אמיל בריג

אמיל בריג נולד בטרנוב שבפולין בשנת 1924. הוא גדל בבית מודרני בהשקפותיו. סבו היה בעל פאב, אביו ארתור היה מנהל מפעל לבנים וחבר במועדון אופנוענים, ואמו פאולה-פנינה הייתה עקרת בית. אמיל עצמו למד מכניקה בבית ספר טכני.

עם פלישתם לפולין בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את טרנוב, ובפברואר 1942 הקימו בעיר גטו. אמו של אמיל נרצחה בגטו טרנוב. במאבקו להישרד ברח אמיל ועבר בין גטאות ועיירות - נדבורנה, דלאטין, קולומיאה, חודורוב וסטרי - וכן במחנה עבודה. באקציה בנדבורנה

אמיל ראה את אנשי האס-אס עם סמלי הגולגולת על כובעיהם ולידם קבוצת קציני גסטפו. מכל בית סחבו יהודים החוצה בצריחות ובגידופים. אנשים אחדים התקשו ללכת והקלגסים הנחיתו מכות רצח על גבם של ילדים וקשישים. היתה בהלה איומה.

אמיל הסתכל סביבו וראה שאין כל אפשרות לברוח. כבר היה מאוחר מדי. הגרמנים היו רבים והאזור היה מוקף משאיות שעליהן עמדו חיילים עם מכונות יריה מוכנות ודרוכות. לפתע זזו המשאיות ואנשי האס-אס התחילו לדחוס את האנשים לתוכן. אמיל לחש ליוסקה שייכנס למשאית האחרונה. "אין צורך להידחף. יותר טוב שנהיה אחרונים".

השעה היתה אחת וחצי בצהרים. המשאיות זזו לאט מהכיכר דרך הרחוב הראשי. הרחובות היו ריקים, אם כי פה ושם עמדו קבוצות קטנות של מקומיים והסתכלו עליהם. לפתע סטו המשאיות ופנו אל מחוץ לעיירה, לכיוון יער בוקובינקה.

לפתע הם עצרו. אמיל ויוסקה היו במשאית האחרונה, קרוב לחזית המשאית. כך יכול היה אמיל לראות מה נעשה בחוץ. הוא ראה שטח גדול וריק, פה ושם כעין שולחנות, וסביבם אנשי אס-אס יושבים בנחת או עומדים כמו בפיקניק באוויר צח. על השולחנות לא שתייה ומזון אלא ערימות חלקי לבוש. אמיל שמע צווחה: "להתפשט!"

ציוו עליהם לשים את הבגדים בצד אחד ואת המסמכים בצד אחר. במרכז השטח היו שני בורות ענקיים. אחד מהם היה כבר מלא בגופות עירומים.

הם ירדו מהמשאית ויוסקה קפץ לפני אמיל. אמיל ראה קבוצת אנשים, בערך עשרה גברים, נשים וילדים, עירומים לגמרי. שניים או שלושה מהם רעדו, האחרים עמדו ללא ניע. אחד האס-אס כיוון אליהם את נשקו האוטומטי, ירה יריות קצרות – והגופות נפלו. אחדים נפלו על הברכיים ואחר כך התחלקו למטה, האחרים נפלו ישר, כמו לתוך נהר או אגם. עוד בטרם נעלמו הגופות, נורו כבר עשרה אחרים ונפלו עליהם.

אס-אס אחד צרח לתוך אוזנו של אמיל: "קדימה, חזיר, להתפשט!" אמיל היה משותק. לא הרגיש לא פחד, לא כעס, לא כלום. לא התפלל, לא חשב על בריחה. קצין שניהל את האקציה אמר באדישות לקצין שציווה על אמיל להתפשט: "מספיק להיום. עשינו כבר את המכסה." הם החלו לאסוף כל מה שהיה לאנשים: "מי שיש לו כסף או זהב, שייתן ויוכל ללכת", אמר הגרמני בנדיבות לב. (מאת מרים עקביא)

בסוף 1942 הועלו אמיל, אביו ואחותו על רכבת למחנה ריכוז אך קפצו מהרכבת, ברחו להרי הקרפטים והצטרפו לקבוצת פרטיזנים באזור בולכוב-דולינה. בקבוצה זו היה אמיל בקשר עם צנחנים סובייטיים, ובשורותיה נפצע בקרב, בכתפו. סיפר אמיל:

