איירין איבר - Irene Eber

איירין איבר (Irene Eber) נולדה בשנת 1929 בהאלה שבגרמניה, לידידיה (דודי) והלנה גמינדר. אחותה הגדולה לורה נולדה ב-1923. בת דודתן פיפה עברה לגור עמם לאחר מות אמה קלרה.

באוקטובר 1938 גורשה המשפחה לפולין ב"גירוש זבונשין" וחזרה למקום הולדת האב, מיילץ. ב-1941 הוקם גטו במיילץ. בסוף 1941 פשטו שמועות על גירוש קרב. במרץ 1942 גורשו יהודי מיילץ בצעדות מוות.

כל יהודי מיילץ רוכזו בשוק, בצעקות ויריות. היו סלקציות: גברים צעירים הועמדו בשורות, זקנים נלקחו, צרורותיהם מושארים מאחור בערמה. האחרים, בהם אנחנו, הורצנו כעדר בקר ענקי לאורך הדרך מהשוק... הגרמנים הכו אותנו בעיוורון וירו לתוך ההמון, משכו גברים ונשים מההמון, העמידו אותם בשורה בשדה וירו בהם. (ע' 12)

איירין ובני משפחתה שוכנו במבנה קפוא, הועלו לקרונות בקר צפופים, הוסעו כברת דרך ואז הורדו והחלה צעדת מוות נוספת בשלג:

אנשים ונשים נשרו מהטורים הכהים, הלכו אל שוליה המושלגים של הדרך וישבו שם בשקט. הם ישבו וחיכו לגרמנים שיבואו ויהרגו אותם. זקנים, נשים צעירות עם תינוקות, ילדים, כולם התכנסו בשקט במרחבים הלבנים של אתרי הקבר שלהם. החיילים הגיבו באופן שיטתי ויעיל. הייתי רוצה להצטרף אל אלה המחכים למות, ולו רק כדי לנוח לרגע, כי לא חשבתי שרגלי עדיין יכולות לשאת אותי. אבל אבא אחז בחוזקה בידי, כאילו חש בפיתוי שלי להצטרף אליהם.

המגורשים הגיעו לכפר סוסנוביצה ושהו שם כחודשיים. רגליה של איירין היו נפוחות מהקור עד שכמעט לא יכלה ללכת. הדוד ראובן ומשפחתו נשלחו לרדומישל ויילקי, וראובן שילם למכרה פולניה כדי שתביא לשם את משפחתה של איירין.

באוגוסט 1942 ריכזו הגרמנים את היהודים בכיכר העיירה, חיפשו בבתים אחר יהודים מסתתרים ורצחו לעיני היהודים בכיכר העיירה כל מסתתר שנתפס. לאחר מכן ערכו מסדר, רצחו בירי כל יהודי עשירי, ואת היתר, ובהם איירין, שלחו בצעדת מוות לגטו דמביצה. איירין התגנבה לכיכר השוק דרך חור בגדר וגנבה אוכל למשפחתה. "הרעב גבר על הפחד. אני לא זוכרת שפחדתי מהיתפסות על ידי הגרמנים." (ע' 38)

הייתי רזה, לבושת סמרטוטים אך עדיין מהירה. לחמתי ללא רחמים על כל דבר שאפשר היה לאכלו... שכחתי שאני עדיין ילדה, ושפעם היו לי חיים של למידה, ספרים, חברויות ומשחקים. לא היה זמן לבזבז על זכרונות. (ע' 39)

באוקטובר 1942 חוסל גטו דמביצה. המשפחה הסתתרה בעליית גג.

זו היתה חוויה מחרידה, כמו גם תרגיל קיצוני בשליטה עצמית. היינו לחוצים זה אל זה, נושמים זה את נשימתו של זה... כבר היינו מנוסים בהישרדות מגירושים. זיהינו את שלב הריכוז ליד פסי הרכבת על ידי צרחות האנשים, שאגות הגרמנים, ופה ושם פרצי ירי; אנשים תמיד הוכו בברוטליות ונרצחו במהלך גירוש. כשהקולות שככו, ידענו שהסלקציה החלה. כעת היו פחות מכות והרג. לאחר מכן שמענו את הגעתה של רכבת קרונות המשא הארוכה, ולאחר מכן – את שריקת הקטר האבלה, המציינת שזהו ערב, שהרכבת החלה את מסעה לאושוויץ. (ע' 41)

