טוני ארמן

טוני ארמן נולדה בשנת 1908 בהמבורן (Hamborn) שבצפון-מערב גרמניה, כיום חלק מדיסבורג (Duisburg). אביה, שלמה-סאלי כצנברג (כהן-צדיק – כ"צ), בא ממשפחה שנמנתה על ה"שווארצן-הסן", היהודים האורתודוכסים של מדינת הסן (Hessen), אך הוא עצמו השתייך לקהילה הליברלית בדיסבורג. טוני, אחיה הצעיר פאול ואחותה הצעירה לידי, גדלו על סיפורי התנ"ך והקפידו על מנהגי שבת וחג. בבית הספר למדו יהדות אבל לא ידעו עברית או יידיש. בני המשפחה התגאו בהיותם גרמנים ולא היו ציונים, חוץ מלידי.

טוני היתה חברה בארגון הנוער היהודי-ציוני "בלאו-וייס" - לא כציונית אלא כיהודיה - וב"יידישע וונדערבונד", מועדון טיולים של צעירים יהודים. היא למדה ציור, פיסול, רישום, עיצוב ואריגה באקדמיה לאמנות באסן (Essen). ב-1928 סיימה את לימודיה והחלה לעבוד בחנות לדברי נייר שבבעלות המשפחה. בנוסף ארגה שטיחים וסרגה כפפות ובגדים. ב-1931 נפטר האב במפתיע, בגיל 62. האם אוטיליה והאח פאול החלו לנהל את העסק. חבריו של האב העסיקו את טוני כקופאית בחנות נעליים.

ב-1933 התחתנה טוני עם ליאו ארמן (Ermann), עיתונאי ופקיד בנק, והשניים עברו לגור בזארבריקן (Saarbrucken), בדרום-מערב גרמניה, ליד גבול צרפת. ב-1935 נולדה בתם מרים.

בליל הבדולח, בנובמבר 1938, נלקח ליאו לדכאו. בתקופת מאסרו התקיימו טוני ובתה מרים מחסכונות ומתמיכת הקהילה היהודית בזארבריקן. טוני קיבלה אישור הגירה לשנחאי והצליחה להעביר אותו לליאו, הכלוא בדכאו. בדצמבר שוחרר ליאו, בזכות אישור ההגירה. הוא שב לביתו אך הוכרח להתייצב כל יום במשרדי הגסטפו. לאחר שאיים הגסטפו על חייו, ברח ליאו מגרמניה בפברואר 1939. בדצמבר 1939 נודע לטוני דרך הצלב האדום שליאו נמצא בבלגיה. טוני החליטה לברוח מגרמניה.

שילמתי את כל המיסים והחובות לעירייה ולממשלה, ועל כך קיבלתי אישור, שעזר לי לעזוב. פקידי מכס הגיעו לבית ובדקו כל חפץ, בחנו כל פריט לבוש וכל מטפחת מול האור, מחשד שהסתרנו כסף בפנים. הם פתחו כל חבילה – והיו הרבה. את כולן ארזתי לבד. את הרהיטים הפסדנו, אך הדירה היתה שכורה. 

עם פרוץ מלחמת העולם השניה, בספטמבר 1939, נסגרו גבולות גרמניה. למרות זאת הצליחה טוני לברוח לבלגיה עם בתה מרים, בדצמבר 1939. 

הגענו ברכבת לאאכן (Aachen), ליד הגבול עם בלגיה, ומשם המשכנו במונית עד היער שעל הגבול. בלילה ישנו אצל איכר ובבוקר נסענו מהחווה באוטו משא. החזקתי את מרים על היד, ובנוסף היו במשאית עוד שלושה אנשים. כולנו נדחקנו ברווח שמאחורי תא הנהג.

