אברהם כרמי

אברהם-מרדכי ויינברגר-שטולבך (לימים כרמי) נולד בקששוביצה שבפולין בשנת 1928, בן יחיד להוריו בצלאל ולאה. הוא גדל בעיירה ליז'נסק ושם למד בגן הילדים ובבית הספר.

כשמי המקווה קפאו ברחוב היינו מניחים את ילקוטי העור על גבי הקרח, יושבים עליהם, כופפים רגליים אל הבטן, ובדחיפה קלה מחליקים לאורך הרחוב. ... ואז הייתי מנגב היטב את הילקוט, שלא תהיה עליו אף לא טיפת רטיבות, שאמא לא תגער בי: "אתה עלול לחלות." (אברהם כרמי, חלקי בארץ החיים, שם עולם וידיעות אחרונות, 2013, ע' 18)

אלפי ספרים היו לסבא. ארבעת הקירות שבחדר הספריה הגדול היו עמוסים במדפי ספרים, וספרים רבים היו מונחים זה על גבי זה על השולחן שבמרכז החדר. בין הספרים, סמוך לשולחן, נהג סבא לשבת וללמוד, יכול לעיין כמעט בכל ספר שיחפוץ.

"לרב שלנו יש הספרייה הגדולה ביותר בגליציה כולה!" היו יהודי העיירה מתפארים. ... כשהייתי בן שבע כבר היה לי ש"ס גמרא משלי. סבא שלח אלי ש"ס סלאוויטא כמתנה ליום הולדתי. ילד בן שבע הייתי, לקרוא את הגמרא עוד לא הייתי מסוגל, אך מלא גאווה צעדתי עם אבא אל תחנת הרכבת של ליז'נסק, לקבל את הארגז שסבא שלח. ... להעביר יד על הכריכה החומה ששוליה זהובים, לגעת בדפים הצמודים זה לזה בתוך הכריכה ושכתמי צבע מעטרים אותם. מלבדי אף לא לילד אחד בליז'נסק היה ש"ס. (ע' 22)

באוקטובר 1939, לאחר פלישת גרמניה לפולין, השתכנו אברהם ואמו בבית דודו של אברהם, בבית הקברות היהודי בוורשה. האב שהה בלבוב, באזור הכיבוש הסובייטי. לאחר שנה השתתפו אברהם ואמו בבנייתה של חומת גטו ורשה.

בהתחלה למדתי בבית של הדודה ברונקה. בתי ספר לא היו והיה אסור להתאסף בקבוצות וללמוד. הדודה הביאה מורה לביתה, ללמד את מירקה, ואני הצטרפתי. למדנו יחד חשבון וקצת לטינית. אחר כך אמא מצאה מלמד שלימד כבר שני ילדים והסכים לצרף אותי לחבורה. זה לא היה לימוד ממש מסודר. בכל פעם קבע אתנו המלמד מקום אחר להגיע אליו ושעה אחרת ללמוד בה, כדי שלא ניתפס. את אמא הלימוד הזה לא סיפק, וכששמעה מדודה ברונקה שמתארגנות כיתות לימוד מסודרות במחתרת, מיהרה לרשום אותי לכיתה כזו. זו היתה בסך הכל כיתה אחת, ולמדו בה רק עשרה תלמידים, אבל קראו לה "בית ספר", "בית ספר יבנה". הכיתה הזו לא דמתה בשום אופן לבית ספר "יבנה-תרבות" שבו למדתי בליז'נסק, אבל זו היתה כיתה: שולחנות, ספסלים ולוח למורה, תלמידים קבועים ושעות לימוד קבועות, וגם מקום הלימודים קבוע. ...

