רות בונדי

רות בונדי נולדה ב-1923 בפראג, צ'כוסלובקיה, להוריה יוסף ופרנצישקה (לבית הרמן).

בבית הכנסת ברובע וינוהראדי בפראג, ה-Tempel, דהיינו ההיכל בשפת יהודי המקום, שבו היה לסבא הרמן מושב קבוע, ישבו אמנם הנשים בנפרד אבל על יציע פתוח, רואות ונראות במיטב בגדיהן וכובעי החג שלהן, שומעות את שירת המקהלה ואת נגינת העוגב. (נחמות קטנות, ע' 109)

בבית הספר הגרמני למדנו לדקלום בעל פה את "Die Glocke" (הפעמון) לשילר ואת "Der Erlkoenig" (מלך היער) לגתה, שיננו יצירות הקלסיקנים הגרמנים אולנד, בירגר, לסינג, קלופשטוק, אך את השם פרנץ קפקא לא שמעתי בבית ספר מעולם. (ע' 41-40)

הוחלט שעם סיום תשע כיתות החובה אלמד בבית הספר למסחר ואכנס כפקידה לבנק שבו עבד אבא כמורשה חתימה, עד לחתונה. [...] רק הכיבוש הגרמני וההליכה להכשרה הצילו אותי מפקידות, מכתיבה תמה, מחישובי ריבית. (ע' 68)

סוף סוף הגעתי לגיל 16 המיוחל, שממנו והלאה הותר לי על פי חוק לצפות בסרטי מבוגרים – ונאסרה כניסת היהודים לבתי קולנוע. (ע' 62)

לפני שנאסרה הנסיעה בחשמליות על היהודים, היה מותר לנסוע בקרון האחרון בעמידה, וכך נסעתי באוקטובר 1941 להביא את בֶּני בן החמש ואת אחותו הקטנה ממעון הילדים היהודים שבו עבדתי בימי הכיבוש אל הוריהם המפוחדים, שקיבלו צו קריאה לטרנספורט. שני הילדים נשאו על גבם תרמילים קטנים, סביב צווארם ענדו שרוך ועליו תג עם מספר הטרנספורט. הסתכלתי על נוסעי החשמלית, אם אחד מהם יאמר לילדים 'ישמור אתכם אלוהים', אם יביט עליהם מבט רחמים. הם פשוט לא ראו אותנו, כאילו היו רוחות רפאים, כאילו כבר לא היינו קיימים. (ע' 14)

הדוד פרנטה, אחי אמא, עבד ביריד וסידר לנו כניסה חינם: גן העדן היה שטח הצריפים, שם חילקו עשרות עלוני פרסומת, הדגימו מכשירים ביתיים שונים, אף חילקו חינם דגימות של מוצרי מזון וחומרי ניקוי. הייתי חוזרת הביתה מאושרת, בכיסים מלאים. בצריפי היריד בחר מנגנון האס-אס לריכוז יהודי פראג לפני הגלייתם לגטו ומשם להשמדה. בני המשפחה ליוו את היוצאים, הלבושים שכבות-שכבות של בגדים, עוזרים להם לסחוב את 50 ק"ג המטען שהותר להם לקחת עמם, בתרמיל והמזוודות יד, עד לקרבת השער השמור בידי נושא מדים ירוקים. שם נפרדו, בלעו דמעות, לא פרצו בבכי קולני. לשם ליווה אותי אבא ביוני 1942 מתוך ידיעה שלא ירחק הזמן וההורים עם אחותי יבואו בעקבותי לגטו טרזין, שנראה אז עוד כמקלט עד קץ המלחמה. בצריפי היריד שכבנו על הרצפה שורות-שורות על מזרנים. עברנו את כל תהליכי ביורוקרטיית הגזל, כאשר אנו נקראים שוב ושוב תחת איומי עונשים כבדים למסור את כל דברי הערך והכסף שעדיין נותרו ברשותנו. השכם בבוקר, כדי שהעוברים והשבים לא יראו אותנו, הלכה שיירה של אלף איש לתחנת הרכבת הסמוכה בדרך לגטו טרזין. (ע' 13-12)

במאי 1942 גורשה רות לגטו טרזין. אמה גורשה לגטו טרזין בספטמבר 1942 ונספתה כעבור חודשיים.