המשאית הגיעה ליער וירדנו ממנה. מעברו השני של היער היתה בלגיה. איתי ועם מרים רצו עוד כמה בחורים. ביקשתי מאחד מהם שיעזור לי לסחוב אחד מהתיקים. לקחתי איתי כמה שפחות, כי רוב הדרך הייתי צריכה לשאת גם את מרים. אותו בחור לא עזר לי. לאחר יומיים ראיתי אותו במקרה בבריסל, כשהוא בא לאכול במסעדה בה עבדתי. "למה לא עזרת?" שאלתי אותו, "למה לא לקחת לי איזה חבילה קטנה עם בגדים? ראית שהייתי צריכה לרוץ עם תיק, מזוודה וילדה קטנה, כדי לעבור את הגבול." "אני ידעתי מה יש לך שם, בפנים?" הוא ענה, "אם היה זהב בפנים והיו תופסים אותי, מי יודע מה היה קורה לי?"

בינואר 1941 נולדה בליון בתה השניה של טוני, סוזן. לאחר לידתה עבר ליאו למחבוא, כדי שלא יישלח שוב למחנה ריכוז, שכן היה פליט חסר אישור שהייה. 

אני וזוזו [שם החיבה של סוזן] היינו הולכות לליאו בערבים, להביא לו אוכל. זוזו בת השנה היתה קוראת "voila papa!" (הנה אבא!) ברחוב, וזה היה מסוכן לכולנו. משטרת וישי היתה עוצרת יהודים ברחוב והם היו נעלמים. לכן הפסקתי לקחת אותה. הייתי הולכת לבד והבנות היו נשארות בבית. מרים בת החמש היתה משגיחה על זוזו, ואלוהים שמר עליהן.

לא היה הרבה אוכל. לרוב אכלנו תפוחי אדמה, מרק ירקות ומעט אורז. אם היה מספיק כסף לבשר, היינו קונים מעט. הייתי הולכת למשרד שבו פעלו קרן סיוע לפליטים וכן ארגונים אמריקאיים ויהודים, ליד נהר הלואר. ארגון "OSE" (Œuvre de secours aux enfants) שסייע לילדים יהודים, פעל שם. הם נתנו לנו קצת כסף, וזה עזר לי. 

הייתי מקבלת צמר תמורת תלושים. סרגתי בגדים לבנות ונשאר עודף צמר כדי לסרוג ולמכור. מצאתי חוטים לקנות, צמר וכותנה כחומר גלם לסריגה. זוג יהודים שבאו מזארבריקן היו משלמים לי תמורת עבודות יד שעשיתי. הם היו מוכרים את עבודות היד שלי או משתמשים בהן. עבדתי גם בתיקון גרביים עם מכונה קטנה ומיוחדת, וגם בכך הרווחתי קצת כסף. 

בסוף 1941 נעצר ליאו שוב ונלקח למחנה עבודה. 

ראינו שהגיע הזמן לצאת מליון. היה מסוכן להישאר שם. עד לתקופה זו הגיעו מכתבים של אמי, אוטיליה. היא לא נסעה איתנו מגרמניה, כי רצתה להישאר עם אמה, סבתי בת ה-90, אליזה אפשטיין. סבתי היתה עיוורת ולא יכלה לברוח. אמא וסבתא גורשו לגטו טרזיינשטט בקיץ 1942. סבתא אליזה נפטרה כנראה בטרזיינשטט. אמא אוטיליה נשלחה משם למינסק ונרצחה באחת האקציות, או שנשלחה לטרבלינקה. 

לקחו אותי באוטובוס למשטרה. "אתם השתגעתם?" שאלתי את הנהג, "אין בנזין בכל צרפת, הגרמנים לקחו הכל, אז בשביל אישה ותינוקת אתם מסיעים אוטובוס?" "גברת", ענה הנהג, "לאן שישלחו אותי אני נוסע."

נקראתי להיכנס למשרד. מאחורי שולחן כתיבה ישב פקיד. זוזו עוד לא היתה בת שנתיים, והסתובבה במשרד בחופשיות. היא הסתתרה מתחת לשולחן ושיחקה עם הפקיד "קוקו!" הפקיד הסמיק מבושה. זוזו היתה ילדונת. במה היא אשמה?

