מיכאל גולדמן-גלעד

מיכאל ("מיקי") גולדמן נולד בשנת 1925 בקטוביץ שבמערב פולין להוריו נפתלי וארנה (אסתר) ולאחיו יעקב. בהיותו בן שש נולדה אחותו גולדה. בביתו היו השפות המדוברות גרמנית ויידיש, אך בית ספרו היה פולני. כמו כן למד קרוא וכתוב ברוסית. 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברח מיכאל עם משפחתו לעיר פשמישל. המשפחה התפצלה בבריחתה, אך בנובמבר 1939 התאחדה שוב בניז'נקוביצה הסמוכה. ביוני 1941 כבשו הגרמנים את האזור. מיכאל ברח מזרחה והגיע לסמבור, אך הגרמנים השיגו את הבורחים ומיכאל שב ברגל לניז'נקוביצה, מרחק 60 ק"מ, שם נשלח לעבודות כפיה. תקופת מה היה המפרנס היחיד של אמו החולה ואחותו, שכן עם פלישת הגרמנים שהה האב בביקור אצל הסב ולא יכול היה לחזור, והאח הגדול היה מגויס לצבא האדום עוד מאז האביב. 

בקיץ 1942 הוקם גטו בפשמישל ומיכאל נכלא בו. ביום הולדתו, 26 ביולי, נפרד מיכאל מהוריו ומאחותו הקטנה, גולדה'לה בת העשר, בחצר מחנה הכפייה בגטו: 

בפגישת הפרידה אמר לי אבי שאנשי אס-אס אמרו להם שעומדים להביאם אל שטחי המזרח, שם יושיבו אותם במקומות חדשים שבהם יגורו ויוכלו לעבוד, ושבמשך הזמן יוכלו לצרף את יתר בני המשפחה. ואנו האמנו לסיפורם. רק כעבור כמה חודשים החלו להגיע ידיעות שכל הרכבות שיצאו מזרחה בחודשי יולי-אוגוסט 1942, מפשמישל ומיתר הגטאות הסמוכים, הובלו למחנה השמדה ושהיהודים שהיו בהן אינם עוד בחיים. וגם אז התקשינו להאמין בכך. 

בספטמבר 1943 הובל מיכאל למחנה הריכוז שבניה (Szebnie) ומשם, בתחילת נובמבר 1943, לאושוויץ-בירקנאו. 

תוך מכות, הרעבות, ריצות, נשיאת אבנים כבדות מקצה אחד של המחנה לקצה השני, היו כל חושינו מופנים אך ורק ליצר ההישרדות. (מי באש ומי במים, ע' 10)

בליל חנוכה הראשון שלי באושוויץ-בירקנאו התקשינו להירדם מרוב קור ומהרעב שהציק לנו. שכבנו בדרגשים, עשרה אסירים בכל שורה, מכוסים בשמיכה מרופטת אחת, כשהאסירים ששכבו בקצה השורה מנסים לסחוב את השמיכה, כל אחד אל גופו-שלו, כדי להתחמם קצת. הדרגשים היו של ארבע קומות, 600 אסירים בבלוק מס' 14. רצוצים ועייפים מסחיבת אבנים כבדות במשך כל היום, מהקור וממכות, הקשבנו לשריקת הרוח. מדי פעם בפעם נשמעה יריה מאחד ממגדלי השמירה, ובהמשך צעקות אדם. וידענו ששוב אחד מאיתנו ניסה לגשת לגדר החשמלית כדי להתאבד, ומזלו לא שיחק לו.

