שלמה ברזניץ

שלמה (יורי) ברזניץ נולד בברטיסלבה שבסלובקיה בשנת 1936 לאביו יוסף ולאמו ינקה, ולו אחות גדולה, יהודית. בספטמבר 1944, עם חיסול המרד הסלובקי וכיבוש סלובקיה על ידי הגרמנים, הכניסו הוריו אותו ואת אחותו למנזר בז'ילינה שבצפון סלובקיה על מנת להציל את חייהם.

הורי ואם המנזר היו עסוקים בסידורים האחרונים הכרוכים בקבלתנו לבית היתומים. בעודי מתבונן בלוח המשחק [משחק השחמט], הייתי מודע לרחשים הרחוקים של קולותיהם העמומים מאחורי גבי. אלה היו הרגעים האחרונים לפני הפרידה הסופית.

כאשר חוסל מרד הפרטיזנים הסלובקים והגרמנים פלשו לסלובקיה בכוחות מוגברים, הפך מאסרנו לעניין של עיתוי בלבד. אתמול נודע לאפוקה [אבא] מפי ידיד כי הלילה יעצרו אותנו. ההורים החליטו להכניסנו לבית היתומים בתקווה להציל את חיינו. כולנו התנצרנו לפני זמן מה, והדבר מעיד על כך שתכננו מראש את תגובתם במצב חירום שידעו כי יבוא. מאז שעות הבוקר המוקדמות ידענו, יהודית ואני, שזה יומנו האחרון במחיצתם וכי למחרת יישלחו ב"משלוח" וכנראה שלא נראה אותם יותר לעולם.

לפני שעות ספורות חזרו הורינו מן המנזר הבנדיקטיני בידיים ריקות. נאמר להם כי בית היתומים קיבל כבר ילדים יהודים שהתנצרו, ואפילו הציגו אותם בפניהם כדי להמחיש שלא יוכלו לקבל ילדים נוספים. דחייה זו הותירה את בית היתומים השני, ולאחר משא ומתן קצר אספנו את חפצינו והלכנו ברחוב הימיביניימי הצר המוליך מביתנו אל המנזר. לא החזקנו זה בידי זה כי היינו עמוסים בתיקים רבים וחשוב היה להגיע לשם מהר, ורצוי מבלי לעורר תשומת לב מיוחדת.

שלמה ויהודית הוכנסו לבית יתומים במנזר.

הדלת הכבדה של המנזר נסגרה מאחורינו, ונדהמתי מן האפלה השוררת במקום למרות שהשעה היתה ארבע אחר הצהריים. ... כאשר קרבה שעת הפרידה והתחלתי לבכות, חשב אפוקה שטוב יהיה להסיח את דעתי באמצעות משחק שחמט, ושאל את אם המנזר אם יש להם שחקן, ובעוד כנפי מצנפתה מתנופפים בכל תנועה שעשתה, היא שלחה מישהו להביא את יריבי, והדבר הבא שאני נזכר בו מיום זה היה זרם האור שהציף את החצר; ניסיתי להתרכז בכל מחיר. ...

הפרידה הסופית היתה קצרה באורח ברוטלי. כולנו ידענו את משמעותה ולא אמרנו דבר זה לזה. דמעות ארבעתנו נתערבבו על פנינו, וגם לאחר שעזבו יכולתי לטעום את טעם המלח על שפתי. זה היה השריד המוחשי האחרון, וזמן מה ניסיתי להבחין בין המלח של אמא וזה של אבא. ... לקחו את יהודית – שכונתה עתה בשמה הנוצרי, ורה – למגורי הבנות. אותי השאירו בחצר לשחק עוד קצת שחמט.

האם כניסתי הרשמית לבית היתומים פירושה שהפכתי ליתום? נכון, הורי עזבו רק לפני כשעה, וקרוב לוודאי שהם עדיין בחיים, אך זהו רק עניין של זמן. מחר הם יהיו בידי הגרמנים בדרכם לאושוויץ, וזה הכל. דברים מעטים הם כה סופיים וברורים כאושוויץ. לוח השחמט הארור הזה אינו ברור; מבעד לצעיף הדמעות הוא נראה מוכר אך מטושטש. (שדות הזיכרון, ע' 36-33)

במנזר סבל שלמה רעב, קור, מחסור ובדידות, וחווה התעללות מידי הילדים האחרים וכן מידי חלק מאנשי הצוות, מורים ונזירות. זכרונו המופלא סייע לו לצטט בעל פה תפילות נוצריות. כשהתגלה כשרונו זה, זכה להגנת הנזירות ואף הבישוף המקומי, שסבר שביתום תתגשם האגדה על האפיפיור היהודי.

