אלכס גתמון

אלכס גתמון (גוטמן) נולד בשנת 1926 בבנדין שבדרום מערב פולין, ילדם השלישי של רלה ושלמה גוטמן. המשפחה היתה ציונית ובעלת זיקה ליהדות ולמסורת. לצד היידיש, דיברו בני המשפחה עברית, פולנית וגרמנית, והעריצו את התרבות הגרמנית. הילדים למדו בגימנסיה העברית "פירסטנברג", בה למדו בפולנית, וגם למדו עברית, והיו חברי תנועת הנוער "הנוער הציוני". המשפחה התפרנסה מבית חרושת קטן לייצור סרטי בד, שהיה בבעלות האב. עם החמרת המצב הכלכלי החלה גם האם לסייע בפרנסת המשפחה כמורה פרטית.

עם הכיבוש הגרמני בספטמבר 1939 הוחרם מפעל הטקסטיל הקטן של האב שלמה והועבר לידי מנהל גרמני, מיכאץ'. האב הצליח למצוא הסדר עם מיכאץ' ולהישאר בהנהלת העסק. אלכס עבר קורס חשמלאות ומצא עבודה במפעל ("שופ") של מיכאץ' בבנדין. במקביל המשיך ללכת לפעילויות הנוער הציוני. הוא השתייך לקבוצת הצעירים בתנועת הנוער, שנקראו "זאבים", אליה הצטרפו גם בני נוער יהודיים שלא היו ציונים לפני המלחמה.

בפברואר 1942 נעצר האב כשניסה לעזור ליהודיה שנעצרה. אלכס היה חולה, אך קם ממיטת חוליו ויצא בגשם לסוסנוביץ בנסיון כושל לשחרר את אביו. באוקטובר הועבר האב לאושוויץ, שם נרצח. אלכס החולה שב לביתו ומחלתו התפתחה לדלקת ריאות. גם לבו נפגע, מה שלימים הביא עליו את מותו בטרם עת.  

באוגוסט 1942 גירשו הגרמנים להשמדה כ-5,000 מיהודי בנדין. בתגובה הקימו בני נוער יהודים בעיר מחתרת, בה היה אלכס חבר. את שעון היד שקיבל בתור מתנת בר מצווה החליף באקדח. היה זה האקדח הראשון של קבוצת המחתרת שלו. לאחר מכן השתתף אלכס בפעולה בה ניסתה המחתרת לשדוד נשק מביתו של מיכאץ'. אלכס היה מבוקש, ולכן יצא בקיץ 1943 להרי הבסקידים בדרום פולין. בתקופה זו חוסל גטו בנדין. אלפי היהודים שבו נשלחו להשמדה וכל עשרות הלוחמים היהודים שהיו במחתרת נהרגו בפעולות נגד הגרמנים. עשרות יהודים שהצליחו לברוח מהגטו הגיעו לאזור בו שהו אלכס וחבריו. בין הבורחים היו אמו רלה ואחותו תושיה. אלכס וחברו סייעו לבורחים לעבור מפולין לצ'כיה ולסלובקיה. לאחר מספר שבועות עבר אלכס לסלובקיה והגיע לז'ילינה. הוא ביקש לחזור לפולין ולנקום בגרמנים, אך נשאר בסלובקיה כדי לסייע בקליטת הבורחים מפולין.

בסוף 1943 עבר אלכס לבודפשט עם אחותו תושיה, ושם סיפרו השניים להנהגת הנוער הציוני בהונגריה על הרצח ההמוני בפולין. אלכס היה חבר קבוצת "נאשה גרופה" שפעלה להצלת יהודים. בפעילות הצופית הציונית שילב אלכס הכשרת בני נוער בנשק כהכנה לפלישה גרמנית אפשרית להונגריה. הוא לא השלה את עצמו שההתנגדות תשפיע על מהלך המלחמה, אך ביקש לכל הפחות לארגן התנגדות בשעת המבחן.

