צבי גיל

צבי גיל נולד בשנת 1928 בזדונסקה וולה שבפולין, לישראל גלזר ולאסתר לבית ניידט. היו לו שני אחים קטנים, אריה ושמואל.

בראשית 1940 גורשה משפחתו של צבי מביתה, ובקיץ נכלאה בגטו בעיר. בתחילת 1942 החלו הגרמנים בתליות של יהודים בגטו. יושבי הגטו, בהם צבי, אולצו להיות עדים לתליות. בין התלויים היה שלמה ז'ליכובסקי, ידיד המשפחה, חזן ואוהב אדם.

אני בוכה ונחנק כי נער בן 14 הוא לא ילד ואסור לו לצווח. זה לא יפה. חשתי פצוע, שותת דם, בפנים. בחוץ רק הדמעות נטפו על החולצה. שלמה ז'ליכובסקי היה ואיננו. (ע' 204)

מדי פעם נצטוותה הנהגת הגטו לספק משלוח חדש לעבודה, תוך איום שאם היודנרט לא יעשה זאת, יעשו הגרמנים את המלאכה כראות עיניהם. אלה שנותרו, נצטוו להירשם כבעלי מלאכה. ההסבר היה כי במסגרת הסדר הגרמני החדש מוטב ליהודים להשיל מעליהם את הדימוי הידוע של סוחרים, אנשי ממון, מתווכים – בקיצור, טפילים - וליהפך לעובדי כפיים. רק כך, הוסבר, יש להם סיכוי להינצל. לכן נרשמתי אני, בן ה-13, כעובד סריגה וכך גם סבי. אני משער כי ההחלטה על כך נתקבלה במועצת המשפחה. אינני יודע כיצד נרשמו אבי ואחי. בבוא פקודת הגירוש, עם חיסול הגטו, נעמוד לחוד, אני וסבי, עובדי הסריגה, ואילו אחי ואבי יעמדו באיזה טור נפרד. (ע' 197)

בסוף אוגוסט 1942 חוסל גטו זדונסקה וולה. אלפי תושביו הוצעדו לבית הקברות של העיר.

בכניסה ניצבה שורה של אנשי גסטפו מצוידים בנשק. ... נדחפו, נגררו, גברים, נשים וילדים, צעירים וזקנים, בריאים וחולים, זקופים ושפופים, כשפה ושם מנסה נער להגביה את קומתו (כנראה על פי עצת מלווהו הבוגר), כדי שייראה מבוגר וכשיר יותר, ומשום כך ראוי יותר לחיים.

משהגיע תורנו הלך סבי לפני ואני רצתי אחריו וניסיתי לאחוז שוב בידו. פתאום חשתי שסבי נגרר בחוזקה שמאלה, ואני בשארית כוחי הדל תפסתי את כנף בגדו כדי ללכת איתו. מגף בעט בזרועי ויד דחפה אותי ימינה.

אני צועק "זיידעשי" – סבא, סבא – ומנסה לרוץ אחריו, אך מישהו שם לי רגל ואני משתטח. אני מתרומם ומתבונן. סבי נעלם ואני מובל אל ערמת בני אדם הרובצת על האדמה בין המצבות, מעולפת וחסרת מבע. ...

מעלים אנשים על המשאיות. ... מדי פעם שמענו יריות, בלא לדעת פשרן. כנראה שיחידים ניסו להימלט או עשו תנועה חשודה והם נורו. ... כל מה שראיתי היתה פעילות בשיטת הסרט הנע. מערכת מאורגנת, מסודרת, משומנת, של חיסול המוני. משאית מתמלאה, זזה ומפנה מקום למשאית ריקה שמתמלאה אף היא וכך הלאה, עד שמספר משאיות מתמלאות ושיירה יוצאת לדרך. ...

היו אנשים שלא יכלו לשבת ומתוך דחף לא ברור קמו ממקומם. הפעם לא היו יריות אזהרה. מי שניסה לקום - נורה. (ע' 211-208)

כמעט כל בני משפחתו של צבי נשלחו למחנה ההשמדה חלמנו ונרצחו שם במשאיות גז.