בהפסקות הקצרות שהיו לנו במהלך יום הלימודים היינו משחקים במתים. ... משחק המתים היה המצחיק מכל המשחקים. ... הינו מסתכלים בתשומת לב זה על זה, מנסים לזהות מי עומד למות, אל תיבהל, התכוונתי, מי עומד להפיל את עצמו. ואז להיות הראשון שיגיע אל המת וייקח את כרטיס המזון שלו, ולפעמים יכריז באושר על שלל של פרוסת לחם שהצליח לכאורה להוציא מכיסיו. אחר כך חפרנו קבר דמיוני והטלנו את המת לתוכו. וכשהמורה הרים את הפעמון הקטן מעל לראשו וצלצל בו, היה המת מזנק ממקום משכבו וכולנו נדחפנו למקומות הישיבה בכיתה הקטנה וחזרנו ללמוד. (ע' 75-71, 83)

בהמשך למד אברהם במוסד לימודי מחתרתי גדול יותר:

למדנו ממש כמו בגימנסיה רגילה, "קומפלט" כך קראנו לה, ברחוב נובוליפקי 68. קרקובסקי לימד אותנו עברית בהגייה ספרדית, ברנדשטטר לימד פולנית, גברת רוזנבלום לטינית, וולפרט פיזיקה ומתמטיקה, ועק לימד תנ"ך. למדנו גם היסטוריה וספרות. אפילו שיעור זמרה היה. מאחת הדירות  העבירו לנו פסנתר שלא היה לו מקום, ופייווישיס, המנצח, לימד אותנו לשיר בעוד הוא מנגן בו. היו כמה כיתות וכמה מורים, היו ספסלים לישיבה ולוחות לכתיבה, אפילו קתדרה למורה היתה. היו מבחנים, תעודות ואספות הורים, ובחנוכה ובפורים העלינו הצגות והזמנו את תושבי הגטו לחגיגות נשף. כשישבנו ולמדנו, יכולנו להרגיש כאילו אנחנו לא בגטו, כאילו אלו לימודים רגילים בימים רגילים. (ע' 88)

רבים היו חולים ורעבים, והלימוד התנהל בעצלתיים, אז לפעמים ויתרתי עליו לחלוטין. כשלא הייתי הולך ללמוד, הייתי מלמד את אייזיק [טננבלום, בן הדוד]. לימדתי אותו כאילו היינו בכיתת מחתרת קטנה. דרשתי ממנו מחברת מסודרת ועפרונות מחודדים היטב, נתתי לו שיעורי בית וקיימתי מבחנים ואף הענקתי לו ציונים. לימדתי אותו קליגרפיה. ... לכתוב בכתב עגול ויפה במחברת. גם ספרות חשבוניות לימדתי אותו לכתוב, ולפתור תרגילי חיבור וחיסור. (ע' 104-103)

התרגלתי לרחובות הצפופים וידעתי לפלס לי דרך מהר בין כל האנשים. אהבתי ללכת על המדרכות כדי להציץ בחלונות הראווה הריקים של החלונות ולדמיין שעומדות בהם עוגות בשכבות על מגשים עגולים, צנצנות עוגיות וחבילות שי מעוטרות שבתוכן מיני פטיפורים. ... לא תמיד הצלחתי ללכת על המדרכות. לפעמים הן היו כל כך עמוסות שלא היה אפשר כלל ללכת עליהן. ליד חלון בית התמחוי השתרך תמיד תור ארוך של אנשים שנמשך לאורך כל המדרכה, עומדים ומחזיקים קערה או כוס גדולה מפח. על המדרכות שכבו אנשים רזים ויחפים, בבגדים קרועים. לפעמים היה לידם מגש עם כלי בית שונים שהציעו למכירה, לפעמים היו תופסים בבגדי העוברים לידם ומושיטים יד רזה לנדבה, ולפעמים שכבו להם סתם. לא רציתי שהם ימשכו לי במכנסי ויושיטו אלי יד כזו גרומה. כסף לתת להם לא היה לי ממילא, ופניהם הרזות היו מפחידות: לסת בולטת ועיניים גדולות. אז לפעמים ויתרתי על ההצצה בחלונות הראווה והעדפתי ללכת על הכביש. זה לא היה מסוכן. כלי תחבורה כמעט ולא היו.

