רות אליעז הייתה ניצולת גטו טרזין, מחנה ההשמדה אושוויץ ומחנה העבודה טאוכה. היא הייתה אשת עדות בישראל ובגרמניה ומלוות משלחות ישראליות לגרמניה ולפולין. ספרה האוטוביוגרפי "רוח חיים" יצא לאור בגרמנית, עברית ואנגלית.
רות אליעז נולדה בשנת 1922 באוסטרבה שבצ'כוסלובקיה לפרידריך ומלווינה הופרט. הייתה לה אחות מבוגרת ממנה בשנתיים, אדית.
אבי היה חבר בתנועה ציונית והוא עמד על כך שגם אדית ואני נקבל חינוך ציוני. בביתנו ובחנויות שלנו היו מוצבות קופסאות כחולות שעליהן מגן דוד לבן, קופסאות קרן קיימת, לתוכן תרמו באי החנויות. גם אנחנו תרמנו מכסף הכיס שקיבלנו. בבית דיברו רבות על הצורך בהקמת מדינה יהודית. אדית ואני היינו חברות ב'מכבי הצעיר', שם עסקו גם בספורט וגם בציונות. (רוח חיים, ע' 23).
לאחר כיבוש צ'כיה על ידי גרמניה, במרס 1939, קיבלו רות ואחותה אדית אישור לעזוב לבריטניה, אך סירבו לממש את האישור כדי לא לעזוב את אביהן, שהיה חולה בשחפת.
בשנת 1942 גורשה רות לגטו טרזין.
את המזרונים ותכולת המזוודות לא היה אפשר לאוורר מדי יום ובמהרה פשטו בחדרינו פשפשים, פרעושים וכינים שהיו מטרד בל יתואר. מיד לאחר שנרדמנו התעוררנו מעקיצות רבות ומטרידות. ... היינו מבודדים לחלוטין מהעולם הסובב. לא ידענו דבר על מחנות ריכוז, תאי גזים והשמדת יהודים. פיתחנו אינסטינקטים חייתיים שרק הם הזהירו אותנו מפני הטרנספורטים מזרחה. לא היו לנו רדיו ועיתונים. מקור המידע היחיד שלנו היו היהודים שבאו לגטו. (ע' 66-65)
רות חלתה וקדחה מחום. כדי להינצל משילוח למזרח, התחתנה עם חברה קוניּ, שהיה בעל תפקיד בגטו.
קוני הביא מיד רב לחדר בו שכבתי, ושכנתי לחדר, שהבריחה תחת לשונה את טבעת הנישואין שלה לגטו, השאילה לי את טבעתה. הייתי מאוכזבת מטקס הכלולות, שנמשך דקות ספורות. הרב אמר רק את מילות הטקס, "הרי את מקודשת...", ענד את טבעת הנישואין על אצבעי ובזה תם הטקס. כמו כל צעירה חלמתי על חתונה יפה וחגיגית, כשאני לבושה שמלה לבנה ושושבינות מלוות אותי בשירה ובריקודים.
ידעתי שזהו היום האחרון בו כל המשפחה עמי, כי למחרת היה עליהם לצאת בטרנספורט מזרחה, ומי יודע מתי נתראה שוב. רציתי להיפרד מאבא ואף על פי שהייתי חולה הלכתי לקסרקטין שלו. כיוון שהיה מיועד לצאת בטרנספורט אסרו עליו לצאת מהקסרקטין ולכן הביא אותו קוני לגדר. בישרתי לאבא על החתונה ואמרתי שלא אצא עם המשפחה בטרנספורט אלא אשאר עם קוני בטרזין. אבא שתק ודמעות זלגו על לחייו. אולי ניבא לו לבו שזוהי פגישתנו האחרונה? כצעירה לא יכולתי להבין מדוע בכה ושאלתיו: "אתה לא שמח שהתחתנתי?"
אבא היה כהן ובמקום תשובה לשאלתי נשא את ידיו ובירך אותי ברכת כהנים, ודמעות זלגו מעיניו ביתר עוז. הוא רק מלמל: "רותינקו שלי, רותינקו שלי" ושתק. היתה זו הפעם האחרונה שראיתי את אבא. (ע' 70-69)
האב פרידריך הופרט גורש מטרזין ונרצח במחנות במזרח. כך עלה גם בגורלה של האם, מלווינה. אדית, אחותה של רות, גורשה לאושוויץ ונרצחה.