פיפה נשלחה לאושוויץ ונרצחה. הגרמנים עברו מבית לבית, סרקו כל מרתף ועליית גג, ודפקו על קירות כדי למצוא חללים מוסתרים. את המסתתרים שנתפסו רצחו במקום. איירין ויתר המסתתרים ידעו שכל שיעול, עיטוש, אנחה או חריקה יחשפו אותם. "הזמן קופא והמחשבות פוסקות", כתבה איירין לימים. "מה שנותר הוא פחד בלתי ניתן לתיאור." (ע' 42)

הגטו הפך למחנה עבודה. אישור עבודה היה רק לדוד ראובן שהיה ביודנרט, והוא השיג אישור להלנה, בזכות התמחותה בקלדנות בגרמנית. יתר בני המשפחה נאלצו להסתתר. לורה ובת דודתה מלכה התגנבו למחנה העבודה. גם האב ידידיה, הדודה פייגה ובתה אסתר התגנבו למחנה אך נתפסו ונרצחו.

איירין הייתה צעירה וקטנה מכדי להשתלב בעבודה, אך המראה הארי שלה, תושייתה והפולנית השוטפת שבפיה, הגדילו את סיכוייה לשרוד בזהות של ילדה פולניה. היא הגיעה למיילץ וביקשה מסתור אצל פולניה שבני המשפחה נתנו לה לפני כן תכשיטים לשמירה, אך זו שחררה את כלב השמירה כדי להבריחה. איירין פנתה לשכניה לשעבר, בני משפחת אורלובסקי, פליטים פולנים שגורשו מפוזנן. גברת אורלובסקי ובתה חיממו את איירין הקפואה ונתנו לה בגדים ואוכל. הם הסתירוה בלול בחצר הבית. עם האכלת התרנגולות היו מביאות לה אוכל. הבת לימדה את איירין תפילות נוצריות ושוחחה איתה מדי פעם.

איך אפשר לעשות משהו בלול תרנגולות? הייתי לבד במקום הזה, יום אחר יום, לילה אחר לילה. הלילות היו ארוכים, ללא סוף, והימים - קצרים ואפורים. בחורף הלילה התמזג לתוך היום, היום לתוך הלילה. תמיד שחור או אפור. כמה ימים ולילות, שבועות, חודשים? האם ספרתי אותם? האם זה היה משנה? ... מה הן מילים לאימה חסרת השם הזו, של הלילות השחורים והארוכים? (ע' 114)

ב-6 באוגוסט 1944 הגיע הצבא האדום ואיירין שוחררה.

יצאתי מהצריף בדמדומי הערב, תחת שמיים סחופי רוח בצבעים רבים. תקופת הבדידות שלי נמשכה שנה ועשרה חודשים. ... חיילים רוסים עייפים במטבח של משפחת אורלובסקי, שותים וודקה, נרגעים לפני שעליהם להמשיך לנוע. האם שמחתי לראותם? אולי הייתי קהת חושים מכדי לחוש רגש כל כך חסר שימוש, כמעט שכוח. (ע' 119)

הלנה ולורה שרדו ברשימת שינדלר. לורה מצאה את איירין עם משפחת אורלובסקי בפוזנן, שם גדלה איירין כפולניה קתולית. לאחר לבטים שבה איירין עם לורה לקרקוב והן עברו עם האם הלנה לפרנקפורט.

יכולנו לבחור - לא לבחור מה לעשות, לא לחפש הצלחה, עושר וסיפוק - אלא לבחור איזה בני אדם אנו רוצים להיות. יכולנו לבחור במודע מי ומה אנו רוצים להיות. לחיות את היום-יום ללא מחשבה – זה היה דבר שלא ייעשה. כעת, כשהיינו בחיים במקום כל האחרים שמתו, היתה לנו אחריות לא רק לעצמנו אלא למתים שבשמם היה עלינו לדבר. ... הבנתי איך אנחנו, שחזרנו לחיים, לעולם לא נוכל לחיות חיים כמו של אלה שלא היו שם. (ע' 157)

ב-1947 נשלחה איירין לארצות הברית והגיעה לקליפורניה. היא נישאה, אימצה שני ילדים והשלימה דוקטורט בתחום לימודי סין. היא עלתה לישראל ב-1969 ולימים הייתה ראש החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקרים שכתבה, וכן חלקים מארכיונה, הנוגעים לקורותיהם של פליטים יהודים בסין בתקופת מלחמת העולם השניה, שמורים בארכיון יד ושם.

איירין איבר נפטרה בירושלים בשנת 2019.

* * *

הציטוטים לקוחים מספרה של איירין איבר, Irene Eber, The Choice, הוצאת שוקן, ניו יורק, 2004.