בית הקברות היה למרכז החיים. בצד אחד היה סמוך לגטו, ובצד אחר – סמוך לבית הקברות הפולני שהמעבר אליו מוורשה הפולנית היה חופשי. הפולנים הגיעו אל בית הקברות למכור לנו תוצרת ולנסות להעביר תוצרת לתוך הגטו, והקברנים שימשו כמבריחים. גם אני הייתי קצת מבריח. ... הברחתי דברים קטנים, מזון לדודים ולמורים שלי. (ע' 75-71)

בבית הקברות איש לא בדק אם העוצר נשמר. בחשכת הלילה, ללא חשמל לתאורה, רק לאורן של מנורות נפט, היו שחקני תאטרון יהודים עומדים ליד חדרי המתים, מעלים הצגות מאולתרות ושרים שירים. בית הקברות היה המקום היחיד שאפשר היה להעלות בו הצגות בלילות, ובבית הקברות יכלו השחקנים לקבל בתמורה להופעתם פרוסות לחם. (ע' 76)

חגיגת בר המצווה שלי נחגגה בבית הקברות. ... כל עובדי בית הקברות היו אתנו בתפילה. הנחתי תפילין שסבא שלח לי ממיילץ, ובשבת תשובה עליתי לתורה בבית הכנסת שבבית הקברות ונשאתי דרשה, וכולם התכבדו במשקה חריף ובמעט עוגות. (ע' 81)

באביב 1942 הגיע אביו של אברהם מגטו לבוב כדי להיכנס לגטו ורשה ולהיות עם אשתו ובנו. ממקום מסתורו בעליית גג באחד ממבני בית הקברות ראה אברהם כיצד נתפס אביו. האב נכלא בבית סוהר שבמחנה גנשובקה ואברהם ביקר אותו ככל יכולתו.

בתקופת הגירוש מגטו ורשה לטרבלינקה בקיץ 1942 הסתתר אברהם בשטח בית הקברות היהודי בגטו ורשה, בין היתר בבורות שנחפרו בתוך הקברים. אביו גורש לטרבלינקה ונרצח שם.

"הבוקר הגיע בקול רעש גדול. בחוץ רעמי יריות וקולות בכי וזעקה." ידיד המשפחה ועובד בית הקברות משה גלבקרון היה בעל אישור להישאר בגטו. באחת האקציות הכניס גלבקרון את אברהם לתרמיל גב והבריח אותו בחזרה לגטו, על גבו. גם את אמו של אברהם לקח גלבקרון עמו תוך סיכון חייו, כשהוא מעמיד פנים שהאם כלולה באישור ההישארות האישי שלו בגטו.

הייתי "פראי", תושב לא חוקי. אל המרתף התקבצו עוד אנשים, חלקם בעלי אישורים וחלקם פראיים. ... האנשים במרתף כמעט ולא דיברו, רק ישבו והקשיבו לקורה ברחובות המרוחקים, מצפים שייגמר כבר הכל, שמי שנגזר עליו לעלות לרכבות יעלה ויילקח מפה, שייפסק הרעש הנורא. (ע' 144, 147)

ראש השנה התש"ג [ספטמבר 1942]. מהדירות הריקות הביאו מחזורי תפילה. התפילות נאמרו בקול נמוך, ללא אימת יום הדין וללא שמחת החג. שופר היה לנו אך לא השתמשנו בו כי אותו היום היה שבת. הדוד קרא: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹקִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם", הוא קרא, ואחרי המילה אברהם עצר לרגע. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי", המשיך בניגון הטעמים המוכר, שנשמע בפיו שונה וזר, "וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ" קריאתו היתה אטית, כאילו הוא שואף רוח, "אֶת-יְחִידְךָ. אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ. אֶת-יִצְחָק." ובמילה "יצחק" עלה קולו כאילו רצה לצעוק, "וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה". קולו נשנק ודמעות החלו זולגות על לחייו. דודה גיטשה צעקה "אייזיק ילדי! בני יחידי!" והדוד הסתובב, התרחק מספר התורה הפתוח על השולחן, נעמד מולה, פרש אליה את ידיו אין אונים ובכה. (ע' 149-148)

בת הדודה גוטקה ובן הדוד יצחק אייזיק יהודה יחיאל נורו על ידי הגרמנים באחת האקציות בבית הקברות. אברהם עבר למסתור באחת הדירות שיושביהן נלקחו באקציות.