באפריל 1944 זיהו חברי הקבוצה יהודי ששיתף פעולה בהסגרת יהודים. הם שפטו אותו למוות שלא בפניו. את ביצוע גזר הדין הטילו על אלכס, אמיל בריג (לימים גיבור ישראל) ודינה פירסטנברג-גלבוע. לאחר ביצוע גזר הדין נעצרו השלושה על ידי ההונגרים ועברו עינויים קשים, כולל תליה מדומה, כדי ללחוץ עליהם לגלות את שמות חבריהם לקבוצה. הם הסכימו ביניהם שימסרו את כתובתם של חבריהם רק כאשר יהיו בטוחים שחבריהם כבר הספיקו להסתלק מכתובת זו. למרות העינויים הקשים, שהביאו אותם אל סף המוות, לא נשברו השלושה. לפני התליה שרו את ההמנון הפולני כדי לא לחשוף את עובדת יהדותם.

אלכס וחבריו הועברו לכלא בעיר פץ'. אחותו תושיה הגיעה לכלא בלבוש הסוואה של אחות הצלב האדום והעבירה לו דפים עם תכנון בריחה, מוסתרים בשקית סוכריות. אלכס וחבריו נבגדו על ידי מלשין, בריחתם סוכלה והם נדונו למוות. בנובמבר 1944, שעתיים לפני תלייתם, שוחרר בית הכלא על ידי הצבא האדום.

אלכס התגייס לצבא האדום ושירת ביחידת נקו"ד (מודיעין וחקירות) שתפקידה היה לאתר חבלנים וצנחנים גרמנים שפעלו בשטחים הכבושים על ידי הסובייטים. הוא ביקש לנקום את מות חבריו מידי הנאצים. אלכס וחבריו איתרו את המלשין שהסגיר את תכנית הבריחה שלהם מהכלא. כשהגיעו אליו, היה באולם החגיגות של כפרו, בו נערכה חתונתו. אלכס ואמיל בריג הגיעו אל האולם במדי הצבא האדום, ועמם עוד שני חיילים סובייטיים:

צעדנו לאט, צעד צעד. משני צדינו קפאו גברים, נשים וילדים בדממה איומה, ספוגת פחד. אמיל ואני הפסענו מלפנים ובעקבותינו שני הרוסים. ... נעצרנו לפני החתן. הוא רעד כעלה נידף. פניו הלבינו כסיד. הכלה הטילה את עצמה לרגלינו כדי לבקש רחמים. דחינו אותה הצידה. זהו הרגע שחיכינו לו. רגע הנקם. ... רצינו להרוג אותו כמו שהורגים כלב שוטה.

צפו בלבנו כל ההבטחות שהבטחנו לעצמנו במחתרת, בכלא, ההבטחות להקדיש את חיינו לנקמה, אך נקמת כבוד, נקמת דמו של העם היהודי ולא נקמה אישית. רצינו בנקמה טהורה ולא בסיפוק אינסטינקטים וחיסול חשבונות פרטיים. רצינו לשמור על נקיון כפיים.

הם נשאו בפניו נאום, הסתובבו והסתלקו. לאחר מכן היו מוציאים להורג פושעים נאציים בכפרים אליהם הגיעו במסגרת תפקידם בצבא האדום, וכן במחנות שבויים עליהם שמרו.

