ניצול השואה מרדכי אלדר לחם בקרבות מלחמת העצמאות, שירת בצה"ל כשלושים שנה ומילא תפקידי פיקוד בבסיסי הדרכה של צה"ל. במלחמת יום הכיפורים פיקד על אגד תחזוקה של אוגדת סיני. מרדכי סיים את שירותו הצבאי בדרגת אלוף משנה.
מרדכי (מוטק'ה) אלדר נולד בקימפולונג לה טיסה בטרנסילבניה שברומניה בשנת 1929 להוריו משה וגיצה-טובה, רביעי מבין שמונה אחים ואחיות. "דיברנו הונגרית עם השכנים ורומנית בבית הספר, בבית דיברנו יידיש, ובלשון הקודש, עברית, התפללנו ולמדנו תורה."
הבית נבנה מתחת לעץ אגסים ענקי. נפילת הפרי על הגג נשמעה היטב בתוך הבית. אבא בנה בחצר סוכה קבועה, מתחת לעץ אגוזים עתיק. היו בחצר גם שני עצי שזיפים, ובמעבר בינינו לבית סבא ניצב עץ תותים ענק שפירותיו הספיקו לשתי המשפחות. באר המים היתה בחצר של הסבא ושאיבת המים וסחיבת הדליים הכבדים היו חלק מהווי החיים של משפחתי. (אמונה שנגוזה עם משפחתי בתופת, ע' 19)
אביו של מרדכי היה תלמיד חכם. לפרנסת המשפחה עבד האב בחנות מכולת של מפעל עצים והסתייע באביו, סבו של מרדכי. "למרות ההשתתפות הפעילה של הילדים הגדולים בכלכלת המשפחה, היינו משפחה ענייה. התפריט בימי חול התבסס על לחם, שעועית, אפונה, תפוחי אדמה ותירס. קפה או תה היו יקרי המציאות. ללחם היה תפקיד חשוב בכל הארוחות."
ב-1940 עבר האזור לשלטון הונגריה. "האנטישמים הרימו ראש. מה עושה יהודי טוב במצב כזה? מתפלל יותר, צם ימים רבים ותולה יהבו במנהיגות הדתית, היחידה שהיתה קיימת באזורנו. זו המשיכה להאמין שהאל הטוב ישמור על עמו ישראל ויצילנו מכל רע."
אחיו הגדול של מרדכי, יהודה, יצא לבודפשט וחזר ללא פאות. "כעסתי על אחי. האמנתי שאלוהים יעניש את כולנו בגלל חטאיו." (ע' 24)
באפריל 1944, מיד לאחר פסח, גורשה משפחתו של מרדכי מביתה עם יתר יהודי היישוב. לאחר לילה בבית הספר המקומי הועלו יהודי היישוב על קרונות בקר וגורשו לגטו אקנסלטינה (סולוטבינו) שליד סיגט.
כמו ברוב הקהילות היהודיות באזורנו, גם אצלנו לא היתה מנהיגות שאינה דתית. הרבנים ניהלו את חיי הקהילה בכל תחומי החיים, זאת למרות שלא הוכשרו לעסוק בענייני כלכלה, בטחון וכו', וכל שיקוליהם היו ממניעים דתיים בלבד. אני מניח שכלל לא עלה בדעתם לעודד מנהיגות מסוג אחר, כדי לא לפגוע במעמדם. מסיבה זו לא עלתה כלל האפשרות של התנגדות אקטיבית לצווי הגירוש וגם לא נבדקו האפשרויות להסתתר ביערות הנרחבים או למצוא מחבוא בבתי השכנים ובמקומות אחרים. לדעתי כל זה היה בהחלט אפשרי אבל כידוע, הפתרונות של המנהיגות הדתית נטו רק לכיוון הדתי, תעניות ותפילות, והתוצאות ידועות. (ע' 42)
במאי 1944 נשלח מרדכי עם משפחתו החרדית בקרונות בקר מגטו סיגט לאושוויץ.
אבא לא פסק לומר בדבקות פרקי תהילים. למראהו גם אני האמנתי שהישועה קרובה, שאנו צועדים לקראת ימי המשיח. אמונתו לא התרופפה אף במצבים הקשים ביותר ואת אמונתו זו הוא החדיר בנו – במשפחה כולה.
