צפורה פיבלוביץ

צפורה פיבלוביץ נולדה ב-27.1.1927 באירמיהפלוה (Érmihályfalva) שבטרנסילבניה, רומניה, לאהרון ומטילדה קליין. אהרון היה סוחר טקסטיל ולזוג היו חמישה ילדים. הגדולים עזרו לאב במסחרו. אהרון היה גם חזן וכנר.

כלום אפשר לתאר את ההרגשה של היותנו מסובים לשולחן שבת בחדר הגדול שבדירה, ההורים והילדים? שרנו בצוותא את שירי שבת. לרובנו היה קול ערב, מורשת אבא, והשירה הייתה מהדהדת בהרמוניה.

היה אבא נוטל את כינורו, מנגן בו ומלווה עצמו בשירתו הנפלאה. לפעמים היינו מפעילים את ה"גרמופון" ומאזינים לפרקי חזנות. אוי, שבת של בית אבא. כמה טעם, כמה חן. לא בכדי שר הפייטן: "מעין עולם הבא, שבת מנוחה." שבתנו הייתה מעין עולם הבא! (במצוק ובתחייה, ע' 22)

בשנת 1940 סופח אזור מגוריה של צפורה להונגריה. על היהודים נאסר לעסוק במסחר ובתי העסק שלהם הוחרמו. אחיה של צפורה, יוסף ומרדכי, גויסו ל"שירות העבודה" ההונגרי.

גויים צעירים שנהנו מבתי היהודים, שהיו חברים שלנו, נהיו לנו לאויבים. רוב שעות היום היינו בבית, שכן פחדנו לצאת החוצה מפחד המתנכלים. (ע' 28)

צפורה סייעה בפרנסת המשפחה והעבירה בסתר סחורה לבודפשט, למכירה.

באביב 1944 גורשו יהודי העיירה בקרונות בקר לאורדיאה ומשם לאושוויץ, שם התקיימה סלקציה. צפורה בת ה-17 ואחותה טובה בת ה-15 עברו את הסלקציה ונלקחו לעבודות כפייה.

מובלות היינו בין גדרות תיל מחושמלות, מוארות כולן באור רב, כדי למנוע בריחה. ליד הגדרות הוצבו שומרים שהיו יורים בכל מי שניסה לברוח. בדרכנו מצאנו קבוצה גדולה של אנשים, מגולחים כליל ופס אדום על ראשם. ... הוברר לנו שקבוצה זו נועדה להישלח אל המשרפות. הם שכבו, כי פשוט כבר לא היה להם כח לעמוד. שמענו קריאות לעבר השוכבים, "זרקו לנו את הלחם שנותר לכם, הרי לא תצטרכו אותו עוד." ראינו בדרכנו גוויות של אנשים על הגדר המחושמלת. היו אלה שניסו לברוח או שפשוט התאבדו. (ע' 36)

באושוויץ הייתה גם מרפאה, ה"רוויר". זו הייתה בצריף, ממול לצריף שלנו. ... מי שנכנס לשם, לא יצא עוד חי. פעם היה לי חום גבוה. לא עלה בדעתי לפנות ל"מרפאה", מחשש שלא אצא עוד ממנה. ... פניתי ל[קאפו] מירה שתרשה לי להישאר בצריף ולא לצאת לספירה, כי אינני יכולה לעמוד על רגלי מפאת החום הגבוה. להפתעתי הרבה הסכימה לכך. היא הכניסה אותי לחדרה ושלחה אחרת במקומי למפקד. ... ישמור לה ה' טובה, למרשעת הזאת. בכל זאת היה בה בקאפו האכזרית הזו זיק של אנושיות. היא הצילה את חיי, שכן לו ראו הגרמנים שאני אינני יכולה לעמוד על רגלי, היו מעבירים אותי ללא היסוס אל ה"מרפאה", שעליה נאמר: "וכל באיה לא ישובון". ... עד היום תמהה אני כיצד היה לי האומץ לפנות אל מירה, שהרי בעצם פנייתי אליה יכולתי לגזור גזר דין מוות על עצמי. (ע' 43)

באוגוסט 1944 הועברה צפורה למחנה העבודה זאלצוודל (Salzwedel) בצפון גרמניה, שם עבדה במפעל נשק.

באחד הימים נזכרה מישהי שהיום תשעה באב. אין אנו צריכות לבכות את חורבן בית המקדש. כל קיומנו כאן הוא צער אחד גדול ובכי מתמשך. האם צריכות אנו לומר קינות, כפי שעשתה זאת אמא? הלא אנו בעצמנו מצויות בחורבן נורא שכמוהו לא ידע עמנו. הלא עצם קיומנו כאן הוא "איכה" אחת גדולה.

עברנו גם תשעה באב והגענו ליום הכיפורים של תש"ה. שמועות על כשלונות הנאצים מגיעות גם אלינו. בלבנו תפילה חרישית: רבונו של עולם, עברנו את כל הצרות הנוראות עד כה. עזרנו עוד מעט כדי שנזכה להגיע לשחרור ולהתראות עם מי שעוד נותר ממשפחתנו. זה היום יום כיפורים נורא ואיום. אנו בין יאוש לתקוה. גם במצב הנורא הזה היו בנות שקיבלו עליהן את הצום, למרות שבכך סיכנו את חייהן. (ע' 59)

עם בוא החורף היו צפורה וחברותיה האסירות מתרחצות בשלג כדי לשמור על הנקיון. הגרמניה אילזה סייעה לה להינצל מעימות עם קצין גרמני, ולאחר מכן – להתקבל לעבודה קשה פחות.