בתחילת נובמבר 1943 חזר אחד מסיירינו למחנה עם ידיעה שיחידה גרמנית נמצאת בקרבת היער. קיבלנו פקודה להתקיף. הפתענו את הגרמנים בהתקפה חזיתית כשהצנחנים הרוסים סוגרים עליהם מהעורף. עשינו בהם שמות. הרגנו כמחצית מהם, והיתר ברחו בבהלה. השלל היה בעל ערך חשוב ביותר. נפלה לידינו כמות ניכרת של רובים ואקדחים, וכן שלל פחות חיוני, ואולי בעצם יותר – המגפיים! אלה היו בשבילנו ממש הצלה. (פאול תבורי, Stand up and fight, תרגום: דוד שיף)

על פעולה אחרת סיפר אמיל:

אף על פי שהייתי יחף, עם רגליים פצועות (לא יכולתי למצוא נעליים או מגפיים מתאימים מתוך השלל שהותירו אחריהם הגרמנים המתים) – רגש של התרוממות רוח מילא את כולי, כאילו קמתי לתחייה; כאילו נולדתי מחדש אחרי תקופת סבל והשפלה, אחרי חודשים ארוכים של בריחה מתמדת, מהגטו ליעד, מהיער למחנה עבודה, כחיה נרדפת. לא עוד. (שם)

ב-29 בנובמבר 1943 תקפו הגרמנים את המחנה בו שהו אמיל ואביו, בסביבות סטרי.

הגרמנים הגיעו עד למחנה שלנו, שהיה בין שתי גבעות, ופתחו עלינו באש תופת ממכונות יריה ורובים אוטומטיים. קפצנו מהסוכה וחיפשנו מחסה מאחורי עץ. עמדתי ליד אבא ולפתע פגע בו צרור כדורים – מהברך ועד הראש. הוא נהרג במקום.

טיפסתי על העץ וממנו עברתי לאחר, גבוה יותר. עליתי עד הצמרת ונצמדתי אליה בכל כוחי. היריות נמשכו עוד כשעתיים. בלבי התפללתי שצמרת העץ תמשיך להחזיק מעמד תחת כובד משקלי.

האש פסקה. המתנתי עוד כשעה וירדתי. מצאתי את אבי בשלולית דם, קפוא. עמדתי ובמבט קפוא הסתכלתי על פני אבי ההרוג. בשבילו המאבק הסתיים. בשבילי העולם כולו עמד מלכת. בידי כריתי בור באדמה הקפואה, מעין קבר לאבי, וכיסיתיו ברגבים. שפתי מלמלו תפילת "קדיש" ובמוחי ניסרה המחשבה שמכל משפחתי נותרו בחיים רק אחותי מרתה ואני. (שם)

בסוף 1943 החמיר מצב בריאותו של אמיל. פצעו לא החלים ומדי פעם תקפו אותו דלקות חריפות. מחשש שיהפוך מטרד לחבריו הלוחמים, פנה אמיל לכיוון הונגריה. לאחר למעלה משבוע של הליכה רוויית לחימה בגרמנים, הגיעו אמיל, אחותו וחבריו לגבול הונגריה, בעזרת יהודי סוימי וחוסט שבקרפטורוס. אמיל וחברי הקבוצה הסתתרו בחורש, ואילו אחותו ומספר חברים בקבוצה הלכו לבית סמוך לחורש, שם נלכדו כולם בקרב יריות עם כוח גרמני חזק, ונהרגו. ממקום המסתור שמע אמיל את הקרב.

רציתי לרוץ לבית אבל חברי תפסו אותי בכוח ועצרו בעדי. השתוללתי וניסיתי להשתחרר מהם אבל הופלתי על ידם ובכל כובד משקלם נלחצתי לקרקע ללא יכולת לזוז. אחותי מצאה את מותה. הנפש האחרונה מכל משפחתי. נזכרתי כיצד הצלחתי להבריח את מרתה מהגטו בעגלת מתים, תחת הגופות הקרות... הקפיצות מהרכבת... כמה מזל היה צריך כדי להינצל וכדי להציל מהגיהינום, מהזוועות ומהסכנות. ובשביל מה? הכל לשווא.

נותרתי לבד. ואני בן 19. לא רציתי למות. לא אוכל להסביר למה, אבל רציתי לחיות. רציתי ללחום, כל עוד נשמה באפי וכל עוד אש השנאה יוקדת בלבי. רגש זה בער בלבי כלהבה.