אלכס הגיע לאוסטריה, שם נפגש עם אמו רלה, ששרדה את השואה, ועם אחיו הגדול דב, שעלה לארץ ישראל לפני המלחמה והיה כעת חייל בצבא הבריטי. אלכס החל בלימודי משפטים, כדי שהשכלתו המשפטית תסייע לו לפעול נגד פושעים נאציים. כבר בשנתו הראשונה באוניברסיטה נבחר לתפקיד נשיא ארגון הסטודנטים היהודיים באוסטריה. הוא היה ממקימי "המרכז לדוקומנטציה", מרכז שאסף מסמכים ועדויות לשם רדיפתם של פושעי מלחמה נאציים והבאתם למשפט. במקביל איתר עם חברו מנוס דיאמנט פושעי מלחמה נאצים, על פי עדויות שקיבלו מניצולי שואה שהגיעו באותה התקופה לווינה. אלכס וחברו היו מאלצים את הפושע להגיע ליער או אגם, או מביאים אותו לשם בפיתוי. שם היו מזדהים בפניו ומוציאים אותו להורג. הם המשיכו בפעילות זו, למרות שמנהל "המרכז לדוקומנטציה", ארתור בן נתן, אסר על כך.

אלכס הצטרף לאצ"ל והשתתף בפעולות חבלה נגד מטרות צבאיות בריטיות בווינה. ביוני 1948 עלה על סיפונה של "אלטלנה" והגיע לישראל. הוא גויס לצה"ל, הצטרף לחיל האוויר וקיבל דרגת קצונה. הוא שב לאירופה ותכנן להרוג בכירים נאציים, אך לאחר עימות עם שליחים ישראליים רשמיים ביטל את תכניתו.

אמרתי לעצמי שלא אהיה נאמן כלפי המדינה אם אעשה משהו שעלול להזיק לה. ... נקמה – כן, אך ... בפקודת המדינה. כל פעולה אחרת מצטיירת כפריקת עול משמעת. (מיכאל בר זהר, הנוקמים, ע' 85)

אלכס התקדם בשורות חיל האוויר. בין היתר היה מפקד יחידה מוצנחת שתפקידה היה לחבל  בשדות תעופה מעבר לקווי האויב, סגן מפקד בסיס ומפקד בית הספר לקצינים של חיל האוויר. בשנות השישים היה שליח המוסד למרוקו ופיקד על המבצע החשאי להעלאת יהודי מרוקו. עשרות אלפי יהודים יצאו ממרוקו בספינות ובמטוסים והגיעו לישראל. על פעולה זו קיבל אלכס תעודת הוקרה מנשיא המדינה. רעייתו כרמית היתה שותפה פעילה במחתרת במרוקו. סיפרו פעילים במבצע:

אלכס היה הראש והלב של "המסגרת" במרוקו. מעשינו היו פרי מחשבה צלולה, רצון עז ואישיות מקרינה של המפקד והידיד שכולנו הערצנו. הוא היה לנו, עם רעייתו החביבה כרמית, משענת ברגעים קשים, שותף נאמן, יוזם ומדרבן. (המחתרת היהודית במרוקו 1955-1964, קיבוץ דליה, ע' 497)

אלכס היה מפקד המסגרת על כל זרועותיה במסווה של תעשיין בריטי נשוי המסתתר מאשתו החוקית במרוקו עם המאהבת הבלגית היפהפיה. בזהות זו עמד בקשר הדוק עם חוגי התעשייה המרוקאית ומצא קשרים בחוגי השלטון. כנציג מדינת ישראל עסק במשא ומתן חשאי עם שליחי שלטונות מרוקו בפגישות באירופה, באשר לתשלומים למרוקו תמורת הוצאה מאורגנת של יהודים. כשעזב אלכס למרוקו שאלה אותו אחייניתו רינה למה הוא עוזב. אלכס ענה:

כשהמדינה קוראת לי, אני חייב לנסוע.

לאחר מכן היה אלכס תעשיין מצליח, יזם ומחנך ומודל השראה לנוער שוליים. הוא היה נואם מבוקש מטעם הסוכנות היהודית, והוצעה לו משרת שגריר.

אלכס גתמון נפטר בשנת 1981. הוא הותיר אישה, כרמית, בת ובן.

* * *

מקור הציטוטים: אביהו רונן, גוף שלישי יחיד, הוצאת מורשת.