנות המעצר של הבריטים בקפריסין.

באוגוסט 1947 הגיע נחום לארץ ישראל ונקלט במסגרת עליית הנוער בקיבוצים תל יוסף ואשדות יעקב. ב-1951 התגייס לצה"ל ושירת בו שלוש שנים וחצי כולל שנת קבע כקצין.

ב-1959 הצטרף נחום לקיבוץ נתיב הל"ה – אז ישוב ספר בעמק האלה - בו הוא חבר עד היום. בשנת 1970 החל את לימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים, למד היסטוריה כללית, יהדות זמננו ופילוסופיה והתמחה בחקר השואה והמאבק על המדינה. בין השנים 1993-1974 עבד בהוראה ובמחקר בסמינר אפעל, ביד טבנקין ובמרכז לחקר כוח המגן מיסודו של ישראל גלילי. את עבודת הדוקטור עשה בשנות השמונים במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בנושא גירוש קפריסין, כחלק מהפרויקט הבין-אוניברסיטאי לחקר מערכות ההעפלה ע"ש שאול אביגור.

עם הקמת המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם ב-1993 הצטרף אליו נחום כעמית מחקר ובו התמקד בחקר הצלת ילדים יהודים בזהות שאולה בפולין בתקופת השואה, היה חבר בצוות שכתב את האנציקלופדיה של חסידי אומות העולם הפולנים והוא חבר בוועדה לציון חסידי אומות העולם. הספרים שפרסם:

אי הגירוש – מחנות המעפילים בקפריסין 1946-1948, עם עובד, 1991.

ספינות המרי – ההעפלה 1948-1945, משרד הביטחון ומרכז גלילי, 1993, עליו הוענק לו פרס יצחק שדה לספרות צבאית.

מחשבה צבאית בהגנה, משרד הביטחון ומרכז גלילי, 1998.

בחסדי זרים – הצלת ילדים בזהות שאולה בפולין, יד ושם, 2000, עליו הוענק לו פרס יעקב בוכמן מטעם יד ושם.

נחום נשוי לנטע ולהם שלושה ילדים ושמונה נכדים.