הפצצות בעלות הברית הגיעו לאזור.

כאשר הפצצה אחת היתה ממש לידנו, היינו מאושרות. לא חששנו לגורלנו שלנו, הרי גם אנו עלולות היינו להיפגע. העיקר שמפציצים את הגרמנים וגם הם נפגעו. קיווינו שההפצצות הן פתח ראשון להצלתנו הקרובה. ...

יום אחד – איזה יום נהדר היה זה! – לא באו הגרמנים לקחת אותנו לעבודה. לא הבנו את פשר הדברים אולם לפתע ראינו את הגרמנים נמלטים. ... לפתע נפתחים השערים וטנק אמריקאי שועט לעבר המחנה. ... בשארית כוחנו חיבקנו את החיילים האמריקאים.

הגיע היום הגדול. אנו חופשיות.

רק עם השחרור הרגשתי את מלוא האסון והשכול. עמדתי לחזור הביתה. לאיזה בית?

מתחילות ההתלבטויות. מה נעשה עתה? לאן נלך? הנשוב הביתה? הנישאר בארצנו רוויית הדם היהודי? כולנו מורעבות, רזות, חולות, פצועות. היעמוד בנו הכוח להחלים? (ע' 72-71)

צפורה וטובה שבו לעיירתן בטרנסילווניה אך גילו שביתן נלקח על ידי גוי מקומי ורכושן נשדד. הן המתינו בעיירה בתקווה שישובו קרובי ומכרים ששרדו את השואה. הן שמעו שאחיהן יוסף ומרדכי שרדו, והצליחו להיפגש עמם.

החלטנו פה אחד: עוזבים את המקום הארור הזה, שממנו הוצאנו להשמדה מבלי שאיש פצה פה. לא נוכל לשבת בעיר יחד עם אלה ששיתפו פעולה עם האויבים, שבזו לנו, התנכרו לנו, אף על פי ששנים כה רבות חיינו יחד ועזרנו לא מעט לקידומם ולכלכלתם.

צפורה, אחותה ושני אחיה הגיעו לבודפשט ומשם לווינה ולבראונאו שבאוסטריה, שם שהו כשנה.

היינו לקבוצת הכשרה מאושרת שכללה כ-40 חברים מיוצאי צ'כוסלובקיה והונגריה. הקבוצה התבססה בעזרת חיילי הבריגדה ופעילי "הבריחה". התכוננו לעליה ולמדנו עברית, תולדות ישראל ופרקים בתולדות היישוב העברי המתחדש בארץ ישראל. (ע' 91)

בדצמבר 1946 הגיעה הקבוצה ללינץ ומשם עברה לקובלנץ שבגרמניה. בקבוצת "הבריחה" הכירה צפורה את ניצול השואה פנחס מנחם פיבלוביץ והשניים נישאו בקובלנץ. קבוצת "הבריחה" עשתה דרכה לאיטליה. "צועדים היינו במעברים צרים, במשעולי הרים מכוסי שלג. היינו נאלצים להיעזר בחבלים ובגשרונים מאולתרים, שהוכנו במיוחד בעבורנו והיו מפורקים לאחר שסיימנו ללכת." (ע' 95)

במאי 1947 עלתה הקבוצה על אוניית המעפילים "התקווה" שיצאה מאיטליה לארץ ישראל. הבריטים תפסו את האוניה והגלו את נוסעיה למחנה מעצר בקפריסין. בערב יו"כ תש"ח (סתיו 1947) נולד במחנה המעצר בנם הבכור של צפורה ופנחס, שלמה-אהרון. בכ"ט בנובמבר 1947 הגיעה המשפחה לארץ ישראל.

צפורה מסרה דפי עד להנצחת זכרם של אביה אהרון (דף ב-1955 ודף ב-1990), אמה מטילדה (דף ב-1955 ודף ב-1990), ואחיה אברהם משה (תיבי) בן ה-12 (דף ב-1955 ודף ב-1990), שנרצחו באושוויץ.

מצוקה אחת חייבת אני לתאר, אף כי רק מי שעבר את השואה כמוני יוכל להבינה. משום מה הכנסתי לראשי כי יתכן שאבי ניצל באושוויץ. פיתחתי תאוריות שונות שלפיהן אבא ניצל. התחלתי לחפש אותו בבתי אבות, בבתי חולים. אולי אין הוא זוכר את שמו? ... לא יכולתי להשתחרר. כל אדם שנראה לי בגילו של אבי ודומה לו, הייתי עוצרת וחוקרת. כל חיפושי היו כמובן לחינם, לשווא. אבא עלה בכבשני גז ואש, ככל בית ישראל. עד היום הזה אני רואה את הורי בחלומותי. (ע' 105)

צפורה היא אשת עדות המספרת את סיפורה ביד ושם ובפני קבוצות חינוכיות, וליוותה משלחת צה"ל לפולין, "עדים במדים". כמו כן, פעמיים בשנה נוסעת צפורה לגרמניה להעביר את עדותה בפני בתי ספר וקולג'ים ברחבי גרמניה.

לצפורה ולפנחס ז"ל בן, שתי בנות, 13 נכדים, מעל ל-50 נינים ומעל לחמישה חימשים.

* * *

הציטוטים לקוחים מספרה של צפורה פיבלוביץ, במצוק ובתחיה, 1994.