לאחר גירוש משפחתה עבדה רות בטרזין כאחות. מזרוניהם של החולים הונחו על הרצפה. המקום לא היה מוסק, והמזון היה מועט. החולים רחצו במים קרים, וסבלו מפשפשים וכינים. רבים מהם היו מרותקים למיטות, וחלקם לא שלטו בצרכיהם.
כל לילה נפטרו כמה חולים כשהייתי בתורנות. כמה נפטרו בזרועותי איני יודעת, בכמה שמות ובכמה שמות ילדים הם קראו בגעגועים האחרונים אינני יודעת, אני רק יודעת שמרביתם מתו עזובים מילדים וקרובים. (ע' 72-71)
באחת מסריקות הרופאים והאחיות בבתיהם של אסירי טרזין מצאה רות אקורדיאון וניגנה בו. טבח ששמע את נגינתה מצא לה עבודה במטבח. שם היתה רות עדה למראות האנשים הרעבים בעת שעסקה בחלוקת המזון.
במקביל היתה רות שותפה לפעילות התרבות האינטנסיבית בגטו טרזין. אסירי הגטו קיימו קונצרטים, אופרות, הצגות והרצאות, ועסקו בפעילות אמנותית. רות צורפה למקהלה כזמרת, אך עקב עבודתה במטבח נאלצה להפסיק.
בזה אחר זה הגיעו קרובי לגטו. דוד... דודה... מנהל בית ספרי... מורתי האהובה... כל ילדותי, כל נעורי, הופיעו נגד עיני ונעלמו – מזרחה. כמו חלום, כמו מסך עשן; זרם האנשים לא פסק. בכל פרידה נלקח חלק מלבי. (ע' 81)
עם עליית מספר הנפטרים גויסה רות מעבודתה במטבח לבניית ארונות מתים בנגריה.
בדצמבר 1943 גורשה רות מטרזין ברכבת. לאחר מספר ימים של נסיעה בקרונות צפופים וללא שירותים, נפתחו דלתות הקרון והאסירים הוצאו מהקרונות בצעקות ובמכות.
בין אנשי האס-אס התהלכו דמויות משונות לבושות בחליפות מפוספסות בצבעי אפור כחול ולראשם כובע שטוח ומפוספס אף הוא. החליפות הללו נראו כפיג'מות. הם התבוננו במחזה בשתיקה. כפי הנראה אסור היה להם לשוחח עמנו. אזרתי אומץ ושאלתי אחד מהם:
"איפה אנחנו נמצאים?" בלא להביט לעברי הוא ענה:
"באושוויץ."
השם הזה לא אמר לי מאומה. (ע' 98-97)
לאחר מקלחת קרה ללא מגבת ושינה על דרגשים עם שמיכה דקה בלבד, קועקע על זרועה של רות המספר 73643. היא עבדה בעבודת כפיה ועמדה ברעב, בקור ובעינויים.
המחנה שלנו היה בקרבת הקרמטוריום. חשנו את ריח הבשר החרוך בנחירינו. ראינו את עשן הארובות בעינינו, ושמועות על המתת אנשים בגז ושריפת גופותיהם לאחר מכן הגיעו לאוזנינו. בתנאים אלה התפתח בנו מנגנון הגנה. אמנם ידענו שלשמועות הללו יש בסיס, אבל מנגנון ההגנה שלנו לא הניח לנו להאמין. הדחקנו את האפשרות שמתבצעת השמדה המונית של יהודים. האם יכול עם נורמלי לבצע משהו כמו המתה בגז? האם ניתן בכלל לחשוב על דבר כזה? איפה האלוהים המתיר מעשים כאלה? והרי העולם בחוץ איננו יכול להתבונן בחיבוק ידיים. הרי מישהו חייב לבוא לעזרה. אמנם מחשבות כאלה רדפו אותנו, אך עם זאת סירבנו להאמין בכל אלה. רצינו לחיות. ...