בהכירי את אמי ואת התושיה שלה, את יכולתה לתמרן במציאות המפותלת ביותר, לצאת ממצבים קשים ביותר, חשבתי לעצמי: אשה גיבורה, נבונה וחזקה היא, הצליחה לשרוד. ... תוך שעתיים אמי היתה על ידי. בתחילה לא ראיתי את פניה, רק חשתי את ידה הרועדת ושמעתי את נשימתה הכבדה, כאילו נאחזה בפיגום האחרון של בניין מתמוטט. היא ידעה כמוני שאת בניה האחרים לא תראה לעולם. עיניה היו מעיין שהתייבש, אבל הפנים, הפנים המיוסרים והחיוורים, אמרו הכל. ...

אמא ידעה היטב לאן הובלו אלה שבצד השני, אבל בסתר לבה, אי שם במעמקים, תמיד קיוותה שהם הצליחו לשרוד ושהם נמצאים אי-שם. מדי פעם, ועד קרוב למותה בשנת 1990, כאשר הופיע בעיתון השם "גלזר" היא גזרה את הקטע. אולי, אולי אי-שם מעבר לסמבטיון ולהררי החושך נמצאים בניה. היא אף פעם לא נפרדה מהם ותמיד התקינה את עצמה לפגוש אותם, אם לא בעולם הזה, אזי בעולם הבא. "אני חיה על זמן שאול", אמרה לי, "ומקומי לא כאן אלא שם." (ע' 213-212)

בסוף 1942, עם שורדים מעטים מזדונסקה וולה, הועלו צבי ואמו על רכבת. הם נדחסו בקרונות בקר, בצמא וברעב, בלא אוויר או שירותים. כשהגיעה הרכבת לגטו לודז', לאחר למעלה מיממה, היו בקרונות עשרות מתים. על גטו לודז' סיפר צבי:

הועסקתי במפעל לפרוות כבשים ושם העמסתי והעברתי ערמות של פרוות גולמיות ושל מעילים מוגמרים. החשיבות של תעסוקה חרגה מעבר לשכר זעום ולהטבה של מנת מרק ליום. מי שהיה מובטל, כלומר לא פרודוקטיבי, נשלל ממנו פנקס תלושי המזון ומלבד זאת הוא היה מועמד לגירוש.

הלחם חולק פעם בשבוע וניתן לשער את מידת המאבק היומי העצמי לעמוד במנה הקצובה. היו אנשים שלא יכלו לעמוד, לא ברעב ולא בהתאפקות, וגמרו את המנה השבועית תוך יומיים-שלושה. (ע' 223)

סיפר צבי על דודו, ישעיהו:

ראיתי שלפני עומד שלד מהלך, אדם שבמאמצים אדירים גורר את גופו. בגטו לודז' למדנו פרק בהלכות המוות. ראינו כיצד הוא נולד, איך הוא מרחף ואיך הוא מסתיים. ... סופר שהדוד ישעיהו, כאלפים אחרים, לא מת במיטתו אלא התמוטט ברחוב ונאסף על ידי אנשים. אני לא הייתי בהלוויה ... ולא ברור אם היתה כזאת בכלל. בגטו לודז' היתה הלוויה אחת גדולה ומתמשכת שבמהלכה חיו אנשים על הסף.

את רחובות הגטו אפיינו אלה שכרעו ונפלו ובשארית כוחותיהם נשענו על קירות הבתים, שלדי אנוש שסמרטוטים תלויים עליהם. ... העיניים, אם היו פקוחות, בהו בחלל כסומות. זה היה השלב האחרון לפני שגל העצמות הזה, שהיה פעם אדם, התמוטט, השתטח והוציא נשמתו. אנשי העגלות העמיסו אותו על המשטח הנייד לצד גופות אחרות, כמו שמעמיסים פסולת, וגררו את העגלה לתחנה הבאה של הפינוי. (ע' 225, 228)

בגטו לודז' הצטרף צבי לתנועת הנוער הציוני.