ישבתי מול הפקיד, ובחוצפה שאינני יודעת מאיפה לקחתי, אמרתי: "איזו סיבה יש לכם לקחת אותי? הילדה נולדה פה, בצרפת, אנחנו באנו מזארבריקן ואנחנו בעד צרפת." במשאל העם שנערך בחבל הסאאר, שש שנים קודם לכן, הצביעו רוב יהודי החבל בעד סיפוח החבל לצרפת. הפקיד ידע זאת. המשכתי: "אנחנו אשמים במשהו?" 

פתאום נכנס פקיד אחר שהכרתי בפניו, לא בשמו. אמרתי לפקיד: "האיש הזה מכיר אותי טוב מאד. כל חודש הייתי צריכה להתייצב בפניו עם המסמכים שלי. בעלי היה בקבוצת עבודה שארגנו הצרפתים, והאיש הזה היה אחד הממונים עליהם. הוא יודע מי אני ומאיפה אני, ונתן לי אישור בצרפתית להישאר."

הפקיד חשב קצת. את המפתחות שלי לקחו ואת המנעול סגרו בהלחמה. "טוב, טוב," הוא אמר, "קחי את המפתחות, ואנחנו נחזיר אותך הביתה." "אני לא צריכה שתחזירו אותי הביתה", אמרתי, "אני אקח את הילדונת שלי והעגלה." לקחתי עגלה מתקפלת ומזוודה די כבדה, מלאה בגדים לזוזו. חשבתי שאם נגורש ויגיע החורף, לא יהיה לנו מה ללבוש, ואז לפחות לזוזו יהיה חם. 

"לא", אמר הפקיד, "האוטובוס לקח אתכם? הוא יחזיר אתכם." וכך הם עשו. חזרתי עם זוזו ועם המזוודה השמנה, מאוחר בלילה. 

בקיץ 1942 נשלחה מרים לחווה בכפר לה שמבון סור ליניו. שוטרים צרפתיים הגיעו אל החווה בה הוסתרה מרים, אבל בעלת החווה הגנה על מרים מפני הסגרה.

טוני וליאו החלו לתכנן בריחה לשוויץ. הם היו עושים טיולים ארוכים עם בנותיהם מחוץ לליון, כדי לתרגל הליכה. החוק השוויצרי אישר קליטת פליטים קרובי משפחה, אם אחד מהם מתחת לגיל שבע. מבוגרים רבים עברו את הגבול לשוויץ עם ילד זר, כדי לזכות במקלט כפליטים, ולאחר שעברו את הגבול היו זונחים את הילד. השוויצרים גילו זאת והחמירו את בדיקות קרבת המשפחה. ליאו צילם את המשפחה ביחד כדי להוכיח קרבה, למקרה שייתפסו אחרי חציית הגבול. הם ידעו שאם ייסעו עם מזוודות, יהיה ברור שהם לא מטיילים אלא בורחים. לכן לקחו עמם מעט ככל האפשר. 

לא רציתי שניסע ארבעתנו יחד, כי אם היו תופסים את ארבעתנו – גמרנו עם החיים. לא היו נשארים אנשים שהיו יכולים לעזור. איש לא היה יודע לאן לוקחים אותנו.

באוקטובר 1942 נסעו ליאו ומרים מליון ברכבת לכיוון הגבול עם שווייץ. בעת סריקה של הגסטפו התחבא ליאו בשירותים ומרים הזדהתה כ"מריאן", וכך לא נעצרה. ליאו ומרים לא המשיכו עד הגבול ברכבת, וזאת כדי לא להסתכן במעצר ברכבת או בתחנת הגבול. הם ירדו באנמאס (Annemasse) והלכו בלילה כחמישה ק"מ אל הכפר וייז'י (Veigy-Foncenex), הכפר על גבול צרפת-שווייץ. הם הגיעו לכנסיה בכפר, הופנו לאיכר שאת שמו קיבלו מראש, וישנו בביתו. למחרת בלילה, 1 בנובמבר, יצאו לכיוון הנחל ארמאנס, שהיווה את הגבול. האיכר השאירם לפני הנחל וליאו ומרים חצו את הגבול. חיילים שוויצרים תפסו אותם. 