הרעב כרסם בנו ועד מהרה גילינו כיצד נעלם הבשר מן הגוף, כיצד שוקעות העיניים בארובותיהן ועצמותינו מתבלטות, בקיצור – אדם הופך לעור ועצמות. שלדים חיים אלה נקראו בלשון אושוויץ "מוזלמנים". המוזלמנים נעו באפטיות ברגליים כושלות שלא יכלו להרימן. מחשבותיהם קהו, וכמו אצל חיות היו ממוקדות בדבר אחד: מזון. כשנמס השלג צצו ראשוני העשבים. חיפשנו אותם והיינו מאושרים כשמצאנו. באיזה אושר קטפנו ומוללנו אותם בפינו. במשך שעות החזקנו את עלי העשב בפה, דימינו אותו למזון ובכך הקלנו במשהו את תחושת הרעב. (ע' 103, 109)
באחד הימים עמדה רות בפני סלקציה:
הייתי אחוזת בהלה ולא ידעתי מה לעשות: אישה עירומה בחודש השמיני להריונה. ... אם מנגלה יבחין בהריוני המתקדם, אין ספק שישלח אותי אל הזקנים ואל החולים. ...קרבתי יותר ויותר אל מנגלה, יותר ויותר קרבתי לחיים או למוות. פתאום צץ במוחי רעיון שאולי יעזור לי. ביקשתי מחברות שעמדו מאחורי לעבור לפנים. חשבתי שאם מבטו של הגבר מנגלה יראה את גופן הצעיר של חברותי, תיעלם בטני התפוחה מעיניו. ... מנגלה ציווה עליהן – וגם עלי – בתנועת ידו המוכרת והידועה לשמצה – להצטרף לקבוצת הבריאות והצעירות. כשהצטרפתי אליהן פרצתי בבכי, ואינסטינקטיבית ידעתי שברגע זה הצלתי את חיי. (ע' 113)
לאחר חודש עמדה רות ללדת:
זכורות לי ההכנות שנעשו בבית לקראת מאורע כזה: תחרה, רקמות, מיטת תינוק, ערסל וכיו"ב. כיצד יכולתי כאן, כשכל רכושי מסתכם במדי העציר שלגופי, להתכונן למאורע? הייתי מודאגת: מאין אקח חיתולים? איך אוכל לרחוץ את ילדי, כיצד אטפל בו? מאין אקח צמר גפן, סבון, מים חמים לרחצה? ההרהורים לא עזרו. לא היה לי דבר, רק קיומי העצוב. (ע' 129)
ב-3 באוגוסט 1944 נולדה באושוויץ בתה של רות. מנגלה אסר על רות להניק את התינוקת. יום לפני שהגיע מנגלה לצוות על המתתן של רות ובתה בתאי הגז, שכנעה ד"ר מצה שטיינברג (לימים מרגיט בלייר) את רות להזריק מורפיום לבתה, הן כדי לקצר את סבלה של הבת, והן כדי שרות תוחזר לעבודה וכך תושאר בחיים.
עד שנפטרה לא חלף זמן רב, אבל עבורי היה זה נצח. לילה אחרון ביחד עם בתי. מדוע עשיתי זאת? אולי בכל זאת היית יכולה לחיות? הפסקת לנשום, בתי. אולי נגאלת סוף סוף מהעינויים האיומים של חייך הקצרים? האם סבלת מאד? ילדתי, הכל נגמר. לא תצטרכי עוד לסבול. את השתחררת כבר. מדוע לא הביאה מצה מורפיום גם בשבילי? אני רוצה ללכת אתך. למה מצה אומרת שעלי להמשיך לחיות? איך אוכל לחיות עם העול הזה? אני לא רוצה לחיות. (ע' 137)
חברותיה של רות ניסו להוציאה מהדכאון לתוכו שקעה ועודדו אותה לחיות. באוקטובר 1944 הועברה רות למחנה עבודה בטאוכה שליד לייפציג בגרמניה, תת מחנה של בוכנוואלד. סביבות המחנה הופצצו ללא הרף על ידי בעלות הברית.
אינני זוכרת שאי פעם פחדתי מההפצצות. כל הזמן ליוותה אותי ההרגשה: מה כבר יכול לקרות לי? רק את חיי עוד אפשר לקחת ממני, שום דבר אחר. (ע' 150).
אפפה אותי אפטיות מסוימת כיוון שלא היה לי איש קרוב באותה תקופה ומצאתי עצמי עוסקת פעמים רבות ב"מדוע" וב"לשם מה" של החיים. תשובה ל"לשם מה" מצאתי בכך שייתכן שאחותי, אבי או קרובי עדיין בחיים, ועלי להמשיך לחיות כדי לפגוש את היקרים לי. אבל כשנזכרתי באושוויץ, נמוגה אמונתי בכך שמישהו מהם עוד חי, ואז נתמלאתי חוסר תקווה ויאוש. תשובה ל"מדוע" קיבלתי בעבודתי על משאית הלחם. באמצעות מעשי הגנבה קיבלו חיי משמעות. איזה אבסורד. באמצעות גנבה עזרתי לחברי האסירים שקיבלו יותר לחם וסבלו פחות רעב. ... איזו שמחה היתה בי כשאחרי שנים רבות בישראל שמעתי מפי אסיר ששהה בטאוכה את המילים האלה: "אני מודה לך עבור הלחם שנתת לי בטאוכה ושעזר לי הרבה." (ע' 152, 156)
רות וחברותיה סייעו לחבריהן מזי-הרעב והקפואים גם בעזרת פחם להסקה, סוכר, גזר ובצל.