מאבק המוות של אמא בחדר החולים נמשך בסך הכל שלושה ימים. אחרי לילה ללא שינה הלכתי לנוח לשעה קלה, וכשאר חזרתי אמא כבר לא היתה בחיים. היינו חייבות לפנות עוד באותו יום את מקומה על הדרגש באחד האולמות של קסרקטין הנשים: כאשר אלפים ישנו על הרצפה בעליות גג, מקום פנוי על דרגש באולם בעל קירות ותקרה היה מבוקש מאד. (ע' 19-18)

בגטו טרזין התגוררתי במשך שנה וחצי. במה שהיה במקורו חדר שינה לשניים, חיינו חמש עשרה בנות, כולן חברות תנועות נוער ציוניות. ישנו על דרגשים בני שלוש קומות. הקומה העליונה אפשרה יותר פרטיות, אך היא היתה גם אהובה על הפשפשים שנמשכו אל החום העולה לתקרה. אני בחרתי בקומה העליונה, וכאשר בחודשי הקיץ החמים הציקו הפשפשים ללא נשוא, ישנתי על האדמה בחצר. (ע' 71-70)

טרנספורטים באו, טרנספורטים יצאו אל הבלתי נודע המכונה "מזרח" ומי שפסחו עליו הפעם, המשיך בשגרת חייו, עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש, שמח אם באותו יום קיבל כף גדולה של רוטב לתפוחי האדמה, מיהר להיפגש אחרי שעות העבודה עם ההורים, החליף נשיקות חפוזות עם חברתו מאחורי שער של אחד הבתים, הצליח להשיג קערה של מים חמים לרחיצה. במצבים קיצוניים אדם עוטף את עצמו בקליפות. (נחמות קטנות, ע' 33)

זאת היתה החשיבה אז, בגטו: לפגוש חברים, לכתוב שירה, להשתתף בהצגה, ליהנות מיום שמש, לאהוב, להרצות, לרפא, להוכיח לגרמנים: אנחנו לא נשברים. כל אחד ניסה לדחוס ליום אחד יותר, ככל האפשר, מתוך התרסה, מתוך אף על פי כן ולמרות הכל, מתוך דבקות אנושית בסיסית בחיים. (ע' 63)

כאשר נפרדתי מאבי בצאתי לרציף הרכבת בגטו טרזין בדרך מזרחה, עליתי לקרון המשא הדחוס בני אדם וצרורות, המאפשר רק עמידה, והדלת נסגרה מבחוץ, חשתי בכל גופי: לא אראה עוד את אבא לעולם. [...] לא ניחשתי לאן מובילה הנסיעה, אך ידעתי: זו פרידה לתמיד. (ע' 72)

אביה של רות גורש למחנה הריכוז קאופרינג, שם נספה. בדצמבר 1943 גורשה רות לאושוויץ, שם טיפלה בילדים בגיל הרך.

אחת האמהות של ילדי הגן שבהשגחתי במחנה המשפחות בבירקנאו, אמו של קארליצ'ק החיוור, אמרה לי שהיא יודעת לקרוא בכף היד, ושהיתה רוצה לקרוא את עתידי. בהיסוס הושטתי לה את כף ידי, היא בחנה אותה וקבעה: את, היחידה מכולנו, האמהות והילדים שבקבוצה, תישארי בחיים. ומה עם אבא שלי? הוא לא ישרוד. וכך, בדיוק, קרה. (ע' 72)