בתחילת מאי 1945 שוחררה ז'ילינה.

מדי יום התרוצצתי בין הכניסות השונות לעיר, מצפה להורי שישובו. היתה זו "ציפיה גדולה" הגדולה בחיי. (ע' 138)

לאחר השחרור נפגשו שלמה ויהודית עם האם, ששרדה את אושוויץ. אביהם יוסף נספה בשואה. בשנת 1949 עלה שלמה לישראל במסגרת עליית הנוער. בשנת 1959 נשלח להונגריה עם נבחרת סטודנטים לתחרות בינלאומית בשחמט.

חשבתי על אמי בירושלים המצפה לשמוע ממני. היה זה ממש לפני שנפרדנו לשלום כשזרקה לעברי את הפצצה: "אני כה שמחה שאתה נוסע לחלק זה של העולם."

"מדוע?" שאלתי, מודע היטב לעצבות העמוקה שירדה עליה כל אימת שניסתה להיזכר.

"שמך עשוי להופיע בעיתונות או ברדיו, ומי יודע, אולי אפוקה [אבא] עדיין חי במקום כלשהו ויראה או ישמע על כך, ואז ידע שאנחנו כאן בישראל ויוכל למצוא אותנו."

הדברים נאמרו בשקט, ללא שמץ של דרמה. חלפו חמש-עשרה שנים מאז ראתה אותו לאחרונה באושוויץ, ולמרות כל העדויות, היא עדיין ציפתה שהוא ימצא אותנו. הייתכן? האם זוהי הסיבה לכך שנשארה אלמנה? ... אך היא מעולם לא הזכירה זאת, אפילו לא כאפשרות רחוקה. ומה בדבר סיפוריהם של הניצולים, שתיארו את מותו של אפוקה? נכון, כמו לגבי מיליונים אחרים, העדרה של גופה שאפשר לראותה ולקוברה מעודד את התקווה להוסיף ולהאמין עוד זמן מה, אך לאחר כל השנים הללו, הייתכן שהיא עדיין חושבת שהוא עוד חי? הו אמא, אניוקה [אמא] היקרה, אפילו פנלופה לא היתה מחכה בנאמנות כזו אלו ראתה את יוליסס לאחרונה באושוויץ. (ע' 22-21)

שלמה שרת בחיל האוויר, למד פסיכולוגיה והתמקד בחקר התנהגות במצבי לחץ. הוא ממקימי המכון לחקר הלחץ הפסיכולוגי באוניברסיטת חיפה, כיהן כרקטור האוניברסיטה וייסד את חברת התוכנה "קוגניפיט", העוסקת בניתוח ובשיפור היכולות הקוגניטיביות.

עוד אני שקוע במחשבות על גורל משפחתי באותם ימים אפלים בהיסטוריה של אירופה, מתרברב רדיו בגדד ומודיע שטילי סקאד עירקיים הפכו את תל אביב ל"קרמטוריום". היום, 19 בינואר 1991, והם השתמשו במילה "קרמטוריום". הם יכלו לנסח זאת אחרת ולהשתמש במילים אחרות... אך המילה שבה בחרו, הלקוחה מן המילון המקולל ששלט בימי ילדותי, נועדה לפגוע בחלק הפגיע ביותר של נפשות הקורבנות שלהם, ודיוקה גדול כמה מונים ממידת דיוקם של הטילים ששיגרו. ...

דווקא בזמנים כאלה אני מסוגל אולי להעריך טוב יותר את הלבטים האישיים שהעסיקו את הורי באותן השנים. (ע' 64-63)

בתחילת שנות התשעים ביקר שלמה עם אשתו במחוזות ילדותו בסלובקיה, בהם ז'ילינה. הוא הגיע לטרנצ'ין, עיר הולדתה של אמו.

פסענו ליד הנהר. השבילים היו קפואים והלכנו לאט מאד. נזכרתי בדודי שנהג לקחת אותי לכאן לאסוף אבנים יפות. לא הוא, לא הוריו [מקס ואסתר], לא אחותו, אף לא מישהו אחר ממשפחתה של אמי שרד מאושוויץ. שום אבן, יפה או פשוטה, לא סימנה את מקום קבורתם. על קברה של אמי, למרגלות הכרמל, חרוטות מילים ספורות לזכרו של בעלה. המפגש הסופי. (ע' 156-155)

בין השנים 2006-2007 היה שלמה חבר כנסת מטעם מפלגת "קדימה".

שלמה ברזניץ מתגורר בחיפה. הוא היה נשוי לצביה ז"ל ולהם שלושה ילדים.

* * *

הציטוטים לקוחים מספרו של שלמה ברזניץ שדות הזיכרון (עם עובד, 1993)