בתוככי השאול, כמו בתוך בועה ... התנהלה פעילות של תנועות נוער. ... נפגשנו בערבים ושמענו שיחות על תולדות עם ישראל, התנועה הציונית, הקרן הקיימת, ההתיישבות. קיימנו אסיפות זיכרון ביום פטירתו של הרצל. ... על הקיר היה יומן ובו  פירוט הפעילות העתידה (בעברית ובפולנית) של ההנהגה, הגדודים, הפלוגות (גדוד הרצל, פלוגת הגליל, פלוגת הנגב וכיו"ב). ... לפחות פעמיים בשבוע פרצנו את גדרות התופת הזה והתכנסו – נערים, נערות ומדריכים – כדי לחלום במשותף על "אותה ארץ, עמודיה שבעה". (ע' 231-230)

בשנת 1994 ביקר צבי בגטו לודז' עם בתו ובעלה. כך סיפר להם:

אתם רואים את המסילה כאן ברחוב זגיירסקה? כאן חלפו על פנינו חשמליות ובהן נוסעים בני חורין שבאו מן החופש ... [מהצד הארי] ונסעו אל החופש [שבו אל הצד הארי]. ההגונים שבהם הסתכלו עלינו כעל עלובי חיים מסכנים, התבוננו והשפילו מבט. האנטישמים שבהם שמחו בהסתר על שהז'ידים זכו למקום הראוי להם. הנאצים שבהם, רייכסדויטשים [גרמנים] או פולקסדויטשים [פולנים ממוצא גרמני], ראו בנו שקצים, תולעים, רמשים, כלבים שוטים הנתונים במכלאה בטרם יושמדו לטובת האנושות הנאורה. ואני, הנער, הגנבתי מבט על הנוסעים הללו שעברו כמו בסרט נע, לבי פרפר ומעי התחלחלו. הקנאה אכלה את שארית הבשר שהיה תלוי על עצמותי. האם אי-פעם גם אני אסע כך? הנה זאת המסילה. כאן עברו החשמליות שאל פתחן היו צמודים אנשי גסטפו. ומשני צדי הרחוב היו גדרות תיל שמעבר להן הילכנו אנחנו, שוכני הגטו. לא כולם הלכו. חלק כרעו, נפלו, גוועו לאטם, עד שיבש עורם או מתו מהר מרעב ומחולי. לא היו שם צוותי טלוויזיה שינציחו את המראות ולא בתי חולים שדה ורופאים ללא גבולות. (ע' 334)

על הסתתרותו באקציות הגירוש סיפר צבי:

המשטרה המקומית, בלוויית אנשי אס-אס, פשטה על הבתים כדי להוציא מהם אנשים, פעם בטענה שאין להם אישורי עבודה ופעמים בלא עילה, סתם כדי למלא את מכסת המגורשים. פעם הייתי ברשימה והוּצֵאתי ממנה. במקרים אחרים דאגה אמא שבעת פשיטות אסתתר בגומחה שמאחורי הארון, כאשר גב הארון נפתח ונסגר. היו מקרים שחשתי כמו בקרון בדרך לגטו. כמעט נחנקתי מחוסר חמצן שכן היה עלי לחכות עד שאמי תיתן את האות וזה ניתן רק לאחר שהשוטרים ואנשי האס-אס התרחקו מהסביבה ולאו דווקא לאחר שסיימו את החיפוש בבית עצמו. לעתים, לאחר שגמרו את החיפוש הם חזרו כעבור זמן, שכן הבינו שיש מסתתרים. משום כך אורך הנשימה של אמי בחוץ ושלי במחבוא היה חיוני ביותר להצלחת ההישרדות. (ע' 227)

ב-30 באוגוסט 1944, בשלבי החיסול של גטו לודז', גורש צבי לאושוויץ, ומשם גורש למחנות עבודה בגרמניה. לימים תיאר את עבודתו בפינוי גוויות:

הרעב והתשישות הרסו את הגוף והפכו אותו טרף קל לכל פגע, קל וחומר לקור של עשר מעלות מתחת לאפס. הגוויות היו דבוקות לדרגשים והיה צורך במאמץ כדי להפריד אותן, בעזרת את או אמצעי אחר. במקרה אחד, איש שחשבנו שהוא גווייה פקח עיניים ואנו נרתענו. הקאפו הורה לנו לחזור למקום לאחר זמן. חזרנו. עיניו כבר היו עצומות. ... עלו בי הרהורים שיום אחד גם אני עשוי ליהפך למין נציב קרח הזה ושני נערים יפנו אותי וישליכו אותי לבור. חשבתי על כך כעל אפשרות סבירה ללא כל רחמים עצמיים, כעל תרחיש ריאלי. (ע' 275)

במרס 1945 עמד צבי על סף המוות, עקב עבודת פרך ומחלת הטיפוס בה לקה. עוד בטרם הבריא, פונה על ידי הגרמנים ברכבת מהמחנה עקב התקרבות בעלות הברית. כשהפציצו בעלות הברית, הורו הגרמנים לאסירים לצאת מהרכבת ולהשתטח לצד המסילה. צבי ניצל זאת וברח. הגרמנים החלו לרדוף אחריו, אך מטוסי בעלות הברית שבו להפציץ את הרכבת, והגרמנים שבו אל הרכבת וברחו עמה כדי להינצל מההפצצות.