לקראת הסלקציה באו אלי האמהות לבקש עצה: מה לעשות? לעזוב את ילדיהן? להישאר עמם? מה היית עושה את? ניסיתי להתחמק: "אינני יודעת. הרי אין לי ילד משלי". אבל הן לא הרפו: "ובכל זאת?" אמרתי להן: "אני חושבת שאילו היה לי ילד קטן, הייתי נשארת איתו." הן הנהנו: זה מה שהתכוונו לעשות בלאו הכי. [...] במשך שנים כרסמה בי האחריות הנוראה שלקחתי על עצמי. הרי האמהות היו צעירות, ואלמלא נשארו עם ילדיהן היה להן סיכוי להינצל, להקים משפחה חדשה. אבל איך חיים במחשבה על ילד שנעזב בשעתו הקשה? אחרי שנולדה בתי טל חזרתי ושאלתי את עצמי: האם הייתי נשארת עמה כדי לחבק אותה בתא הגז? ואישרתי לעצמי שוב ושוב: לא הייתי עוזבת אותה. (ע' 49-48)

בגיל ארבעים ילדה דודה אירמה בת מקסימה שנקראה בלאניצ'קה, והיא האושר, האור, נשמת חייה. אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה, בעת הכיבוש הנאצי, הגיעה משוודיה לפראג חברתה של דודה אירמה והתחננה בפניה שתרשה לה לקחת עמה את בלאניצ'קה למקום מבטחים, הבטיחה לשמור עליה כעל בתה ולהחזיר אותה אל חיק אמה עם קץ התלאות האורבות בפתח. דודה אירמה לא היתה מסוגלת להיקרע מילדת השמש שלה, שקיוותה לה שנים רבות כל כך. שתיהן הובלו בספטמבר 1944 לתאי הגז של בירקנאו. אירמה היתה בת ארבעים ושמונה במותה, בלאניצ'קה בת שמונה שנים (ע' 18-19).

ביולי 1944 הועברה רות למחנות עבודה באזור המבורג, שם עבדה בפינוי הריסות ההפצצות. לאחר מכן נכלאה בברגן בלזן. עם שחרורה שקלה רות 35 קילו.

ארבעה חזרנו מהשואה: סבתא הרמן, בן דודתי אוטה, אחותי דיטה ואני. עשרים וחמש נמחקו בשואה. מבחינה סטטיסטית – משפחה בת מזל. מישהו בכל זאת שרד כדי לספר את סיפורה. (ע' 29).

ב-14 במאי 1948, יום הקמת המדינה, שהתה רות בפראג. את הכרזת העצמאות של דוד בן גוריון תרגמה מאנגלית לצ'כית, במשרדי סוכנות הידיעות "יונייטד פרס". [42]

שללתי את השלטון הקומוניסטי [בצ'כוסלובקיה] מראשיתו, יותר מתוך אינסטינקט מאשר מתוך ידע או אידאולוגיה מגובשת, בעיקר מתוך חרדה לחירותי שאך לפני זמן כה מועט זכיתי לה מחדש, ורתיעה מפני תורה פסוקה מכאן ועד עולם. הגעתי לידי מסקנה שכנראה לא היה בי האומץ להיות עם המתקוממים בגלוי, והייתי נשארת עם השותקים, האוהדים את הדיסידנטים בסתר. [...] העלייה הצילה אותי ממבחן האומץ. (ע' 74)

עוד לפני המלחמה היתה רות חברה בתנועת נוער ציונית בפראג, ולאחר הקמת המדינה, בדצמבר 1948, עלתה לישראל במסגרת הגח"ל (גיוס חוץ לארץ) עם אחותה דיטה.

ב-31 בדצמבר 1948, בשעות אחר הצהריים, עלה באופק רכס גבעות נמוך, שמאחוריו ציפיתי לראות את הרי הכרמל. רק כאשר נכנסנו לנמל חיפה הבנתי שזה הכרמל עצמו, ושמדינת ישראל במציאות תהיה שונה מאד מארץ ישראל שהיתה כנגד עיני בגלות.

