ניצול השואה אליעזר גלאובך-גל היה חבר מועצת עיריית ירושלים ויועצו של ראש העירייה טדי קולק. הוא כתב ספרים בנושא מעמדה המדיני של ירושלים וכן בנושא שואת יהודי בוקובינה ורומניה. הוא זכה בפרס ממלכתי על מפעל חיים על תרומתו לשיפור איכות החיים והסביבה בישראל.
חברים מימי כהונתם במועצת העיר ירושלים.
אליעזר גלאובך נולד בשנת 1933 בכפר צ'רפקאוץ' (Cerepcăuți) שבצפון בוקובינה שברומניה (היום Cherepkivtsi שבמערב אוקראינה), בן לשלמה ולקלרה. בשנת 1940 נולד אחיו פישל-דגי. האב ניהל חווה חקלאית של ברון שהיה בעל טירה גדולה.
עם הפלישה הסובייטית ביוני 1940 הופקעה החווה והפכה לקולחוז (משק) סובייטי. אביו של אליעזר הופקד על ניהולו של הקולחוז וכך יכלה המשפחה להישאר במקום.
עם הפלישה הגרמנית והרומנית לברית המועצות ביוני 1941 נסוגו הסובייטים ולקחו עמם את האב. תושבי הכפר, ובהם אליעזר, אמו ואחיו, גורשו לסטורוז'ינץ ומשם לגטו צ'רנוביץ. בנובמבר 1941 גורשו השלושה לטרנסניסטריה. לאחר מסע בן ארבעה חודשים הגיעו לעיר מרקולשט (Mărculești) ושוכנו בבתיהם של יהודים שגורשו משם עוד קודם. משם גורשו השלושה ליער קוסאוץ (Cosăuți) שבצפון בסרביה (היום בצפון מולדובה). בעת המסע נורו הנחשלים על ידי חיילים רומנים. אחרים נספו בקור וברעב.
בלילה מיששנו זה את זה מפעם לפעם. עם אור ראשון הקימו אותנו להמשך הדרך. סביב העץ שלנו היו עוד שני גברים ואישה. האישה לא קמה – היא לא התעוררה. מתה. את אחי התינוק עטפנו ועטפנו בלי הרף. הוא היה התינוק היחיד שנותר בשיירה שלנו.
(מסילות אל הלא נודע, 2012, ע' 60-54)
המגורשים חלפו ליד בורות מלאים בגופות של צועדים שנספו עוד קודם לכן במהלך הצעדות. בסוף דצמבר 1941 הועברו הצועדים על פני נהר הדנייסטר והגיעו לגטו מוגילב פודולסקי שבאוקראינה.
אמי גילתה שבקרבת מקום היתה תחנת מעבר של איכרים שהובילו סחורה חקלאית אל מעבר לנהר. היא הכינה להם תה חם בכמות גדולה ובתמורה קיבלה פרוסות בשר חזיר שמן ודגים מיובשים. לפעמים גם קיבלה לחם ותפוחי אדמה שבישלה לנו. אמא הפכה לאם בית לכל אלה ששכבו בחדר אתנו, ואלה גם השגיחו עלינו כשיצאה לחפש מזון, שממנו הפרישה גם להם.
המגורשים הועברו למחנה מעצר ביישוב סקאז'ינץ (Skazinetz) ומשם – לגטו וורושילובקה שעל נהר הבוג. האב שלמה איתר את משפחתו והצליח לחבור אליה, אך נשלח לעבודת כפייה.
אחי שכב על הרצפה עטוף בשמיכה כרגיל וברגע מסוים שמנו לב שאינו זז עוד. בבוקר לקחנו אותו אל שדה מאחורי הבית, חפרנו בור קטן, מצאתי שני קרשים, השכבנו אותו, כיסינו אותו באדמה ותקענו ענף של עץ על קברו. אחי פישל-דגי מת בגיל שנתיים. עדיין לא הלך ולא דיבר. היה ילד יפהפה. אולי גם הבין.
אבי הגיע אלינו באחד הלילות, תשוש, ושכב לידי על הרצפה. בבוקר ראיתי אותו חלוש ומכוסה כינים. הוא הביט בי ונפח את נשמתו. פרצתי בבכי. אחר כך הוצאתי מכיסו חפץ דמוי ארנק ורצתי להחביאו בין שתי אבנים שתמכו בגשר הסמוך. אולי לשמור זכר כלשהו. כעבור זמן קצר חלפה העגלה עם המתים על פני והבנתי שגם אבא שלי ביניהם.
לימים מסר אליעזר דפי עד להנצחת אחיו ואביו במאגר שמות קורבנות השואה.
בתחילת 1944, כחודש לפני נסיגת הגרמנים, הצליח קרוב משפחתם של אליעזר ואמו להחזירם למוגילב פודולסקי.
