דינה גלבוע היתה חברת מחתרת "נאשה גרופה" בסוסנובייץ שבפולין. היא סייעה להברחת יהודים מאקציות בגטו. היא ברחה להונגריה, ובתור חברת מחתרת נאסרה ועברה עינויים קשים אך שוחררה עם בוא הצבא האדום. דינה עלתה לארץ ישראל והיתה אשת חינוך.
דינה גלבוע נולדה בכ"ט בנובמבר 1926 בסוסנובייץ שבפולין בשם דנקה-דנושה פירסטנברג. אמה פסיה היתה רופאה ואביה ברוך היה איש עסקים. דינה גדלה בבית עם זיקה ציונית. סבה, התעשיין שמעון פירסטנברג, הקים גימנסיה עברית בעיר בנדין הסמוכה, גימנסיה שבה למדה דינה עד סוף שנת לימודיה השישית. "הלכנו וקנינו לנו אות וכובע של תיכון. זה כבר היה לנו מוכן. וזה היה הדבר היחידי של התיכון שהיה לנו." במקביל היתה דינה פעילה בתנועת הצופה, תנועה ציונית לא מפלגתית שפעילותה הייתה מותרת בגימנסיה. עם פרוץ המלחמה, כשהושבתה הגימנסיה, הצטרפה דינה לפעילות הנוער הציוני בסוסנובייץ.
באוגוסט 1942, במהלך אקציית "הפונקט הגדול", עברו דינה וחבריה בנוער הציוני מפעילות חינוכית לפעילות הצלה, תחת "נאשה גרופה" (הקבוצה שלנו). הם זייפו מסמכים, עברו גבולות בזהות בדויה והבריחו יהודים.
באוגוסט 1943, במהלך אקציות החיסול של גטו סוסנובייץ, נשלחה משפחתה של דינה מסוסנובייץ להשמדה באושוויץ. דינה עצמה הצליחה להיחלץ מן הטרנספורט האחרון בסוסנובייץ. בתוך יומיים יצאה לאוסטריה עם חברות אחרות ב"נאשה גרופה", בזהויות בדויות של פועלות נוצריות-פולניות עבור הרייך. רבים בקבוצה עברו מסע זה, בליווי ובתמיכה של רשת הקשר המסועפת של "נאשה גרופה", רשת שהתנהלה בעיקר דרך מברקים.
חברי הקבוצה נעו בזוגות, בקבוצות או לבדם, בזהויות בדויות, באוסטריה, ובהמשך, כשנעו מזרחה, גם בהונגריה. הם קיימו קשר באסמים של איכרים, במפגשים בערים ובהזדעקות תכופה כדי להודיע ולהתריע בדרכים יצירתיות.
דינה פגשה את חבריה לנאשה גרופה בבודפשט, בדירת מסתור. מטרתם הייתה להתריע בפני יהודי הונגריה על הצפוי להם במקרה של הגעת הגרמנים. במרס 1944, מעט לאחר בואה של דינה להונגריה, השתלטו עליה הגרמנים.
באפריל 1944 זיהו חברי הקבוצה יהודי ששיתף פעולה בהסגרת יהודים. הם שפטו אותו למוות שלא בפניו. את ביצוע גזר הדין הטילו על אלכס גתמון ואמיל בריג. דינה התנדבה אף היא לפעולה זו, כדי שהחבורה היוצאת לפעולה תיראה כחבורת טיול אקראית.
לאחר ביצוע גזר הדין נעצרו השלושה על ידי ההונגרים ועברו עינויים קשים, כולל תליה מדומה, כדי ללחוץ עליהם לגלות את שמות חבריהם לקבוצה. הם הסכימו ביניהם שימסרו את כתובתם של חבריהם רק כאשר יהיו בטוחים שחבריהם כבר הספיקו להסתלק מכתובת זו. למרות העינויים הקשים, שהביאו אותם אל סף המוות, לא נשברו השלושה, ולפני התליה שרו את ההמנון הפולני כדי לא לחשוף את עובדת יהדותם.
השלשה הועברו לכלא בעיר פץ'. תושיה גתמון הרצברג, חברתם, ביקרה אותם בכלא בהסוואה של אחות הצלב האדום והעבירה להם דפים עם תכנון בריחה, מוסתרים בשקית סוכריות. מלשין הסגיר את תכנית הבריחה, הבריחה סוכלה והשלושה נדונו למוות. בכ"ט בנובמבר 1944, שעתיים לפני תלייתם, שוחרר בית הכלא על ידי הצבא האדום ודינה וחבריה יצאו לחופשי. היה זה יום הולדתה ה-18.
עם תום המלחמה שבה דינה נסעה לבית נעוריה, אך גילתה שאיש מבני משפחתה לא שרד והכינה עצמה לעליה לארץ ישראל. כחודש לפני עלייתה פגשה את יהושע גלוברמן (לימים גלבוע), ששוחרר זה עתה לאחר שבע שנים במחנה מעצר של הנקו"ד (המשטרה החשאית הסובייטית) בסיביר. דינה חיכתה לו בארץ, ולאחר תשעה חודשים הצטרף אליה. בתקופת פרידתם התכתבו רבות וחלקו זה עם זה את מסירותם לרעיון הציוני ואת תקוותם לנישואים ולחיי משפחה.
דינה ויהושע פיתחו קריירה - דינה כמורה ויהושע כעיתונאי וסופר, שדות מקצועיים שאהבו ובהם היו מוערכים ואהובים.
מאז שנות החמישים נפגשת קבוצת "נאשה גרופה" בתאריך שחרורם של דינה, אלכס ואמיל, כ"ט בנובמבר, חגיגה שמאחדת חברי הגרופה, בניהם, נכדיהם וניניהם.
בעשור האחרון לחייה נתבקשה דינה להתראיין על סיפור ההתנקשות שביצעה ביחד עם חבריה אמיל בריג ואולק גתמון, וסירבה.
אינני יכולה להצדיק התנקשות בשום פנים ואופן או אפילו לקבל אותה. מה שהיה שם, היה דבר שאין כמוהו, שהיה יחודי רק לשם, ואינו יכול להשליך על שום אירועים שהיו או שיהיו.
יהושע נפטר בשנת 1981 ודינה נפטרה בשנת 2017. היא הספיקה לאהוב ולהיות נאהבת על ידי ילדיה (אבישי, נפטר בשנת 2016, ושובית), חמשת נכדיה ואחד עשר ניניה. כמו גם על ידי חברים ומכרים רבים.