בדרך לבסיס סרפנד עצר הנהג, אחרי ששמע את קריאות ההתפעלות, ליד פרדס, ונתן לנו לאסוף מן הפרי שנשר: תפוחי זהב מתגלגלים על האדמה ואיש לא טורח להרים אותם! כולנו, חיילות צה"ל לעתיד, מילאנו את הכיסים בתפוזים, ובאוטובוס קילפנו אותם, נשמנו את ריחם ואכלנו אותם לאט לאט: היה להם טעם של ארץ ישראל הנכספת, כפי שהצטיירה לי בשנות האפלה (ע' 89(.

כאן, בישראל, ביקשו ממני היהודים גם לדעת: איך זה שנשארת בחיים? מה היה עליך לעשות כדי לשרוד? ובעיניים זיק של חשדנות: קאפו? זונה? זו אחת הסיבות שהחלטתי, בשנה השניה לעלייתי ארצה, להסיר את מספר אסירת אושוויץ שעל זרועי. ביצוע ההחלטה המעשי היה פשוט: רופא במרפאת קופת חולים המרכזית בחיפה, משתומם, ממלמל משהו על אות כבוד, חתך פיסת עור בהרדמה מקומית ותפר כמה תפרים. נותרה צלקת זעירה: המספר 72430 היה מקועקע בספרות קטנות ונאות, משום שאפודתי האדומה-כחולה, בסריגת יד, מתנת חברתי אירנקה לדרך מגטו טרזין אל היעד המפחיד והמעורפל שבמזרח, מצאה חן בעיני האסירה הפולניה המקעקעת. אמרתי לה: קחי אותה ועשי לי מספר יפה וקטן. אלה היו דאגות בת עשרים בבואה אל הבלתי נודע ששמו בירקנאו. (ע' 44)

רות בונדי היתה כתבת מקומית של עיתון "דבר" בחיפה ולאחר מכן כתבת ארצית. היא הייתה מכוכבי התוכנית "שלושה בסירה אחת" ששודרה בקול ישראל בשנות החמישים. היא עבדה בתחום העיתונאות במשך למעלה מ-30 שנה ולימדה בתוכנית ללימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב.

רות בונדי כתבה ותרגמה מצ'כית למעלה מחמישים ספרים, בהם מספרי קארל צ'אפק, ירוסלאב האשק ומילן קונדרה. חלק ממחקריה עוסקים בשואה, בהם השליח: חייו ומותו של אנצו סרני (1973), זוכה פרס יצחק שדה לספרות צבאית, ואדלשטיין נגד הזמן (1981), על יעקב אדלשטיין, ראש היודנרט בגטו טרזין.

לאור ולחושך חוסר הנכונות של הישראלים להבין לנפשם של יהודי אירופה בשואה, התנשאותם והאצבע המאשימה נוסח "למה לא נלחמתם?" הבטחתי לעצמי לכתוב, כשהדבר יעלה בידי, ספר שיוציא מתוך ערפילי שש המיליונים דמויות של יחידים, בשר ודם, כדי להבהיר את דרך חשיבתם של בני אנוש בטרם נפילתו השניה של האדם, שלא היו מסוגלים להעלות על הדעת שמוות מתועש בסרט נע אפשרי. מתוך אהבה ליהדות פראג שנמחקה בשואה ומתוך תחושת חוב לאלה שלא זכו לשרוד, בחרתי בתולדות חייו של יעקב אדלשטיין, זקן היהודים הראשון של גטו טרזיינשטאדט. (ע' 50)

עוד כתבה רות מספר קבצי קטעים אוטוביוגרפיים, בהם שברים שלמים (שנכלל ברשימה הנבחרת של פרס ספיר לספרות לשנת 2000).