ברגע מסוים הופרע השקט בבלוק על ידי קול שירה חרישי שנשמע מאחד הדרגשים. ידענו שזה קולו של חיימ'ל, נער כבן 16. הנער התחיל לשיר בשקט את השיר העממי, המתחיל במילים מתהילים: "אלי, אלי, למה עזבתני". בהמשך שירתו נשמע פתאום בכי חרישי מכמה דרגשים. כשחיימ'ל הגיעה למילים "אין וואסר און פייער, האסט דו אונז געפירט" ("הובלת אותנו במים ובאש"), הלך הבכי וגבר בהדרגה, עד שהציף כמעט את הבלוק כולו. בכינו בבכי חנוק, שחלילה לא יפרוץ בקול, פן ישמעוהו הרוצחים מבחוץ. וכשחיימ'ל הגיע למילים "הער אויס אונזער פיין אונד אונזער געוויין, ווייל העלפן קאנסט, נאר דו אליין" ("שמע כאבנו ובכיינו, כי רק אתה יכול להושיענו"), נדמה היה שהבלוק כולו מתרומם עם הבכי. הוא הביע את כל שלא העזנו לומר במילים, שאסור היה להוציא מפינו: הכאב, התחינה, המחאה כלפי שמיים. הרגשת חוסר האונים ומעל לכול – הרגשת השפלה.

כשהנער סיים את שירו בקריאתו "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", נשמע פתאום, מפינה אחרת, ניגון חרישי ומוכר: "אני מאמין באמונה שלמה בבואו של המשיח.", ופתאום נפסק הבכי, כאילו במטה קסמים, והשיר "אני מאמין" תפס לאט לאט את מקומו של השיר הקודם. 

לאחר כחודש וחצי הועבר מיכאל למחנה בּונה-מונוביץ (אושוויץ III) שם עבד במפעלי אי גה פארבן. 

ארתור פוזננסקי גר בצריף אחר במחנה ומדי פעם היה מתגנב בלילה לצריף שלנו כדי לנהל שיחה על ארץ ישראל, על תקוותנו להשתחרר יום אחד מהגיהינום של אושוויץ ולעלות לארץ ישראל. שיחותינו עם ארתור היו מסתיימות תמיד בשירי ציון, שאותם שרנו בלחש, כמו "כנרת שלי", "מעל פסגת הר הצופים, שלום לך ירושלים" ושירים אחרים שהיו זכורים לי מתקופת נעורי. 

בדצמבר 1944 הופצץ המפעל במשך שעות. עשרות אסירים נהרגו ונפצעו. מיכאל שרד את ההפצצה אך נפצע אחריה, בהתמוטטות קיר. עם פינוי אושוויץ ב-18 בינואר 1945 הוצא מיכאל בצעדת המוות. לאחר צעדה של עשרות קילומטרים, במהלכם נורו הכושלים, הצליח מיכאל לברוח מהצעדה. הוא הוסתר על ידי משפחת זימון הפולנית (לימים חסידת אומות העולם) בויילופולה (Wielopole) שבשלזיה עלית. ב-26 בינואר שוחרר מיכאל על ידי הצבא האדום. 

עבר לילה של חרדה וחשש כבד שיפגעו בנו הכדורים ששרקו מסביבנו משני צדי עליית הגג של האסם שבו הסתתרנו, חנן אנסבכר, אלי היימן ואנוכי. כשהיריות הלכו ופחתו ופתאום נשמעו מהחצר צעקות ברוסית, הבנו שניצלנו. כשהתקרבתי אל הפתח וראיתי חיילים סובייטים, קפצתי אינסטינקטיבית מלמעלה ישר על אחד החיילים, שנתן צעקה ברוסית: "יוב טבויו מאט, יכולתי להרוג אותך!" התברר שהוא חשב שאני גרמני המתקיף אותו, אבל בראותו את לבוש האסיר שלי, התאושש. התחלתי לחבק ולנשק אותו ופרצתי בבכי.

מיכאל נע מערבה כמלווהו של קצין רוסי פצוע שביקש לנצל את ידיעותיו בשפות. הוא שב לקטוביץ, עיר הולדתו, ובדירת משפחתו מצא גרמניה אלמנה עם שני ילדים קטנים. הוא לא מצא חפץ או פריט ריהוט שהשתייך למשפחתו. את האישה המפוחדת הרגיע, באומרו שאינו מעוניין בדירה, ועזב.