צבי הגיע לכפר בגרמניה, שם שהה עד השחרור בידי בעלות הברית ב-20 באפריל 1945. אמו אסתר שרדה אף היא את גטאות זדונסקה וולה ולודז' ואת אושוויץ. בעלה ושניים מתוך שלושת ילדיה נרצחו בשואה.

צבי הגיע למחנה העקורים לנדסברג בגרמניה ולאחר מספר חודשים הוסע משם בלילה, במשאית, עם קבוצת מעפילים, כחלק ממבצע ההעפלה החשאי. המשאית עברה לאוסטריה ודרך הרי האלפים הגיעה לאיטליה. ביולי הגיע צבי למחנה העקורים סנטה מריה די באני, ובנובמבר עלה לארץ.

צבי השתתף במלחמת העצמאות, תחילה בחטיבת כרמלי בצפון ואחר כך בחיל המודיעין. אמו אסתר, שעלתה ארצה ב-1947, היתה אחות וחובשת קרבית.

צבי יצא לשליחות בארצות הברית ולאחר מכן עבד כעורך חדשות בקול ישראל ונתמנה לרכז את הסיקור של משפט אייכמן. הוא היה כתב ונציג רשות השידור בצפון אמריקה, סייע בהקמת הטלוויזיה הישראלית והיה מרכז מערכת החדשות בטלוויזיה. כמו כן היה דובר רשות השידור, מנהל חטיבת החדשות ומפיק תוכניות תעודה.

במאי 1946, במלאת שנה לשחרור, נאם צבי במגדיאל.

לנו, לנוער זה החוגג את יום השנה לשחרורו, ברורה דרכנו. אנו באנו הנה להשתקע בארץ ולהשתתף במערכה למען מולדתנו הנבנית. (ע' 327)

לאחר 50 שנה כתב על כך:

כאשר באנו לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער עשו גורמי הקליטה מאמצים כנים ואדירים להפוך אותנו לארץ ישראלים, לעברֵת ולצבֵּר אותנו, להעביר אותנו במטחנה כדי שנהיה חלק אורגני וכימי מן היישוב. ... הסיסמה היתה התערות, מיזוג, המשימה היתה להידמות לצבר.

בדיעבד נראה לי שהיה זה חופן העפר האחרון שבו כיסינו, רעי ואנוכי, את הקבר שבו טמון עברנו. ... עשינו הכל כדי לקבור עמוק ככל האפשר בתודעתנו את עברנו, את היותנו בני גלות, את חוויות ילדותנו, את ייסורי השכול ואת ההתנסות בגיהנום הנאצי. ... ואם אני ברחתי מעצמי, אני הוא זה שבאיחור כה רב גם תפסתי את עצמי.

צבי היה חבר בוועד המנהל של מרכז הארגונים של ניצולי השואה וחבר הנהלת קרן הזיכרון העולמית להנצחה ותיעוד. הוא חבר מועצת יד ושם וחבר הנהלה בגופים ציבוריים רבים. צבי הוא יוזם כנס היסוד של המועצה הציבורית בנושא "תרומתם של ניצולי השואה למדינת ישראל", כנס שנערך ביד ושם בשנת 2005. בכנס הקריא צבי את מנשר ניצולי השואה. צבי נמנה עם מקימי הפורום של ניצולי השואה והדור השני לקידום הערכים ההומאניים בחברה כלקח השואה.

צבי מסר עשרות דפי עד לזכר בני משפחתו מזדונסקה וולה ומלודז' שנרצחו בשואה.

לצבי וליהודית ז"ל שלוש בנות ועשרה נכדים.

* * *

הציטוטים לקוחים מספרו של צבי גיל, גשר של נייר (משרד הבטחון, 1996)