סביבי היו אלפי גופות של לוחמי הצבאות. היינו בתוך הגטו המגודר, השמור בידי הפיקוד של הז'נדרמריה, בתוך מרתף של אחד הבתים ההרוסים. מכאן יצאנו אמי ואני לסירוגין לגייס אוכל. הפרטיזנים הקומוניסטים ירו מההרים לעבר הצבא הגרמני הנסוג. מתוך המרתף עקבנו בחרדה אחר קולות הירי בחוץ. מעת לעת היו הפסקות במהומה, ובאחת מהן יצאתי החוצה והצטרפתי לחבורות ילדים משוטטים. השטח היה מכוסה גוויות של חיילים גרמנים חמושים. רבים דילגו בין הגוויות, אספו ציוד בשקים ובתרמילים ועמוסי ציוד חזרו למסתור. אנחנו, חבורות הילדים, דילגנו מעל הגוויות במין הנאה הרפתקנית. (שם, ע' 93)
במרס 1944 שוחררו אליעזר ואמו וכעבור חצי שנה שבו לבוקובינה בקבוצת ניצולים. במהלך המסע התארגנו גברים להגנה על הילדים והנשים מפני ביזה בידי לאומנים אוקראינים, תומכי סטפן בנדרה ואחרים.
בצ'רנוביץ מצאו אליעזר ואמו את משפחת האם: הסבתא אסתר, הדודה רחל ובני משפחה ששרדו בגטו צ'רנוביץ. אליעזר נקלט בבית ילדים בבוקרשט בו שהו ניצולי שואה. הוא השתלב בפעילותה של תנועת הנוער "הנוער הציוני" ובסוף 1947 יצא להכשרה של עליית הנוער בשם "אילניה", ליד אפלדורן שבהולנד. "ביום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל צעדנו בתהלוכה במרכז אמסטרדם עם דגל ישראל." (ע' 162)
בדצמבר 1947 עלתה אמו של אליעזר באוניית המעפילים "פאן יורק". היא נשלחה למחנות המעצר של הבריטים בקפריסין, ולאחר שחרורה הגיעה ארצה. באוקטובר 1948 עלה אליעזר לישראל ונפגש עם אמו. הוא נקלט בקיבוץ כפר גליקסון ומשם עבר לחיפה, להתגורר עם אמו. בשעות היום עבד בנמל חיפה ובערבים למד בבית ספר ערב. הוא התגייס לצה"ל, שירת כקצין חי"ר ועבר קורס חובלים.
בשנת 1957 נשא אליעזר לאישה בחיפה את רחל לבית זימרמן, ובשנת 1958 עברו אליעזר ורחל לירושלים, לשם לימודיו של אליעזר באוניברסיטה העברית, בה השלים את לימודיו לתואר ראשון במדעי המדינה ולימים השלים בארה"ב את לימודיו לתואר שני ושלישי. הוא החל לעבוד בעיריית ירושלים, היה מנהל בית העם בירושלים ובשנת 1961 הכין את בית העם למשפט אייכמן, שהתנהל בו. אליעזר מילא וממלא תפקידים ציבוריים רבים, בהם סמנכ"ל החברה הממשלתית לתיירות, יו"ר הארגון העולמי של יוצאי בוקובינה, חבר הנהלת חוות הנוער הציוני, ממקימי מרכז תרבות עמים לנוער וחבר מועצת יד ושם.
אליעזר היה חבר מועצת עיריית ירושלים ויועצו של ראש העירייה טדי קולק, והוצב במקום סמלי ברשימת מפלגת העבודה לכנסת ב-2003. הוא כתב ספרים בנושא מעמדה המדיני של ירושלים וכן בנושא שואת יהודי בוקובינה ורומניה. בין ספריו:
- אנתולוגיה (ירושלים: הוצאה עצמית, 2022)
- הולודומור: מסעות ילדותי בשואה (ירושלים: הוצאה עצמית, 2022)
- לצדו של ענק: טדי קולק (ירושלים: הוצאה עצמית, 2020)
- ר' משה זימרמן (ירושלים: הוצאה עצמית, 2020)
- ירושלים השלמה שסועה (תל אביב: הוצאת ירון גולן, 1998)
במהלך השנים השתתף אליעזר בלמעלה משישים כינוסים בינלאומיים ברחבי העולם בנושא של הסדר שלום במזרח התיכון. בגיל גבורות זכה אליעזר בפרס ממלכתי על מפעל חיים על תרומתו לשיפור איכות החיים והסביבה בישראל, פרס לשנת 2014 שהוענק לו במעמד רשמי במשכן הכנסת.
לאליעזר ורחל שתי בנות ושלוש נכדות.
