גיטה סיקוביץ שרדה את גטו חוסט, חמישה חודשים במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, ועבודת כפייה בתת מחנות של גרוס-רוזן. היא הגיעה לארצות הברית, נישאה והקימה משפחה. לימים חידשה את לימודיה שנקטעו בגיל 12 עקב השואה, ובגיל 56 סיימה לימודי דוקטורט בפסיכולוגיה. גיטה עלתה לישראל והיא פעילה בארגון "עמך", שם העניקה טיפול פסיכולוגי לניצולי שואה גם בגיל 90. היא ליוותה משלחות לפולין וסיפרה את סיפורה האישי לקבוצות בארץ ובעולם.
גיטה (ג'יזל) סיקוביץ נולדה ב-1927 בעיירה חוסט (הוסט) שבהרים הקרפטיים, בצ'כוסלובקיה (כיום באוקראינה). אביה, וולף פרידמן, היה תלמיד חכם וציוני, שילוב נדיר במחוזות אלו, והתפרנס בכבוד בעסקים. אמה, חנה לבית גולדנברג, הייתה בת רב. היא ניהלה בית מטופח וגידלה במסירות את שלוש בנותיה בביתם הדתי. גיטה, הבת הקטנה, נהנתה מלימודיה ובילתה בזמנה החופשי עם חברותיה הרבות בשחייה בנהר או בטיפוס להר הגבוה הסמוך לעיירה. ילדותה הייתה שלווה.
בשנת 1939 השתלטו על האזור ההונגרים והחיים השלווים השתנו. לימודי היהודים הופסקו, רישיונות העסק נלקחו, ובמשך חמש שנים שהו יהודי חוסט בבתיהם בפחד מתמיד ותחת פרעות, וביטחונם הלך והתערער. עקב קשיי הפרנסה נאלצה אמה של גיטה להשכיר את חדרי הבית לתיירים, ובני המשפחה נאלצו לישון בפינות שונות בביתם.
במרץ 1944 פלשו הגרמנים להונגריה. גיטה ומשפחתה גורשו עם יתר יהודי חוסט לגטו, שם הצטופפו מספר משפחות בחדר. כעבור חמישה שבועות הועלו בני המשפחה על רכבות בקר והוסעו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. לאחר חמישה חודשים בבירקנאו הועברו גיטה ואחותה הלן למחנה העבודה מיטלשטיינה בדרום-מערב פולין (כיום שינאבקה סרדניה, Ścinawka Średnia), תת מחנה של גרוס-רוזן, שם עבדו במפעל לייצור חלקי מטוסים. גיטה נלקחה לעבוד כשרטטת טכנית על אף שלא הכירה את המקצוע. החיים ותנאי העבודה במחנה היו אכזריים: רעב, קור קיצוני ועבודת פרך. בתחילת מאי 1945, עקב התקדמותו של הצבא האדום מערבה, הועברו גיטה והלן למחנה מריש-וייסוואסר (Mährisch-Weisswasser, היום צ'רבנה וודה, Červená Voda), תת מחנה נוסף של גרוס-רוזן. לאחר שבוע, ב-8 במאי 1945, שוחררו השתיים.
עם השחרור עשו גיטה, אחותה ובת דודתן את דרכן ברגל לחוסט, מרחק של כ-600 ק"מ, שם התאחדו עם האחות הגדולה ועם האם, ששרדה גם היא לשמחתם הרבה על אף גילה המבוגר. לאחר שלוש שנות נדודים באירופה בניסיון לא להיכלא מאחורי מסך הברזל, הגיעה גיטה לארצות הברית יחד עם אמה ואחיותיה. במשך שנתיים חוו גיטה ובני משפחתה קשיי קליטה ועבדו קשה בניסיון לבנות את חייהן מחדש. הן עברו להתגורר בבורו פארק, שכונה יהודית בניו יורק.
ב-1955 נסעה גיטה לישראל במסגרת תכנית חילופי סטודנטים של הסוכנות היהודית ועבדה כמתכננת במחלקת ההנדסה של חברת החשמל. הייתה זו השנה הטובה בחייה. לראשונה הרגישה שיש לה בית. היא שבה לארצות הברית ובשנת 1957 נישאה ליצחק ציצוביץ (סיקוביץ), מהנדס מבריק שנמלט מגרמניה עם משפחתו לאחר ליל הבדולח והגיע לארץ ישראל, שם למד בטכניון ותרם לביטחון מדינת ישראל בעבודתו כמהנדס בתעשיה הצבאית. הוא הגיע לארצות הברית לצורך לימודים ושם הכיר את גיטה. נולדו להם שלושה ילדים. כשהקטן היה בן שלוש, חידשה גיטה את לימודיה שנקטעו בגיל 12. בגיל 56, בשנות השמונים, סיימה לימודי דוקטורט בפסיכולוגיה ויצאה לקריירה חדשה. ילדיה, שגדלו בבית ציוני, עלו לישראל. בגיל 65, לאחר פטירתו של יצחק, עלתה גיטה בעקבותיהם.
עם הגעתה לישראל נקלטה גיטה בארגון "עמך", שם התחילה להעניק טיפול פסיכולוגי לניצולי שואה בטיפול יחידים ובטיפול קבוצתי. מעבר לקישוריה המקצועיים, הגיעה גיטה לטיפול עם יכולת להבין את ניצול השואה מתוך ניסיון אישי עמוק ומתוך הכרה בכאב שמלווה אותו. המפגש הזה שימש לה גם פיצוי על אובדן אישי ובדידות עמוקה. גיטה המשיכה לעסוק במקצועה גם אחרי גיל 90.
גיטה ליוותה עשרות משלחות לפולין של נוער ישראלי ואמריקאי ומשלחות חיילי צה"ל, "עדים במדים". קשר עמוק נרקם בינה לבין המשתתפים, והם שמרו אתה על קשר בשיחות טלפון ובביקורים.
גיטה סיפרה את סיפורה האישי לקבוצות בארץ ובעולם, בין היתר ביד ושם, בבתי ספר, בחברות היי-טק, בכנס בנושא חינוך ללימודי השואה בארצות הברית, וברב-שיח בנושא קרבנות הנאצים בברלין. עיסוקה של גיטה היה בנפש האדם ובנחישות להפיק את המרב מהחיים. בגילה המופלג המשיכה להרצות בפני קבוצות ולטוס לפולין כאשת עדות, ולא החמיצה שיעור תורה, הופעת מחול או קונצרט בפילהרמונית. היא רקמה קשרים עם בני כל גיל באישיות סוחפת, מפגינה נחישות, חום, אינטליגנציה וחדות ניתוח, והעניקה תשומת לב אישית לבני שיחה.
לגיטה שלושה ילדים, 21 נכדים ומספר הולך וגדל של נינים.
גיטה סיקוביץ' ז"ל נפטרה בספטמבר 2024.