חנה גוסלר-פיק

חנה-אליזבת (אלישבע) גוסלר פיק נולדה בשנת 1928 בברלין להוריה הנס גוסלר ורות-יהודית לבית קלאי, אחות בכורה לגבריאלה (גבי). אביה היה ראש לשכת העיתונות הפרוסית ויועץ לשר הפנים במדינת ברנדנבורג בגרמניה, ואמה היתה מורה. בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, אולצו ההורים להתפטר מעבודותיהם עקב יהדותם, ככל יהודי גרמניה שהיו בשירות הציבורי, והמשפחה עברה לאנגליה. לאחר כשנה עברה המשפחה לאמסטרדם, שם ייסד האב משרד שעסק בייעוץ משפטי וכלכלי לפליטים.

באמסטרדם הכירה חנה את אנה פרנק, גם היא פליטה מגרמניה, שהיתה צעירה ממנה בחצי שנה. חנה למדה בבית הספר בשיטת מונטסורי ובתיכון היהודי באמסטרדם.

נפגשתי עם אנה בחנות מכולת. אמי ואמה של אנה החלו לדבר גרמנית, כי לא ידעו הולנדית. הסתבר שאנה קטנה ממני בחצי שנה. למחרת הביאה אותי אמי לגן הילדים. לא ידעתי את השפה ולא הכרתי איש. ראיתי רק את אנה. היא ניגנה מוזיקה בפעמונים. שתינו רצנו זו אל זו, ומאותו רגע היינו חברות.

משפחת פרנק ביקרה אצלנו ברבים מלילות שבת וחגגה אצלנו את לילות הסדר. בסוכות היינו בונים סוכה. היא היתה קטנה מאד כי המקום היה צר. אנה היתה באה פעמים רבות ואכלה אתנו בסוכה.

בשבתות לא הלכה חנה לבית הספר כי הוריה היו דתיים. חנה, אנה ושלוש מחברותיהן הקימו מועדון פינג-פונג וקראו לו "הדובה הגדולה פחות שתיים". שמו נבע מכך שב"דובה הגדולה" היו שבעה כוכבים ואילו הן היו חמש.

עם הכיבוש הגרמני במאי 1940 חוותה חנה את אפליית היהודים ואת האיסורים שהוטלו עליהם: הטלאי הצהוב, סימון תעודות הזהות, החרמת רכוש, איסור עבודה עם נוצרים, איסור על שהות במרחבים ציבוריים ואיסור על קניות - להוציא בחנויות של יהודים. חנה ואנה הוכרחו לעבור ללמוד בבית ספר ליהודים בלבד. אזרחותם הגרמנית נשללה והן ומשפחותיהן היו ללא אזרחות.

ב-6 ביולי 1942 ירדו בני משפחת פרנק למסתור והפיצו את השמועה שברחו לשוויץ כדי להפחית את הסיכוי שהנאצים יחפשו אותם. "אנה הייתה הידידה הראשונה שאיבדתי. בקיץ, כששבתי לבית הספר, היו פחות ילדים יהודים מדי יום."

ביומנה הזכירה אנה את חנה מספר פעמים בכינוי "הנלי" (Hanneli).

14 ביוני 1942: ניגשתי לחדר של אבא ואמא ומשם לסלון, לפתוח את מתנות יום ההולדת שלי... ואז באה הנלי לקחת אותי והלכנו לבית הספר... אילסה וגנר, הנלי גוסלר וז'קלין ון מרסן באו אתי הביתה משיעור ההתעמלות, כי הן בכיתה שלי. הנלי וסנה היו פעם שתי החברות הכי טובות שלי. כשהיו רואים אותנו יחד היו אומרים: "הנה אנה, הנה וסנה".

חנה ומשפחתה לא יכלו להיכנס למסתור כי אמה הרתה וכי היתה לה אחות קטנה בת שנתיים, גבי. באוקטובר 1942 נפטרה אמה של חנה בעת לידתה והתינוק נולד מת. האב ביקש להסתיר את חנה ואחותה, אך חנה סירבה מכיוון ששמותיהן הופיעו בתעודת הזהות שלו וחנה חששה שאם ייתפס בלעדיהן ייענש בחומרה רבה יותר, על כך שהסתיר אותן. בנוסף לכך, נדרש כסף למימון מזונן, ולו היו מסתתרות, היו כרטיסי המזון שלהן בלתי תקפים מכיוון שהן אמורות היו להיות בלתי קיימות.

