אסתר גלבלמן

אסתר גלבלמן נולדה בשם פירה פסקר בשנת 1926 בקישינב שברומניה. אביה משה ואחד משלושת אחיה נפטרו לפני הכיבוש הגרמני.

ביוני 1940 סיפחה ברית המועצות את אזור צפון בוקובינה ואת אזור בסרביה, בו שכנה קישינב. ביוני 1941 פלשו גרמניה ורומניה לברית המועצות.

במשך כשבועיים האח הגדול אברהם ביקש מאמא לעזוב את העיר כי הגרמנים הורגים יהודים. הוא לא היה מסוגל לשכנע אותה לעזוב את הבית ואת כל העושר שהיה בבית. היא לא רצתה לנסוע לשום מקום. ברחנו ממש לפני שפרצה האש הגדולה בעיר. זה היה כבר מאוחר ולא הספקנו להגיע רחוק כשהגרמנים תפסו אותנו. ...

עברנו את הדנייסטר. שמה התחילה אוקראינה. במשך היום רצנו בכבישים, עם כל האנשים שברחו מהגרמנים. לנו בהרים, בשדות, איפה שהיתה אפשרות לעצור לנוח. ...

באמצע ספטמבר הגענו לעיר בריזובקה (כיום ברזיבקה, Berezivka), שם לא נותרה לנו אפשרות לברוח. הגרמנים סגרו את כל האזור והקימו גטו. ... בלי בגדים, בלי כסף, בלי אוכל. היינו כמה משפחות בחדר אחד. ...

הייתי קמה בבוקר והייתי רואה הרבה אנשים שתלו את עצמם, שלא יכלו לעבור את הסבל הזה.

בתחילת החורף גורשו בני המשפחה בצעדת מוות לגטו דומנובקה (Domanovca).

אחרי כשבועיים בדומנובקה קיבלנו הודעה שכל היהודים צריכים לקום וללכת הלאה בשביל להגיע לבוגדנובקה (Bogdanovka). במשך כמה ימים הלכנו ברגל. כל החודשים האלה הלכנו ברגל. מי שלא היה מסוגל ללכת – היו הורגים אותו במקום. זקנים וילדים קטנים וחלשים.

היה גשם והיינו רוצים לשתות. היינו פותחים את הפה שתיכנס טיפת מים לפה. או שהיינו מתכופפים ו[שותים] קצת מים ובוץ.

בדרכם ראו בני המשפחה גופות קפואות של אנשים שכשלו. עם הגעתם למחנה בוגדנובקה הושלכו הצועדים לדירי חזירים, שם התגוררו.

כל השטח היה מלא גופות, גופות שנפטרו בתוך הצריפים ולא היה איפה לקבור אותן. הלכנו על הגופות האלה ואמא אמרה: אולי האח שלי פה. אולי האחיות שלי פה. והיא התחילה לבכות.

בבוקר 21 בדצמבר שמענו יריות. פחדנו לצאת החוצה. הסתכלנו מהחלונות. ראינו שוטרים רצים ויורים. הגדולים התחילו לבכות. אחרי כשעה התחילו השוטרים לדפוק עם הרובים על הדלתות  והחלונות: צאו החוצה כולם!

יצאנו החוצה והתחילו להרביץ לכולנו. עמדנו בחוץ יום שלם. היה יער לא גדול. בצדו השני היה בור. זה התברר לי אחר כך. לא ראיתי שום דבר. בבור שמו חתיכות עץ והציתו עם בנזין. היו הורגים אנשים, אבל אנחנו, שעמדנו בצד השני של היער הקטן, לא ראינו מה שמתרחש שם בצד השני. עמדנו במשך כל היום. כשירד החושך אמרו לנו לחזור לחדרים.

כשחזרנו לחדר – אני, אמא, אחי וכלתי והאח הקטן – ראינו פתאום אש מעבר ליער ועל ההר, שם היו הצריפים עם היהודים במקום חזירים. ... הם העלו באש צריפים שלמים עם אנשים.

למחרת בשש בבוקר שוב הוציאו אותנו החוצה. באו השוטרים עם המקלות, עם הרובים, התחילו לדפוק בקירות, בחלונות: צאו החוצה! התחילו להרביץ לכולם. שוב עמדנו בחוץ. היו הרבה אנשים שהביאו אותם כנראה עוד באוקטובר, בצריפים האלה, חצי מתים. השוטרים החליטו כנראה קודם להרוג את אלה שהיו חולים מאד. באותו יום, 22 בדצמבר, לא הספיקו להביא אותנו לבור הזה. צעקו שנחזור שוב לבתים.