עקב תנאי החיים חלתה רות ונדרשה לעבור ניתוח. אחד מעמיתיה למאסר במחנה העבודה היה רופא מנתח, והוא ניתח אותה ללא הרדמה.
בעדינות רבה הסביר לי שאין ברשותו סם הרדמה, ושהניתוח הכרחי להצלתי. מאחר שהייתי בסכנת חיים, נאלצתי להישאר בחדר החולים כדי לאפשר לד"ר אלכס הרמן לבצע את הניתוח. היה לו רק סכין ניתוח אחד ויחיד, אותו הוא הרתיח בסיר פשוט לשם חיטוי. אינני יודעת כמה אנשים נדרשו כדי להחזיק אותי בעת הניתוח. לעולם לא אשכח את הכאב האיום בשעה שחתך בבשרי. ... ברטה ואלכס טיפלו בי באהבה, ורק הודות להם ירד חומי. כעבור ימים אחדים הבראתי וחזרתי לכושר עבודה. (ע' 155)
בליל סילבסטר (31 בדצמבר) 1944 שרה רות בצריפה שיר שכתבה בגרמנית. היא עמדה בגבה לכניסה, ולא ראתה את מפקד המחנה, איש אס-אס, שנכנס והאזין לשיר. חברותיה סימנו לה להפסיק, אך היא שרה עד הסוף בלי להבין את סימניהן. כשסיימה לשיר, גילתה שהמפקד נמצא מאחוריה.
עד היום איני מבינה כיצד היה בי העוז לומר למפקד המחנה:
"אדוני המפקד, האם מצא השיר הזה חן בעיניך? האם רוצה אתה לשמוע שיר נוסף?" (ע' 164)
במקום להעניש את רות, ציווה עליה המפקד להכין תכנית בידור. היא הסתייעה באסירות צועניות ששרו ורקדו, ובאסירה פולניה שהיתה פסנתרנית לפני המלחמה.
כל אחת מהמופיעות השתדלה כמיטב יכולתה כדי שאף אחת מאתנו לא תיענש. מדי האסירים שימשו כ"תלבושות", תפאורה לא הייתה, רק הפסנתר תפס מקום כבוד על הבמה. איזה פלא: אחרי הקטע הראשון, מחאו הגרמנים כף! תחילה היו מחיאות הכפיים מהוססות, אבל ככל שנמשכה התכנית הן גברו. החיילים מחאו כפיים לאסיריהם – אסירים פוליטיים, יהודים וצוענים! האם עלה בדעתם של הגרמנים למי הם מוחאים כף? כן, אנחנו האסירים הצלחנו להראות להם שאנו בני אדם, שאיננו נכנעים, שלמרות שלטון הטרור שלהם, לא הפסדנו את נשמותינו. ... למרות הכל לא הצלחתם לשבור את רוחנו ואת כוח ההתנגדות שלנו. (ע' 166-165)
במחנה טאוכה הכירה רות את קורט אליאס, אסיר כמותה. באפריל 1945 שוחררו רות וקורט על ידי הצבא האמריקאי. הם החלו לטפל בחולים, מצוידים בתרופות ובציוד רפואי שקיבלו מבסיס אמריקאי באזור. באחד הבתים בהם שוכנו היה פסנתר, ולאט לאט שבה רות לתרגל בנגינה את אצבעותיה, שהיו נוקשות משנים של גטו, מחנה ועבודת כפייה. רות וקורט עברו בין ערים ועיירות בצ'כיה בחיפוש אחר קרובי משפחה, אך לשווא. לקורט הוברר שאשתו ובנו הקטן נרצחו בשואה. כל משפחותיהם נרצחו, רכושם נגזל ובתיהם נלקחו בידי זרים.
רות שקעה בדיכאון ואושפזה בסנטוריום. לאחר שיחות ארוכות עם רופאיה, הבינו אלה לבסוף שהיא זקוקה לטיפול דרסטי.