בכל בוקר, ראשית לכל, הצצתי מבעד החלון. וילון ארוך בצבע חום-שמנת תלוי היה מעל החלון, ואנו דאגנו לא להסיט אותו ממקומו, שלא ייוודע להולכים ברחוב שיש יהודים הגרים בבית זה. אולי זה לא שינה דבר, הרי בכל דירה בבניין היו יהודים, והגרמנים, כפי שכבר נוכחנו לגלות, היו יסודיים ביותר כשערכו חיפושים, אבל בעד הווילון יכולנו לראות את הרוב בלי להיראות, ויכולנו לדעת מתי מגיעים הגרמנים ולמהר ולהסתתר לפני שיתחילו בחיפושים. (ע' 155)

כשהסתכלתי החוצה מבעד לחלון זה היה רק כדי לראות אם יש גרמנים ברחוב, כדי להאזין היטב אם צעדיהם קרבים, אם נורות יריות. בכל בוקר כשקמתי משנתי לא יכולתי לדעת איך ייגמר היום. האם היום יהיה שקט או ששוב הם יבואו... אף פעם לא היה אפשר לדעת מתי יגיעו פתאום ומה יעשו. לפעמים הגיעו בימים, לפעמים הגיעו בלילות. (ע' 163-162)

פעם אחת הלכתי עם הדוד לתפילה במניין. "בוא", הוא אמר לי והושיט לי את ידו, "לרב זמבה יש ארבעה מינים. נתפלל בסוכה שלו."

לא היו סוכות בגטו באותו החג, ובלי סוכות צפופות שחוסמות את הרחוב, שקולות האנשים שבהן מתערבבים בקולות העולים מהסוכות השכנות, בלעדיהן לא היתה כלל הרגשה של חג. איש לא העלה על דעתו לנסות ולבנות סוכה. אבל הרב זמבה בנה. עלינו למעלה, אל גג הבניין שבו התגורר ברחוב קופיצקה, ושם, להפתעתי, עמדה סוכה קטנה. אמנם לא נמוכה מדי כדי שאפשר יהיה לצאת בה ידי חובה, אך נמוכה מספיק כדי שלא תיראה לעיני העוברים ברחוב למטה. הדוד סיפר לי שלפני המלחמה היו רחובות שכונות היהודים בוורשה מלאים בסוכות, והיו כה צפופים עד שכמעט לא היה מקום לעבור. כעת היו הרחובות ריקים ומקום היה בשפע, אבל רק סוכה אחת עמדה, וגם היא חבויה. (ע' 160-159)

באקציה של ינואר 1943 הסתתר אברהם במשך יומיים בארון, בלא לאכול ולשתות. לאחר מכן השתתף בחפירת הבונקרים ומספר פעמים ביום תרגל עם אמו ירידה אליהם. "התכוננו לגירוש והתכוננו לחג הפסח".

ההכנות לחג באותה השנה לא דמו להכנות בשנים הקודמות. אמנם דודה גיטשה ואמא ניקו את הדירה, אך לא ביסודיות מרובה. אמא אמרה שלו היה בה שמץ חמץ, מזמן היינו מבערים אותו בחיפושים שלנו אחרי אוכל, כך שאין מה לחשוש.

כשביום ראשון בלילה, אור לארבעה עשר בניסן, ביקשה ממני אמא להסתיר בדירה עשר פיסות לחם לבדיקת חמץ, הצטערתי על כל חתיכה וחתיכה. אלו לא היו חתיכות ממש, יותר פירורים, אך כשחיפשתי היכן להניחן, הייתי צריך להתאפק שלא לאוכלן בעצמי. (ע' 178-177)

את ליל הסדר חגגו אברהם ואמו בבונקר, עם המסתתרים.

באפריל 1943, בעת מרד גטו ורשה, נתפסו אברהם, אמו ודודו על ידי הגרמנים. הם הועלו על קרון גירוש לטרבלינקה ומשם נשלחו למיידנק. במיידנק נספתה אמו של אברהם, והוא הועבר למחנה בודזין שמדרום מערב ללובלין – מחנה בו היו שבויים יהודים מהצבא הפולני.