ב-23 בדצמבר, שוב בבוקר, שוב התחילו עם הצעקות. שוב הוציאו אותנו החוצה, ליד הבית, אלפי יהודים. אחי הגדול אברהם היה בן 21, גבוה, בחור יפה. הוא ראה אדם מהחדר שלנו מדבר עם השוטר. הוא ניגש לאדם הזה ושאל: מה קורה פה? האדם אמר לו שמחפשים אנשים בריאים בשביל לקחת אותם לעבודה.

אברהם סיכם עם האדם שינסה למצוא דברי ערך כדי לשחד את השוטרים כדי לצאת לעבודה, ושב למקומו ליד אסתר ואמה, אך שוטר שראה את השיחה ירה בו.

הכדור נכנס לאח שלי במוח, בראש, נגע בכתף, והוא נפל במקום. הוא נפל על ידי, על יד אמא. אמא התחילה לצעוק: "אברהם!" התחילה לבכות ונפלה על הגופה שלו. שוטר אחד תפס אותה בצוואר והתחיל להרביץ לה. ... בחורה בת 17 לקחה אותי ואת אחי ביד ולא נתנה לנו להתקרב. ואמא צעקה: אני רוצה לחיות! פירה! פירה!

הבחורה הזאת החזיקה אותנו שנינו ואמרה: אל תתקרבו, אל תתקרבו. יהרגו גם אתכם, בואו נעמוד בשקט.

אמה של אסתר הוכתה קשות. אסתר היתה בטוחה שאמה מתה.

אסתר, אחיה התאום וארוסת אחיה הגדול הוצעדו אל גיא ההריגה. על סף הבור עשו הרומנים סלקציה ובחרו צעירים לעבודה. את היתר – רובם המוחלט של היהודים – רצחו על סף הבור בירי.

על שפת הבור גילתה ארוסת האח הגדול לשוטר אוקראיני שעל גופתו של האח יש זהב, וביקשה ממנו רשות ללכת ולחפש את גופת האח. היא הציעה לו שתביא לו את הזהב והוא, בתמורה, ישאיר אותה בחיים וישלח אותה לעבודה.

השוטר האוקראיני לקח אותי ואת כלתי. את האח הוא לא רצה לקחת. האח התחיל לבכות: אל תשאירו אותי לבד! כלתי אמרה: חכה עשר דקות. אנחנו נחזור. האוקראיני לקח אותי ואת כלתי לגופה של אחי. ... הוא חיפש בכיסים ומצא שם שעונים וזהב. הוא הביא אותנו למקום עבודה, שם היו חמישים נשים, ואמר לממונה על הנשים האלה: קחי אותן. הייתי בת 14 אבל הייתי גבוהה, כבר היה לי גובה של מטר שבעים. הייתי באותו גובה של כלתי. הם לא יכלו לדעת שאני ילדה. הוא אמר לה: תשאירי את שתי הנשים האלה שיעבדו פה. וככה נשארתי בחיים.

כשירד הערב הפסיקו להרוג ולקחו אותנו בחזרה. היינו באותו חדר באותו בניין שבו הייתי עם אמא ועם האח.

את האח הקטן, נחמן, כבר לא מצאנו. הוא נשאר שם. מת. כשחזרנו כבר הזיזו אותו. הוא התקדם והרגו אותו בתוך הבור הזה עם אלפי היהודים האלה. זה היה הרגע האחרון שדיברתי איתו: "חכה לנו."

אמה של אסתר, ברכה, שרדה את המכות שקיבלה, ואסתר מצאה אותה בבניין. היא טיפלה באמה, הביאה לה שלג מבחוץ לשתיה וחבשה את פצעיה ככל יכולתה.

בבוקר, עוד לא עלה השחר, כבר חשבתי איך אני משאירה אותה בחיים. השוטרים יבואו בבוקר ויוציאו אותנו לעבוד.  הם יראו אותה במצב כזה ויהרגו אותה במקום.