יום אחד כשהופעתי כמנהגי לשיחה אצל הרופא, ראיתי שעל שולחן הכתיבה שלו מונח חבל עבה, חזק וארוך. הוא אמר לי:
"את רואה בחוץ את העץ הגדול והחזק? ענפיו חזקים מאד. אם את לא רוצה עוד לחיות, מוטב שתקחי את החבל הזה ותתלי את עצמך על אחד הענפים. אבל אם את מחליטה להמשיך לחיות, את מוכרחה למתוח קווים עבים על עברך, ולפתוח דף חדש בחיים. ... תוך שעה עליך לומר לי מה החלטתך." (ע' 200)
רות בחרה בחיים. היא עברה לפראג והחלה את חייה עם קורט. ב-18 באפריל 1948, יום השנה השלישי לשחרורם, נישאו השניים.
ב-1 באפריל 1949 יצאו רות וקורט מפראג ברכבת לנאפולי, משם התעתדו לעלות באוניה לישראל.
הרכבת החלה לנוע אט אט ... מלאי גאווה התחלנו לשיר בקול את "התקווה". כהרף עין עברו לנגד עיני שתי סיטואציות: המסע מגטו טרזין לאושוויץ בקרונות הבהמות; ושירת התקווה של חברינו תושבי מחנה המשפחות בלכתם לתאי הגז. (ע' 219)
בשנת 1949 עלתה רות לישראל והתיישבה בישוב בית יצחק. היא עבדה בשדה ובעבודות כפיים נוספות. בערבים, בשעות הפנאי ובארועים נהגה רות לנגן באקורדיאון ביישוב. בנגינתה ליוותה מורה לריקודי עם, וכך זכתה להכיר את יישובי הסביבה. בשנת 1975 החלה רות לספר את סיפורה לבני נוער ישראלים, בתגובה לפרסומיהם של מכחישי שואה. לאחר מכן החלה ללוות משלחות תלמידים ונוער לגרמניה ולפולין. ספרה האוטוביוגרפי של רות "רוח חיים" פורסם בגרמניה בגרמנית והיא נסעה לגרמניה על מנת להרצות בפני קהלים רבים על חוויותיה בתקופת השואה. אלפי מאזיניה ומאות המכתבים שקיבלה עודדו אותה לשוב לגרמניה ולשוב ולספר את סיפורה.
[בני] רפי וגבי גדלו ללא משפחה, ולבי נצבט בכל פעם ששמעתי אותם שואלים אותי, בעודם ילדים: 'למה אין לנו סבתא וסבא? למה אין לנו דוד ודודה?... מדוע אין אנו מבלים את חגינו עם משפחה?' שאלות אלו הכאיבו, הכאיבו עד מאד... סבא ואני שגינו בחינוכם - לא רצינו לספר להם דבר וחצי דבר על עברנו, לא רצינו להקשות עליהם, רצינו שיגדלו בישראל חופשיה, אזרחים חופשיים, בלי המעמסה של גורלנו אנו... בכל פעם שאתם, נכדי, תפגשו בנושא 'רדיפת היהודים בתקופת הנאצים', חשבו על סבתא רות וסבא קורט שחוו על בשרם את הגיהנום הזה, שהצליחו להימלט ממנו על אפם ועל חמתם של הנאצים ולמסור את האמת על הזוועה הנוראה הזאת לדורות הבאים... אני מאושרת שיכולתי לכתוב לכם שורות אלה, אני מאושרת שיש לכם עתה סבים וסבתות, דודים, דודות ובני דודים. הקשר הזה, המכונה 'משפחה' – קשר יקר הוא. שמרו עליו לבל יינתק... הקשר הזה הוא אשר אימץ את רוחי והעניק לי את הכוח לחיות עד שובי ממחנה הריכוז. כן, אני ניצלתי, אבל רק אז הבנתי עד כמה נשארתי לבד, לבד. (ע' 8).
כשייעלמו בני דורי מן העולם לא יישאר איש שיוכל להעיד ולספר את אשר אירע. אתם הצעירים, כשליחים שלי, תוכלו תמיד לומר: אנחנו ישבנו מול ניצול שדיבר אמת. השואה איננה שקר... ישראל היא המקום היחידי שבו אני יכולה לחיות. ללכת בראש מורם ולא להרכין אותו. (ע' 244).
רות אליעז מסרה עשרות דפי עד לזכר קרובי משפחתה וידידיה שנרצחו בשואה.
רות אליעז נפטרה באוקטובר 2008.