שעת דמדומים והעמידו אותנו בשתי שורות ארוכות. גרמני עמד מולנו. ריינהולד פייקס (Feix). מפקד המחנה. את קולו לא אשכח לעולם, קול חלקלק, קול חונק, קול שנוטל ממך את הנשימה. ביד רפה סימן לאחד האנשים לצעוד קדימה וירה.
"אם אתם תהיו בסדר, אני לא אהרוג אתכם כך."
אתרגל להיות אסיר, אתרגל לפקודות, לעונשים, ליריות, להוצאות להורג השונות והמשונות שהמציא לו פייקס לבדר את דעתו. כמעט לכול. אך לא לרעב. אדם מצטמצם פנימה אל תוככי עצמו ואין הוא חש את כאב הזולת, ואין הוא חש אימה ולא זעזוע. רק את עצמו הוא חש. רק את גופו, שגם כשהרוח נאטמת, הוא עוד תובע את שלו.
אנשים מבודזין אני מזהה. בתחנה המרכזית, בתור בקופת חולים. "בודזין?" שואלים במילה אחת, "בודזין!" עונים, וראשינו מורמים בגאווה, כי שנינו יודעים מהו בודזין, ושנינו יודעים שהיינו שם ונשארנו בחיים. (ע' 215-203)

בבודזין הכיר אברהם את שמחה הולצברג, שהפך לידידו, ואת נח שטוקמן, זקן מחנה בודז'ין, שעודד אותו בייאושו.

את התכשיטים של אמא ושל דודה גיטשה מכרנו עבור לחם, עבור שקי מלט שמהם עשינו לנו בגדים תחתונים, ופעם אחת מכרתי נגיסה מפרוסת לחם שקיבלתי עבורם בעד האפשרות להניח תפילין. אחד היהודים מצא תפילין. לא תפילין שלמות, רק חלק אחד, איני יודע אם של ראש או יד, והוא מכר ליהודים בצריף את הזכות להניח תפילין בתמורה לנגיסות מפרוסות הלחם שלהם. (ע' 248)

אברהם הועבר למחנה בראדום, משם נשלח בצעדת מוות אל טומאשוב מזובייצקי ומשם הגיע למחנה אושוויץ-בירקנאו. בקיץ 1944 הועבר אברהם למחנה וייהינגן (Vaihingen an der Enz) שליד שטוטגרט, שם חלה בטיפוס:

כשהעירו אותנו למפקד הבוקר לא הצלחתי להרים עצמי מהדרגש. מישהו הרים אותי. אינני יודע מי. ידעתי, כמו שידעו כולם, שמי שנשאר שוכב על הדרגש יילקח לצריף החולים, ומהצריף ההוא לא חוזרים בחיים. אחרים אחזו בזרועותי וגררו אותי במעלה ההר. אחרים הניחו אותי על האדמה סמוך למחצבה ובסוף יום העבודה גררו אותי איתם מטה. איני יודע מי הם היו, לא ראיתי דבר. רק במעורפל הרגשתי את ידיהם תחת בתי שחיי, הרגשתי את רגלי נחבטות על האבנים והרגשתי את האויר הקריר מצנן את הזיעה שעל מצחי. (ע' 286)

אברהם הועבר למחנה דאוטמרגן. דודו, אברהם משה פוזנר, שעבר עמו את כל המחנות וסייע לו לשרוד, נפטר שם מתשישות וממחלות. אברהם הוצא שוב לצעדת מוות אך נמלט ממנה, חבר לקבוצת שבויי מלחמה צרפתים ובאפריל 1945 שוחרר עם אלכס וולקוביסקי על ידי הצבא הצרפתי.

בספטמבר 1945 הגיע אברהם לארץ ישראל באוניית המעפילים "מטרואה" ונכלא במחנה המעצר למעפילים בעתלית. הוא ברח בעת פריצה של הפלמ"ח והגיע למקווה ישראל, שם התקבל כחניך בבית הספר החקלאי.  