אסתר יצאה מהבניין וחיפשה את הממונה על הקבוצה כדי להתחנן על חייה של האם, אך בעודה בחוץ נכנסו שוטרים והתחילו להוציא את כל הקבוצה.

פתאום שמעתי צעקות: פירה! היא צעקה. אני רוצה לחיות! התקרבו אליה השוטרים האוקראינים והתחילו להרביץ לה עם מקלות ורובים. הרבה אנשים החזיקו אותי בשתי הידיים, לא נתנו לי להתקרב לאמא. היא צועקת: אני רוצה לחיות! הם הרביצו. הם ראו שהיא חזקה ועומדת על הרגליים. אחד ירה בה והיא נפלה. פעם שניה שראיתי אותה מתה.

הגופה היתה חמישה ימים על יד הקיר של הבנין שבו גרנו. ראיתי אותה כל בוקר וכל ערב. 

פינה, כלתה של אסתר, חלתה בדיזנטריה.

היא אמרה לי: אני לא אקום היום. לא אלך לעבודה. אמרתי: תקומי, תקומי, בואי נלך לעבוד, יהרגו אותך. הם היו הורגים את החלשים והחולים. פחדתי להישאר לבד. בכיתי וביקשתי: בואי, פינה, בואי, אני אשאר לבד, אל תשאירי אותי לבד. ככה הרמנו אותה, אני ועוד איזה אישה, סחבנו אותה לצריף, שם היינו צריכים לעבוד. אבל עצרו אותנו על יד ההר עם הבגדים. עוד לא גמרנו לנקות שם את השטח. פתאום אני רואה שפינה שלי מתקרבת לאיזה שוטר ואני עומדת בצד ומסתכלת בפחד. היא מתקרבת אליו ואומרת לו: אני לא מרגישה טוב. תן לי ללכת לנוח. הוא אמר לה: את חולה? אנחנו לא צריכים חולים. הוציא את האקדח מהכיס והרג אותה במקום. 

בכיתי כל הזמן. אוטומטית. לא יכולתי לא לבכות. הייתי ילדה מאד מפונקת בבית, ילדה שגדלה בבית חם, ופתאום אני לבד לגמרי.

כל יום רצחו האוקראינים אחדים מחברי קבוצת העובדים של אסתר. רגליה של אסתר התמלאו פצעים והיא לא יכלה לעמוד, אך ב-18 בינואר 1942 נפסקו הרציחות. במרס חזרה אסתר לעבוד. היא עבדה בסחיבת בולי עץ כרותים מהיער.

באפריל 1942 הם התחילו לפחד שיבוא הקיץ ואז תהיה כולרה, מפני שהרבה גופות בתוך הבור הזה לא נשרפו. הם לקחו אותנו, את היהודים שנשארו בשביל לעבוד. עשרים מטר מהבור הזה היינו צריכים לחפור בור נוסף. הגברים ירדו לבור הזה ועם אתים היו מוציאים גופות קפואות. ואנחנו הנשים עמדנו עם עגלות והם שמו [גופות] שלא הספיקו להישרף בבור הזה, ואנחנו היינו צריכים לקחת את זה ולזרוק בבור החדש שחפרנו כדי לקבור את הגופות האלה. עמדתי ואמרתי: אוי, זו יד של אמא שלי, אוי, זה הפנים של אח שלי, אוי, זה אח שלי הקטן. אני עמדתי וחשבתי שאני נוגעת בהם, שאני רואה אותם עוד פעם. איך אפשר לספר את זה? איך אפשר לחיות עם זה?

אסתר הוכנסה לקבוצת אסירים שנועדו להישלח למחנה בו הומתו אנשים ברעב, אך מנהל קבוצת העבודה ניגש לשוטר ואמר: "הבחורה הזו עובדת טוב." אסתר הוצאה מהשיירה שנועדה להישלח למחנה המוות.

מבוגדנובקה יצאה אסתר מדי פעם אל הכפר הסמוך לבקש אוכל. בסיה ומאיר פיינגולד, שהיו אסירים במחנה עבודה בכפר, היו נותנים לה מעט אוכל מעת לעת.

היינו הולכים ברגל 15 קילומטר למקום העבודה, עם שוטרים שישמרו עלינו. כשעבדתי בשדה הייתי גונבת. הייתי גונבת כמה גזרים, כמה תפוחי אדמה, כמה תירסים. כשהיינו חוזרים, בחדר היה תנור. הייתי שמה עליו את התירס והייתי אוכלת את הגזר. התחזקתי קצת מהירקות שהצלחתי לגנוב.