קיבלנו אוכל בכרטיסי הקצבה. אם אתה מסתתר - אתה לא קיים, אין לך כרטיס הקצבה ואתה צריך לקנות את האוכל בשוק השחור - אבל אז אתה גם צריך כסף וגם נמצא בסכנת הסגרה.

באמצעות דוד בשוויץ קנה אביה של חנה לבני המשפחה אזרחויות של מדינות פרגוואי והונדורס. בנוסף לכך הופיע האב ברשימת ציונים שביקשו לעלות לארץ ישראל, רשימה שהגרמנים הכירו בה, וכך היתה המשפחה מוגנת זמנית מפני גירוש.

באביב 1943 הפסיקה חנה ללכת לבית הספר כדי להישאר בבית ולטפל באחותה הקטנה גבי. בנוסף לחנה היו הרבה ילדים יהודים בבית הספר שנלקחו ב"ראציות" (חטיפות) כל העת. "אף פעם לא ידעת אם הילדים היהודים הסתתרו, נלקחו או הפסיקו להגיע."

ב-20 ביוני 1943 נעצרו חנה, אחותה, אביה וסביה ונשלחו למחנה וסטרבורק. חנה ואחותה הופרדו מאביהן ושולחו לבית היתומים במחנה. חנה התנדבה לנקות את בתי השימוש במחנה מכיוון שאלה היו קרובים למגורי הגברים, וכך קיוותה לראות את אביה מעת לעת – ואכן הצליחה. "השיחות אתו נתנו לי תקווה."

בנוסף לעבודתה עזרה חנה לטפל בפעוטות בבית היתומים: חנה והנערות המבוגרות יותר האכילו את הפעוטות, כיבסו את בגדיהם, החליפו את הסמרטוטים ששימשו להם חיתולים, חיבקו אותם, שיחקו אתם, הציגו להם הצגות ושרו להם.

חנה, אחותה ואביה ניצלו מגירוש באופן זמני בזכות מסמכיהם הדרום-אמריקניים. בנובמבר נשלחו ברכבות כל המופיעים ברשימות הציונים למחנות ההשמדה סוביבור ואושוויץ: הגרמנים חדלו מלהכיר ברשימות אלה, להוציא שתי רשימות. באחת הרשימות שעדיין זכו להכרה היו חנה ובני משפחתה. "ניצלתי במקרה", מספרת חנה.

ב-27 בנובמבר 1943 כתבה אנה ביומנה:

אתמול לפני שנרדמתי הופיעה לפתע הנלי לנגד עיני. ראיתי אותה לפני, לבושה סחבות ופניה שקועות וכחושות... היא הביטה בי בפניה החיוורות ובעיניה המתחננות, כה חסרת אונים. אילו רק יכולתי לעזור לה! (אנה פרנק: יומן, דביר, 2007, ע' 145)

באותו חודש מת במחנה מהתקף לב אלפרד קליי, אביה של רות-יהודית וסבה של חנה. באותו חודש גורשו להשמדה רוב ילדי בית היתומים בהם טיפלה חנה. "יום הגירוש שלהם היה אחד הימים העצובים בחיי."

ב-15 בפברואר 1944 הועברו חנה, אביה ואחותה למחנה הריכוז ברגן-בלזן ושוכנו בתת-מחנה בו הוחזקו אסירים שיועדו להחלפה בזכות דרכוניהם הזרים. חנה טיפלה באחותה בת השלוש גבי ובמקביל הועסקה בעבודת כפייה.

גבי הצילה אותי - ואני אותה. בלעדי היא לא היתה חיה ואני חושבת שגם אני, בלעדיה, לא הייתי חיה.

כשחלתה חנה בצהבת ונאלצה להתאשפז בבידוד, לא ידעה מה יעלה בגורלה של גבי שהייתה אף היא חולה וחלשה. אסירה בשם אברהמס, ולה שבעה ילדים, שמעה על כך והתנדבה לשמור על גבי. אשתו של אסיר אחר, רב מסלוניקי שהיה חברו של אביה של חנה, היתה אחראית על חלוקת החלב. היא שמרה עבור גבי מעט חלב, פעמיים בשבוע, עד תום אשפוזה של חנה, במשך כשנה, כמעט עד השחרור.