חלק מהמבוגרים חלו אך איש לא יכול היה לעזור להם. איש לא התרחץ, לא היו מים לנטילת ידיים. אפילו מים לשתיה היו במשורה. בשעות הצהריים גבר החום והמחנק היה רב. כולם ביקשו לעמוד ליד אשנב כדי לנשום אויר צח. נקבע תור לאשנבים כדי שכולם יהנו באותה מידה. הסירחון מפינת בית השימוש החמיר עקב החום והכביד יותר ויותר. הרעב הציק לכולם.
אמי הקפידה לחלק את מעט מצרכי המזון שהיו ברשותנו כדי שאיש לא יקופח. היא פיקחה על משמעת אוכל ומים ופתרה את הבעיות שהתעוררו בקשר לפינת השירותים. היא עברה מחולה לחולה ובקרב הזקוקים לעזרה, סייעה ככל יכולתה ועודדה. מאין שאבה את הכוחות הפיזיים והנפשיים האלה כאשר רובנו היינו כבר חסרי יכולת?
כל העת המשיך אבי לגרוס שאלה חבלי המשיח האחרונים, שכל הייסורים הם חלק מההכנה שאנו עוברים לקראת הרגע הגדול.
האם המסע יגיע לקצו לפני כניסת השבת? האם נספיק לעשות את ההכנות לחג השבועות? אבא העיר ברצינות האופיינית לו שכנראה אלוהינו נענה בכל זאת לתפילותינו והמסע יסתיים לפני כניסת השבת. (57-51)
עם ההגעה לאושוויץ הופרדו בני המשפחה זה מזה.
סברנו שההפרדה בינינו לבין ההורים היא זמנית. באופק לשמאלנו ראינו שלוש או ארבע ארובות ענקיות. עלו מהן להבות אש ועשן סמיך שכיסה את כל השמיים. ריח של בשר חרוך מילא את האוויר. הכל עורר את סקרנותנו אבל לא ייחסנו להן [לארובות] משמעות מיוחדת. (ע' 59)
הוריו של מרדכי ורבים מבני משפחתו נרצחו בתאי הגזים. מרדכי נותר עם אחיו הגדול יהודה אך השניים הופרדו באחת הסלקציות. בספטמבר 1944 נבחר מרדכי בסלקציה עם חברו משה, אך הצליח לברוח מהצריף בו המתינו הנבחרים לרציחתם בתאי הגזים. חברו משה לא הצליח לברוח ונרצח. לאחר מספר ימים נבחר מרדכי שוב בסלקציה להשמדה, ושוב הצליח לברוח מהצריף בו נכלא לפני השמדת הקבוצה. בסלקציה שלישית לא הצליח לברוח והוצעד להשמדה, אך הוצא עם 300 איש מתא ההתפשטות שלפני תא הגזים ונשלח לעבודה בפריקת שקים של תפוחי אדמה עבור הצבא הגרמני.
מאז שמשה נעלם לא מצאתי חבר אחר. רובם היו מבוגרים הרבה יותר. רק בודדים נראו בני גילי. רובם היו חסרי חיים, התהלכו כשהמוות כבר מכרסם בהם. הייתי בודד מאד וגם זה השפיע מאד על מצבי הנפשי. (ע' 72)
עם התקרבות הצבא האדום, בדצמבר 1944, הוסע מרדכי בקרון פתוח מאושוויץ עם כאלף אסירים אחרים. הכל היו רטובים וקפואים. ברזנט נח על רצפת הקרון והאסירים הרימו אותו מעל ראשיהם, מגן מהשלג. "אלמלא הברזנט ודאי היינו קופאים למוות", סבר מרדכי לימים. "רעש מטוסים, אש נ"מ והדי ההפצצות ליוו אותנו לאורך כל הנסיעה." כל לילה קפאו רבים מהאסירים למוות בקרון הפתוח. לאחר מספר ימי נסיעה הגיעו השורדים למחנה זקסנהאוזן בגרמניה ולאחר שבועיים הוסעו בקרון פתוח אל מאוטהאוזן. גם בנסיעה זו מתו רבים מהנוסעים עקב הקור והרעב. במאוטהאוזן פגש מרדכי בדודו שמואל, אחי אמו, והודיע לו על רצח בני משפחתו.