מאז שהלכתי עם היד ככה וביקשתי לחם, אמרתי לעצמי: אם אראה בן אדם שמבקש משהו, לא אעבור בלי לתת לו. כשאני מסתובבת בעיר ורואה בן אדם עני עם בגדים מלוכלכים, כזה מסכן, בא לי להתקרב אליו ולחבק אותו ולשאול אותו: מה קרה? למה אתה במצב כזה? או אם אני רואה בן אדם שוכב, יש בתל אביב הרבה משוגעים כאלה. אבל אמרו לי: אל תתקרבי, זה אנשים חולי נפש, את לא תוכלי לעשות שום דבר. אבל אני לא יכולה לעבור בשקט כשאני רואה את זה. אני לא יכולה לראות שזורקים נעליים בחוץ. ואם אני רואה חולצה או סמרטוט, תיכף לפני אני רואה את השטח של הגופות, של הנעליים, של השרפה הזו. אחרי ל"ג בעומר אני לא יכולה לצאת. ל"ג בעומר זה בשבילי יום שחור. אני רואה את המדורות האלה, אני רואה את האש, ... אני מקבלת פחד. בשבילי זה חזרה למוות.

ב-1943 הסתובבתי, זה היה ביום ראשון, שלא עובדים הגויים. חשבתי לעצמי, ילדה: אף אחד כנראה לא נשאר בחיים, רק אנחנו. לא תיארתי לעצמי שעוד יש באיזה מקום יהודים.

באביב 1944 קרב הצבא האדום.

כמה ימים לפני שהגיע הצבא הרוסי, שמענו שהחזית כבר מתקרבת לכפר הזה. שמענו את התותחים והרגשנו שעוד מעט יכולים להרוג אותנו. הבריגדיר היהודי הזקן שהיה שומר עלינו, בא ואמר: תרוצו לאן שאתם רואים, לאן שאתם יכולים, תרוצו מהר מפה, שלא יהרגו אתכם לפני שהם עוזבים את המקום. אז אני גם רצתי. רצתי, הגעתי איזה 18 [ק"מ] מבוגדנובקה. מצאתי קבוצה של כ-35 יהודים בקרלובקה, זה גטו קטן. כששיחררו אותנו אחרי כשבוע שהסתרנו את עצמנו, זה היה מאד רחוק מהכביש הראשי. בגלל זה הגרמנים לא ראו אותנו.

פתאום קמנו בבוקר וראינו חייל רוסי, ופחדנו לצאת מפני שלא האמנו. אולי הם עושים לנו איזה טריק כדי להוציא אותנו מהצריף הזה שבו הסתרנו את עצמנו. לא אכלנו, לא יצאנו מהמקום, פחדנו שיראו אותנו, שיגלו שאנחנו חיים. פתאום על יד החלונות מישהו צועק: "חייל רוסי הגיע, בואו נצא מפה!" אז השני צועק: "אל תצאו! יהרגו אתכם, הם רוצים לגלות איפה אתם, הם עושים את זה בכוונה, הם לבשו בגדים של חייל רוסי, אל תצאו!" פחדו. התחילו לבכות. לא נתנו לצאת. פחדנו. לא האמנו שבאמת נשארנו בחיים.

ישבנו ופתאום שמענו שחייל מסתובב בשטח, והוא התחיל לצעוק ברוסית: "מי ישנו פה בחיים? צאו החוצה, אני חייל רוסי! אל תפחדו!" וראינו עוד חיילים כשהתקרבנו אליו. אז הבנו שהגיע הנס הגדול.

יצאנו לאט לאט החוצה. הם התקרבו אלינו ואנחנו התקרבנו אליהם. התחלנו לחבק אחד את השני. וככה הצילו אותנו. נתנו לנו לחם, נתנו לנו סוכריות, מה שהיה להם לאכול, התחילו לבכות ביחד איתנו אחרי שסיפרנו להם מי אנחנו.

באביב 1944 שוחררה טרנסניסטריה על ידי הצבא האדום. באוגוסט שבה אסתר לקישינב, לבדה.