בדצמבר 1943 עבר אמיל מפולין להונגריה בעזרת ועדת העזרה וההצלה, ושם נפגש עם 28 מחברי הנוער הציוני מפליטי פולין. הוא הגיע לבודפשט, שם הכיר את חברי "נאשה גרופה" (הקבוצה שלנו) מהנוער הציוני והצטרף למחתרת תנועת הנוער הציוני. במסגרת פעילות המחתרת השתתף אמיל בהוצאתו להורג של יהודי ששיתף פעולה עם הנאצים. באפריל 1944 נעצר אמיל עם חבריו לפעולה, אלכס גתמון ודינה פירסטנברג-גלבוע. הם עונו בבתי סוהר במוהאץ' ובפץ' ונידונו למוות בתלייה ב-29 בנובמבר 1944 בשעה תשע בבוקר. בשעה שבע בבוקר, ביום בו נועד גזר הדין להתבצע, הגיע הצבא האדום, פרץ את שער בית הכלא והשלושה ניצלו.

אמיל התגייס לשורות הצבא האדום ולאחר שחרורו הצטרף לעליה ב'. בסוף 1945 הגיע אמיל לארץ ישראל והצטרף לקיבוץ תל יצחק.

בתקופת מלחמת העצמאות היה אמיל מדריך בהנדסה קרבית, ולאחר מכן חבלן וסמל בגדוד ברק, גדוד 12 של חטיבת גולני. ב-14 במאי 1948, יום הכרזת העצמאות ופלישת צבאות ערב, היתה פלוגתו של אמיל מוצבת בקיבוץ גשר שבעמק הירדן. שלושה גשרים על הירדן מוקשו לקראת פלישת חיל המשלוח העיראקי. כשקרבו משורייני העיראקים לגשרים, הופעלו מנגנוני הפיצוץ של מטענים שהוטמנו מבעוד מועד, אך רק אחד משלושת הגשרים נפגע. אמיל חשף עצמו לאש משורייני העיראקים, ובאומץ ותוך סיכון עצמי רב הגיע אל הגשרים והדליק פתיל השהייה שחיבר למטענים תחת הגשר. הפתיל הבוער גילה את מיקומו ונפתחה אש כבדה לעברו. הוא נמלט למחפורת  והגשרים פוצצו לפני שעלו עליהם הכוחות המשוריינים. פיצוץ הגשרים מנע פלישה של כוחות האויב, כיבוש עמק הירדן והתקדמות למרכז הארץ. סיפרה החבלנית שיה בן נון:

מטעני חומר נפץ נמצאים על הגשר וכבל ארוך נמתח ובקצהו מנגנון הפעלה חשמלי הנמצא במחפורת ממוגנת.

השעה 12 בלילה. אמיל לוחץ על כפתור ההפעלה. המנגנון אינו פועל. אמיל רץ ומביא פתיל קצר ואבזרים שונים. הוא מרכיב מנגנון, קושר חלק לחלק בעזרת חומרי החבישה מערכת העזרה הראשונה הנמצאים ברשותו. אני עוזרת לו. אני רואה את ידיו רועדות. צריך להספיק. טור המשוריינים עלול לעבור בכל רגע. אמיל יוצא ובידיו פתיל קצר. הוא מפוצץ את שני הגשרים – הגשר הגדול וגשר הרכבת. הפיצוץ אדיר. המחפורת מלאה אבק, חלקים נופלים, המחפורת כמעט מתמוטטת.

אמיל מגיע, נושם ונושף. מבעד נשימותיו המהירות אני שומעת אותו לוחש: השגתי שיא עולמי בריצה. 

על מעשהו קיבל אמיל את אות "גיבור ישראל", שניתן במלחמת העצמאות ל-12 לוחמים בלבד. כתבו חנה ונתניאל כהנא מכפר תבור:

היית לנו מודל לחיקוי כסמל לגבורה, צניעות ודבקות במטרה. תמיד עם החיוך, השקט והשלווה בזמנים הקשים ביותר. הלכנו אחריך בעיניים עצומות לכל קרב כי ידענו שיש על מי לסמוך.

לאחר מלחמת העצמאות השתתף אמיל בחיפוש אחר פושעי מלחמה נאצים.

בשנת 1956 מסר אמיל דפי עד להנצחת זכרם של אמו פאולה-פנינה, אביו ארתור, אחותו מרתה, סבו משה, סבותיו בטי ושרה, ועוד כ-15 מקרובי משפחתו וחבריו שנרצחו בשואה.

לאמיל ולאשתו הנקה (לבית קירשנבאום, מצ'נסטוחובה, פולין)  בן ובת, רוני ואלונה, וארבעה נכדים.

אמיל בריג נפטר בשנת 2002 ונקבר בטקס צבאי  בבית העלמין הצבאי בקריית שאול.