בתחילת 1945 נודע לחנה שאנה פרנק נמצאת בתת-מחנה סמוך בברגן-בלזן. ימים מעטים לפני כן קיבלה חנה חבילה דרך הצלב האדום – החבילה היחידה שקיבלה בברגן-בלזן. חנה הצליחה ליצור קשר עם אנה, לדבר עמה מעבר לגדר התיל במספר פגישות ואף לזרוק אליה חבילה עם מעט אוכל ובגדים, למרות סכנת המוות שבכך.

ב-25 בפברואר 1945 נודע לחנה שהיא ואחותה מיועדות להישלח לארץ ישראל למחרת, במסגרת חילופי אסירים. באותו יום נפטר במחנה אביה של חנה, הנס גוסלר. רק חלק מחילופי האסירים יצאו לפועל; חנה ואחותה לא נמנו על המוחלפים ונותרו במחנה. בסוף מרס נפטרה במחנה טרזה קליי, אמה של רות-יהודית וסבתה של חנה.

ב-11 באפריל 1945 פונו אסירי המחנה, להוציא החולים האנושים. חנה היתה חולה בטיפוס, אך למרות זאת הועלתה עם אחותה על "הרכבת האבודה", שנסעה כשבועיים ללא מטרה. בכל עצירה של הרכבת חיפשו נוסעיה אוכל בשדות ובקרב איכרי הסביבה. ב-23 באפריל שוחררה הרכבת בידי הצבא האדום ליד הכפר הגרמני טרביץ (Tröbitz).

בסוף יוני נמסרו חנה ואחותה לידי האמריקאים וביולי שבו לאמסטרדם. חנה היתה חולה ואושפזה למשך מספר חודשים. אוטו פרנק, אביה של אנה, ביקר אותה והודיע לה על מותה של אנה.

בדצמבר 1945 נשלחה חנה לשוויץ, לדודה הנס-אדם (יליד 1906 שהיגר לשוויץ ב-1938), בסיועו של אוטו פרנק, לשם החלמה ולימודים. במאי 1947 השיג דודה אישור עלייה לארץ ישראל עבורה וב-30 במאי הגיעה חנה לארץ ישראל. אחותה גבי עלתה לישראל כשנתיים לאחר מכן.

חנה שוכנה בכפר חסידים - כפר נוער דתי - עבדה ולמדה עברית. לאחר מכן הגיעה לירושלים והתגוררה בבקעה, בתלפיות ובגבעת שאול. כשהחלה ללמוד סיעוד בבית החולים "ביקור חולים", עברה להתגורר במעונות הסטודנטים. שעות העבודה בבית החולים היו ארוכות; חנה חזרה למעונה אחרי שעות הארוחה, אבל, לדבריה, "כבר מהמחנה הייתי רגילה לא לאכול."

חנה טיפלה בעולים חדשים ולאחר מכן היתה אחות במחלקת ילדים בבית החולים "ביקור חולים". במלחמת העצמאות התגוררה חנה באזורי לחימה בירושלים ועבדה בטיפול בפצועי מלחמה. לאחר המלחמה המשיכה לטפל בעולים חדשים, היתה אחות במחלקת ילדים ב"ביקור חולים" ועבדה עשרות שנים במעברות וביישובים בפרוזדור ירושלים מטעם משרד הבריאות.

חנה היא אשת עדות, מרצה, מתראיינת ברחבי העולם ומספרת את סיפורה ואת סיפור היכרותה עם אנה פרנק בסרטים ובספרים. עדותה מופיעה בין היתר בספרים "שבעת החודשים האחרונים של אנה פרנק" (1988) ו"זוכרים את אנה פרנק" (1995). בשנת 2020 הוציא יד ושם לאור את הספר "להתראות בקרוב: חנה גוֹסלָר על אימת השואה ועל חברתה אנה פרנק". זכרונותיה של חנה הופיעו גם בספרה של אליסון לסלי גולד, "אני זוכרת את אנה פרנק" (2000). במבוא לספר זה כתבה חנה:

ביומנה שאלה אנה מדוע נבחרה היא לחיים בעוד עלי נגזר אולי למות. למרבה האירוניה היוצרות התהפכו. אני עכשיו סבתא מאושרת המתגוררת בישראל, ואנה היא זו שמתה. בשל האירוניה הזאת אני חשה מחויבת לספר כל שאוכל על אנה פרנק.

לחנה ולוולטר-פנחס פיק שלושה ילדים, 11 נכדים ו-17 נינים.

חנה גוסלר-פיק נפטרה באוקטובר 2022.