במקווה ישראל אני גר כבר מעל לשישים שנה, ובכל שבת, כשאני יושב על מקומי בבית הכנסת, אני שולח מבטי אל עבר הדלתות הפתוחות לרווחה והלאה מהן, אל הכביש המוביל מהשער אל בית הכנסת. בכל שבת נדמה לי כאילו אני רואה ארבע דמויות צועדות לאטן בין עצי הדקל התוחמים את הדרך. ארבע דמויות – שלושה נערים ונערה אחת. הם צועדים מהססים. אני מבחין שאחד מהם לובש תחת חולצתו מדים של אסירים. הנער הזה הוא אני.
מהססים פסענו בשדרה והגענו אל פתחו של בית הכנסת. מהססים נכנסנו פנימה. בית הכנסת היה ריק. רק אדם אחד [משה רוזנברג] ישב בו והתאמן בקריאת הפרשה בתורה. הוא הרים עיניו לרגע למשמע צעדינו ומיד המשיך בקריאתו. ...
היה זה יום שישי, 12 באוקטובר, שנת 1945. השעה היתה שעת צהריים מאוחרת. השבת עמדה להיכנס.
הוא סקר אותנו במבט קצר. "בואו", אמר והוביל אותנו בשבילים מפותלים אל עבר בניין נמוך. "אלו הגיעו עכשיו", הרעים קולו אל תוך הבניין, "תנו להם בגדים."
כשפסענו שוב אל בית הכנסת שעתיים לאחר מכן, היינו נערים אחרים. את פיג'מת האסירים שלי החליפו חולצה לבנה, מכנסיים קצרים וכובע ברט.
חצי שנה בלבד לאחר ששוחררנו מידי הגרמנים וכבר הייתי בארץ חדשה, תחת זהות חדשה, בחיים חדשים.
"מאיפה אתם?" שאלו אותנו.
"מעתלית", אמרנו להם, "ברחנו משם עם פלוגות הפלמ"ח."
והם הביטו אלינו בהערצה. (ע' 14, 16)

מנהל בית הספר החקלאי, אליהו קראוזה, החליף את שמו של אברהם מווינברגר-שטולבך לכרמי, ודאג לכך שיקבל תעודת זהות מנדטורית.

חודשים ספורים אחר כך הייתי כבר חבר ב"הגנה" ובחרו בי מכולם לצאת לקורס מפקדי כיתה. עשיתי הכל כפי שהורו לי בדיוק, בשלמות. נחוש בדעתי להיות ראוי. להיות לכל הפחות כמו החבריה הישראלים. כמותם להיות שרירי ושזוף, כמותם להניף בקלשון ערמות גדולות של חציר בלי שיתפרקו, כמותם לקבל ציונים מעולים בכל מקצועות הלימוד, כמותם לרקוד הורה בשבתות לאחר התפילה וכמותם לקפל את מכנסי למעלה וללכת בחולצה רוסית רקומה. שלא יקראו לי: "הי, אתה, סבון בוכנוואלדי!" ושלא ישאלו בלגלוג: "מתי תצליח סוף כל סוף להפוך את המשולש? בני סוחרים שכמותכם, מתי תהיו לאנשי אדמה?" (ע' 351).

אברהם היה מפקד כיתה ב"הגנה" ולחם על הגנת קיבוץ משואות יצחק בגוש עציון. עם נפילת גוש עציון במלחמת העצמאות ישב אברהם בשבי הירדני בעבר הירדן.

אברהם היה מדריך, מורה ומנהל בבית הספר הדתי במקווה ישראל. הוא בעל תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית ותואר שני מאוניברסיטת אמסטרדם. הוא היה בשליחות חינוכית מטעם בני עקיבא בהולנד, ובארץ פיקח על בתי מדרש למורים ועל מכללות.

אברהם מסר עשרות דפי עד להנצחת קרובי משפחתו שנספו בשואה. הוא איש עדות, מלווה מסעות נוער לפולין וזכה בפרסים מטעם מוסדות חינוך ואקדמיה ומטעם יד ושם, וכן בפרס "אות הנשיא" למתנדב.

במסעותי עם בני נוער לפולין הנערים מנסים להבין. הם מביטים בערמות הנעליים והשערות. אני איני מביט עמם, איני רוצה לראות. אם מנסים לחוש את שארע, אני נאבק באותה תחושה. (ע' 196)

אברהם נישא לרבקה, שורדת מחנה ברגן-בלזן, ולהם שלושה בנים, נכדים ונינים.

מדי שנה בשנה אני עורך בביתי ליל סדר. כמו בבית סבתי וכמו בבית הקברות, הבית שלי כולו מבריק לקראת החג, ובעוד יום השולחן כבר ערוך ומוכן. גם לי יש צלחות מעוטרות בפס זהב, וכוסות דקיקות עומדות על רגל אחת. אך אצלי על הקיר הסמוך לשולחן אני תולה בכל סדר פסח את בגדי האסיר שלי, את הפיג'מה שהיתה על גופי כשיצאתי לבסוף מתחת יד הגרמנים. ואני, אגב סיפורי ההגדה, מוסיף ומספר הגדה משלי, אגדת הנסים שאירעו לי. (ע' 191)