בפברואר התנדב מיכאל לצבא האדום. הוא לחם בשורותיו ונפצע בקרב על שחרור פראג. לאחר שחרורו מבית החולים נע עם הצבא מערבה והגיע לצ'כוסלובקיה. ביוני 1945 נפצע מיכאל שוב ואושפז בבית חולים צבאי בפולין, ליד לודז'. שם פגש שרידי שואה כמותו, לראשונה מאז צעדת המוות בינואר. בבית החולים כתב:

חשבת, תכננת, עשית רק תכניות בריחה והתכוננת לכך כל הזמן. במילה אחת, היה לך בראש רק דבר אחד: איך להינצל, איך לצאת מהגיהינום הזה. אבל יחד עם זאת, בשוכבי לפעמים על הדרגש בלילות, היתה עוברת בראשי מחשבה כמו ברק: ומה אחר כך? נגיד שאצליח לברוח, נגיד שאשאר בחיים, אז מה הלאה? ואני מתחיל להיזכר איך היה בבית, נזכר בהורים, באחי, באחותי, והנה אנחנו יושבים ליד השולחן, לקראת האוכל אבא רוחץ ידיים, מברך לפני האוכל, חותך לחם, מורח בחמאה ונותן לנו לילדים, אמא מגישה לנו חלב. אחר כך אני קורא את השבועון wendrowiec ("המטייל") או ספר (הייתי "תולעת ספרים").

בשוכבי כך עם עיניים פקוחות בחושך, רואה אני כל פינה של דירתנו, אני הולך ועובר בזיכרוני מהכניסה דרך הסלון עד לחדרי השינה, אני נזכר בכל חפץ של הבית והלב מתכווץ. אני רוצה לבכות אבל אינני מסוגל, העיניים יבשות, ואני חושב שאילו יכולתי לבכות, היה לי קל יותר על הלב. עברתי את הגיהינום, הצלחתי לברוח ממנו, הצטרפתי לצבא, נקמתי, נפצעתי, קיבלתי עיטורים. תרמתי – אמנם במידה צנועה – לניצחון, ומה הלאה? זוהי השאלה שאינה נותנת לי מנוח.

בעת החלמתו מהפציעה יצא מיכאל לרחובות לודז'. ביומנו כתב:

ראיתי בדרך קיוסק ובו עיתון יהודי ביידיש, זו הפעם הראשונה זה חמש שנים. קניתי את העיתון וכעת כל הערב אני קורא בו. כשהתחלתי לקרוא, נישקתי את אותיות העיתון, כמו שמנשקים אהובה לאחר פרדה ארוכה. אולי זה ייראה מצחיק בעיני מישהו אבל זה מה שעשיתי. אני קורא ואיני מאמין לעיני שאני קורא עיתון יהודי! אני מפסיק לכתוב. אינני יכול. מההתרגשות. 

על לחימתו בקרב בשורות הצבא האדום קיבל מיכאל את מדליית העוז. ביולי 1945 כתב ביומנו:

זה שום דבר שהצטרפתי לצבא האדום כמתנדב, ששפכתי את דמי. בעיני רוב האנשים המשרתים יחד איתי, אני נחשב לזר. אני משוחח איתם, צוחק איתם והכול בסדר עד – עד שנודע להם שאני יהודי. ברגע שאני מבטא את המילה "יברי" ("יהודי"), החיוכים שלהם מצטמצמים והופכים לחיוורים יותר, אחדים מיד מפנים את פניהם, אחרים נשארים במקצת ומסתלקים בטענה שיש להם "משהו חשוב לסדר" ונעלמים גם הם. ואני נשאר יחיד, לבד, יהודי, כלב ללא בית. 

בנובמבר 1945 השתחרר מיכאל מהשירות. הוא היה מעביר כספים באופן לא חוקי, בשירות "הבריחה" וההעפלה, לסיוע לשרידי השואה לעבור למערב אירופה ומשם לארץ ישראל. מיכאל הגיע למחנה העקורים פוקינג (Pocking) בדרום גרמניה, שם מונה לתפקיד מפקדו של קיבוץ (תנועה חלוצית) "ברית החייל". הוא הגיע עם קבוצת מעפילים לאוסטריה ומשם עבר לאיטליה ברגל, דרך הרי האלפים, בשלג ובקור. בדרך נשא מיכאל את תינוקה של אישה שנחלשה. מיכאל וקבוצתו הגיעו למחנה עקורים בריבולי ליד טורינו ושם פעל מיכאל בתפקידי הנהגה והדרכה בקן תנועת הנוער של בית"ר. הוא היה אחראי על הדפסת העיתון במחנה, פעולות תרבות וניהול תחנת הרדיו במחנה. 