קראתי לספר [שברים שלמים] בגרמנית Mehr Glueck als Verstand, כלומר יותר מזל משכל, כי זו בעצם התשובה היחידה לשאלה החוזרת, איך נשארתי בחיים. (נחמות קטנות, ע' 71)

רות בונדי היא כלת פרס בוכמן לחקר השואה על תרגום מצ'כית של שירתתי את מלך אנגליה מאת בוהומיל הראבאל, כלת פרס סוקולוב לעיתונות וכלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. ספרים פרי עטה תורגמו לצ'כית.

כל חיי הייתי אדם לא רווחי. וגרוע מזה: אפילו לא הייתי מודעת לנחיתותי. הכתיבה משכה אותי ופרנסה אותי, העניקה לי שעות של הנאה, אתגרים, מידת הערכה, אבל אלה אינם ערכים כלכליים. לאור העובדה שלא צברתי כל הון – לא בניירות ערך, לא במניות נסחרות בבורסה, לא בכספת, לא במחבוא בארון, לא בנדל"ן – אפשר לקבוע בוודאות: בזבזתי את חיי על החיים. (נחמות קטנות, ע' 12)

חמישים שנות חיי בארץ גדושות חווית ועשיה והרהורים וספקות והנאות ועוגמת נפש, והן חלק ממני לא פחות מאותן שש שנות שלטון הרוע, שקבעו את חיי. (ע' 67)

השאלה העולה לפעמים בחו"ל: "ואת אוהבת את ישראל?" מביכה כמעט כמו השאלה "ואת מאושרת?" איך בכלל אפשר לדבר על אהבה? [...] לא, אינני חושבת שאני אוהבת את מדינת ישראל. היא בתוכי. אינני רואה חיים בלעדיה. זאת לא אהבה. זאת סימביוזה לא בריאה. [...] כך הרגשתי מאז עלייתי ארצה לפני למעלה מחמישים שנה. ישראל ואני שייכות זו לזו. [...] מה לעשות, אני מאלה שתצלום ישן של נציגי המושבות והקיבוצים, שקיות אדמה קטנות בידיהם, המגיעים לטקס קבורתו של הרצל בירושלים, כדי להוסיף מאדמתם על קברו, עדיין מעורר [בהם] תחושה של הגשמת חזון. (ע' 29, 30)

בשנת 2002 נשאה רות את דבר נציג הניצולים בעצרת הממלכתית ביד ושם בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בשנת 2009 היתה בין ששת ניצולי השואה שלחצו את ידו של האפיפיור בנדיקטוס ה- 16 בעת ביקורו ביד ושם ובשנת 2011 קיים יד ושם יום עיון שהוקדש ליצירתה. רות הייתה נשואה לעיתונאי רפאל בשן. בתם היא העיתונאית טל בשן, ולה נכד ונכדה.

רות בונדי מסרה 25 דפי עד להנצחת בני משפחתה שנרצחו בשואה, בהם אביה יוסף, אמה פרנצישקה, סבה יוסף הרמן, דודים ובני דודים.

בשעת ביקורי החוזרים בפראג – מאז מהפכת 1989 לפחות פעם בשנה, כדי להשיג את מה שהפסדתי במשך ארבעים שנות ניתוק – אני פוקדת את כולם, את הבונדים, הפישלים, הקליינים, הקפקאים, השייכים ליהדות שנמחקה מעל פני האדמה. (ע' 43)

מדי פעם עולה בי חרטה על שלא תפסתי, באנוכיות של נעורים, מה עבר על סבי וסבתי בהתמוטט עולמם, עם עזיבת הדירה שגרו בה עשרות שנים, עם הגלייתם לגטו, מזוודה ביד ותרמיל על הגב. לפעמים, אחרי הנקיון היסודי של אחת לשבועיים, אני מביטה סביבי בדירה המבהיקה ולפתע, כמו דקירה, באה המחשבה: עכשיו לקחת רק את החיוני לדרך, שמיכה, מזכרת, לנעול את הבית ולעזוב אל הבלתי נודע, לתמיד. (ע' 65)

רות בונדי נפטרה בנובמבר 2017.

הציטוטים – מתוך "שברים שלמים", אלא אם כתוב אחרת.