החוקרים חשדו שליאו לקח ילדה שאינה קרובה שלו, כדי שיורשה להישאר בשוויץ, וחקרו אותו במשך שעות. לבסוף ניגשה מרים לאחד החוקרים, משכה בשרוולו ושאלה: "אני יכולה להוציא גרביים מהתיק, בשביל שאבא שלי יחליף, כדי שלא יהיה כל כך רטוב?" החוקרים הפסיקו את החקירה. הם האמינו שהיא בתו. 

ליאו ומרים הוסעו לז'נבה, משם כתב ליאו לטוני גלויה עם מילות צופן והדריך אותה איך להגיע לווייז'י ואל מי לפנות. ב-11 בנובמבר 1942 כבשה גרמניה את "האזור החופשי", ובתוכו ליון. ב-6 בדצמבר 1942 עלו טוני וזוזו לרכבת בליון, בעזרת אישורים מזויפים שסיפק ארגון "OSE". בתחנה שלפני הגבול, בכפר אנסי (Annessy), עצרו אותה הגרמנים והורידו את כל הנוסעים לבדיקת דרכונים. 

ירדתי עם כל הנוסעים בתחנה. על הרציף ראיתי פקיד שבדק מסמכים של נוסעים רבים. ביניהם זיהיתי משפחה יהודיה. למרות שפחדתי, ניגשתי אל הפקיד ואמרתי לו בכעס: "איך אתם יכולים לדרוש ממני לרדת? תראו, יש לי תינוקת ומזוודה, ואני יודעת שהקרובים שלי" – כמובן שזה היה שקר – "מחכים לי בתחנה אליה צריכה הרכבת להגיע - ואתם לא נוסעים הלאה?!" 

הפקיד קצת נבהל: "סליחה, אבל תראי," הוא אמר, "שם, מחוץ לתחנה, יש אוטובוס. הוא יביא אותך לאן שאת צריכה. לאנמאס." את הניירות שלי הפקיד בכלל לא בדק. כך לפחות הייתי מחוץ לתחנה. 

טוני וסוזן הגיעו לאנמאס ולמחרת חצו את הגבול לשוויץ בעזרת ז'וזף לנסון ובתו, תרז נורי.

בשוויץ הופרדו בני המשפחה ונפגשו לעתים רחוקות. ביולי 1945 נולדה בתה השלישית של טוני, הנריקטה-אנה (חנה), ובסוף 1945 התאחדה המשפחה ברוביליאנה (Ruvigliana), ליד לוגאנו, בשוויץ האיטלקית. בתחילת 1949 נסעה המשפחה לפריס כדי למצוא את אביו של ליאו, גוסטב, ואת יוחנן, בנה של אלזה, אחותו של ליאו, שנרצחה בשואה. גוסטב ויוחנן שרדו בשואה במסתור, במנזר ליד פריז. ביוני 1949 עלתה המשפחה לישראל באונייה "קדמה" והתיישבה בירושלים. טוני עבדה בסריגה, רקמה ותפירה, ולאחר מכן היתה מרפאה בעיסוק בבתי חולים לבריאות הנפש, בהם מרמורק שליד רחובות ובית החולים כפר שאול בירושלים. בין היתר טיפלה טוני בניצולי שואה שנפגעו בנפשם עקב מוראות השואה.

אני לא רוצה לנסוע לגרמניה. ביקרתי פעם אחת בדיסבורג, ב-1988, כדי לראות את קברו של אבי. לא הייתי רוצה לחיות היום בארץ אחרת. לא הייתי ציונית. עד היום לא. אני יהודיה. פה אני כמעט ולא הולכת לבית כנסת. בגרמניה, בלגיה וצרפת הייתי הולכת לבתי כנסת, אבל פה אני עושה את התפילות שלי בבית. אומרים שפה כל אבן קדושה.

טוני ארמן נפטרה ב-31 בדצמבר 1999. היא הותירה אחריה שלוש בנות ועשרה נכדים.