במאי 1947 עלה מיכאל על אניית המעפילים "התקווה". 

ידענו מה מצפה לנו. ידענו שבארץ ישראל מתנהל מאבק על עליה חופשית, על שחרור המולדת משלטון זר, ואנחנו אודים מוצלים מאש, יוצאי משרפות ויערות, שרידי משפחות שהושמדו, אחרי טלטולים כה רבים, מעבר ממקום למקום, יציאות וכניסות בלתי לגליות מארץ לארץ, גנבת גבולות בלילות מושלגים – נפסיק להיות פליטים נרדפים ונהפוך סוף סוף לבני אדם חופשיים. 

האונייה נעצרה על ידי הבריטים סמוך לחופי ארץ ישראל ומיכאל גורש עם יתר העולים למחנה מעצר בקפריסין. במחנה המשיך מיכאל בלימודי העברית ושיפר את ידיעותיו באנגלית. במקביל העביר קורס בקוד מורס לצעירות בית"ר, ניהל את סניף הדואר והקריא מדי יום הודעות וחדשות ברמקול של המחנה. עם הגעתם של מעפילי "פאן יורק" ו"פאן קרסנט" סייע מיכאל בהקמת אוהלים עבורם. כשבוע לאחר הקמת המדינה מונה לפקד על המגויסים לשורות ההגנה במחנה. בהמשך היה מזכיר המחנה בו היה כלוא. 

בינואר 1949 שוחרר מיכאל ועלה ארצה. בדצמבר התגייס למשטרה, נשלח לקורס קציני משטרה וצורף למחלקת חקירות, שם עסק בחקירות כלכליות ופליליות. בשנת 1958 התפטר ועבר למגזר הפרטי, אך ב-22 במאי 1960 הודיע בן גוריון בכנסת על לכידתו של אדולף אייכמן. "הידיעה על תפיסתו של הרוצח חשמלה אותי ממש", כתב מיכאל. הוא שב ופנה למשטרה בבקשה לשוב לשירות. הוא צורף כקצין חקירות ליחידה שהוקמה לניהול החקירה – "לשכה 06". 

במהלך המשפט היה מיכאל עוזרו של גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה וראש התביעה. בעדותו סיפר תושב גטו פשמישל, ד"ר יוסף בוז'מינסקי, שראה נער שהוכה 80 מלקות על ידי שוומברגר, מפקד הגטו מטעם האס-אס. האוזנר שאל אם זהו הקצין שיושב לידו, ליד האוזנר – מיכאל גלעד. בוז'מינסקי אישר. 

ב-1963 החל מיכאל לעבוד בסוכנות היהודית, מטעמה נשלח לאמריקה הלטינית ולשוויץ. הוא היה ראש המינהל המרכזי לשליחות בהנהלת הסוכנות היהודית עד פרישתו בשנת 1995. 

מיכאל נשוי לאוה, ילידת ירושלים. הוא חבר מועצת יד ושם, חבר הוועדה לציון חסידי אומות העולם וחבר בדירקטוריון של מוסד ביאליק. הוא מרצה על נושא השואה בישראל ומחוצה לה ומצטרף לעתים למשלחות משטרת ישראל וצה"ל במסע לפולין. הוא נבחר להשיא משואה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות 2011.

מלבד התקופה הנוראה שבה אבדו נעורי, אינני מצטער על אף יום מימי חיי עד כה. הגעתי ארצה כשהזיהוי היחידי שלי היה מספר הקעקוע בזרועי השמאלית. זכיתי למספר בתעודת הזיהוי שלי ובדרכוני, שבהם מוטבע סמלה של מדינת ישראל אשר שמה קץ להיותנו עם נע ונד, ללא מולדת, ללא כוח מגן. קץ להיותנו מוכים, מושפלים וכנועים. 

מיכאל מסר עשרות דפי עד להנצחת בני משפחתו שנרצחו בשואה.

למיכאל חמישה ילדים ו-12 נכדים.