בזקסנהאוזן עבד מרדכי בסחיבת אבנים במעלה גרם המדרגות בן למעלה מ-160 המדרגות. מדי פעם היו השומרים משליכים את העובדים לתהום, לעיניו של מרדכי. "לא עבר יום מבלי שמישהו הוצנח לתהום. כל יום, מהרגע שהרמתי את האבן הראשונה מהערימה, רעדתי כולי מפחד." (ע' 89, 90) מרדכי הצליח לעבור לעבודת חציבה וכך ניצל מהסכנות שארבו לסבלים.
מרדכי הוצא לצעדת מוות. הכושלים ואלה שניסו לברוח נורו למוות. מרדכי וחבריו שרדו באכילת שאריות מזון, שבלולים ותולעים. במהלך הצעדה נותק הקשר בין מרדכי ודודו שמואל. לאחר כשבוע הגיעו שרידי הצועדים למחנה גונסקירכן. רוב אסירי המחנה היו מתים או גוססים. מרדכי שוחרר בידי הצבא האמריקאי בתחילת מאי 1945. אחד מחבריו הקרובים נפטר מיד אחרי השחרור ומרדכי עצמו חלה בטיפוס אך החלים.
מרדכי מצא את דודו שמואל ובאוגוסט שב לביתו ברומניה. שם מצא שתיים מאחיותיו, איטו ושרה, ששרדו באושוויץ, ומספר קרובי משפחה ששרדו אף הם.
מרדכי עבר למערב אירופה בעזרת ארגון "הבריחה". במאי 1946 עבר קורס מדריכי ספורט ומונה לאחראי על הפעילות הגופנית במנזר ליד לנדסברג שבדרום גרמניה, בו שהה עם קבוצת ניצולים. בגרמניה מצא מרדכי את אחיו יהודה ששרד את השואה גם הוא. ביולי 1947 עלה מרדכי על אניית המעפילים "אקסודוס" שהוחזרה לגרמניה. במחנה בו הוחזק למד מרדכי בבית מלאכה לנגרות והדריך בני נוער בכושר גופני.
לאחר קרוב לשנה בגרמניה הגיע מרדכי לארץ באנייה "קדמה". הוא התגייס לצבא ונפצע בראשו במלחמת העצמאות באזור חולדה. הוא שירת בצה"ל כשלושים שנה ומילא תפקידי פיקוד בבסיסי הדרכה של צה"ל, בהם בה"ד 1 ובית הספר לפיקוד ומטה (פו"מ). במלחמת יום הכיפורים היה מפקד אגד תחזוקה של אוגדת סיני. מרדכי השתחרר בדרגת אלוף משנה. "קשרתי את גורלי בצבא. אמרתי שאתרום את חלקי לכך שיהיה צבא חזק ושתהיה מדינה חזקה."
שנים רבות לא דיבר מרדכי על חוויותיו מתקופת השואה.
בהגיעי לארץ נתקלתי ביחס מזלזל, מתנשא ופוגע כלפי ניצולי השואה ("סבון", "למה נתתם שיובילו אתכם כצאן לטבח?", "גח"לץ" ועוד). רציתי למנוע מעצמי ומילדי את הסטיגמה שהדביקו לניצולי השואה ולילדי הניצולים. בכל פעם שניסיתי לעסוק בנושא נגרם לי סבל רב.
רק בשנים האחרונות, ובלחץ בני משפחתו, החל מרדכי לספר על קורותיו בשואה.
ביום השואה בשנת 2000 עמדתי בראש משלחת "צוות" במצעד החיים. ביקרתי בבירקנאו לבוש מדי צה"ל ועטור דרגות אל"מ, פסעתי ממחנה אושוויץ לבירקנאו. במסגרת הטקס המרכזי הדלקתי משואה על חורבות קרמטוריום מספר אחד, במקום שבו, קרוב לוודאי, נרצחו בני משפחתי בערב שבועות תש"ד, 26 במאי 1944. קראתי קטע שהכנתי מראש ברמפה שאליה ירדתי מהקרון ובה עברתי את הסלקציה הראשונה. כל חברי המשלחת הגדולה הכפולה – המשלחת הצבאית ומשלחת משרד החוץ – בכו יחד אתי. (ע' 6, 157)
מרדכי מסר דפי עד להנצחת אביו משה, אמו גיזלה (גיצה) טובה, אחיו הקטנים שלמה בן ה-13 ואברהם בן ה-11 וקרובי משפחה נוספים.
למרדכי שני בנים ושישה נכדים.