הגעתי לבית שלי. הבית היה חצי הרוס. דפקתי בדלת. פתחה לי אישה זקנה ואמרה: מי את? סיפרתי לה את הסיפור שלי, שאני בודדה, ואם את יכולה לתת לי אישור להיכנס לבית שלך, אני גדלתי פה בבית הזה ואין לי אף אחד. היא לקחה אותי, נתנה לי איזה ספה, נתנה לי לאכול ושמיכה, ואמרה לי: את יכולה לגור איתי. תישארי איתי ונראה מה יהיה הלאה.

נשארתי עם הסבתא הזו. קיבלתי מלריה. היה לי חום ארבעים, ולא רופאים ולא כדורים. הסבתא הזו טיפלה בי. היא הצילה אותי מהמלריה הזאת. אני לא אשכח איך רעדתי ואיך היא טיפלה בי.  

אסתר עבדה ונישאה. בסוף שנות הארבעים גורש בעלה לקזחסטן. היא נסעה אחריו ושני בניה נולדו שם. לאחר שבע שנים שבה אסתר לקישינב. בשנת 1961 מסרה עדות במשפטו של פושע מלחמה אוקראיני, סלבינקה:

בינואר [1942], שבוע אחרי שגמרו את ההשמדה, הייתי עובדת ובוכה. האחראית ראתה שאני בוכה ואני חלשה, שאני בלי טיפת חיים, אחרי שנשארתי לבד לבד. סלבינקה היה בא על עגלה ומזמין את האחראית ומבקש דיווח איך אנחנו עובדים. היא, בשביל להראות שהיא עושה עבודה טובה, אמרה לו: יש לי כמה בחורות שלא עובדות. אחת בוכה כל היום, שניה יושבת כל היום. הוא אמר: תביאי אותן החוצה תיכף. פתאום אני שומעת שהיא קוראת לי ולעוד בחורות. אחת בת 16 ואחת בת 17.

"תעמדו על הברכיים!" הוא צעק לנו. הוא הוציא את האקדח מהכיס ושם לי על המצח. אני הייתי מולו בדיוק. כמה שניות היה חסר לו בשביל להוציא כדור – שום דבר. איך נשארתי בחיים? אני לא יודעת. הוא אמר: זו פעם ראשונה ופעם אחרונה שאני שומע שאתם לא עובדים. אם אני אבוא מחר או מחרתיים והיא תגיד לי שאתם לא עושים שום דבר – אני אהרוג אתכן, זונות! וככה הוא נסע.

בבית המשפט ישבתי בדיוק מולו. חשבתי: ריבונו של עולם, באותו רגע שהוא רצה להרוג אותי, לא האמנתי שיבוא היום הזה ואני אשב בבית משפט במשפט שלו.

ב-1974 עלתה אסתר לישראל. לימים ביקרה אסתר בבוגדנובקה כדי לתעד את סיפורה, היתה ממקימי העמותה להנצחת קרבנות בוגדנובקה ופנתה לשלטונות ברית המועצות בבקשה להקמת אנדרטה לנרצחים במקום.

אני לוחמת, כמה שנשאר לי כוח, שיסדרו את המקום הזה. מוכרחים לעשות משהו. יש לי הרגשה שאני לא יכולה למות עד שלא אראה במו עיני [שיפעלו] להנציח את המקום, שיהיה גם ליהודים האלה, הקורבנות האלה, מנוחה.

בתחילת שנות ה-90 הוקמה אנדרטת זיכרון בבוגדנובקה.

אסתר השתתפה באזכרות שנתיות שערכו יוצאי בוגדנובקה וצאצאיהם ממחצית שנות התשעים ונתנה עדות בפני חיילים, בני נוער, אישי ציבור והקהל הרחב. מדי שנה הגיעה אסתר לטקס יוצאי אוקראינה להנחת זר ולטקס המרכזי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. אסתר היתה אשת עדות מרכזית בסרט "גיהינום ושמו טרנסניסטריה", והדליקה משואה בטקס המרכזי בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 1997. בשנתיים האחרונות לחייה הייתה בריאותה רופפת ולמרות זאת המשיכה להגיע ליד ושם והשתתפה בטקסים לזכר קרבנות מחנה בוגדנובקה וקרבנות השואה בטרנסניסטריה כולה.

אסתר גלבלמן נפטרה בשנת 2012.