פנחס גרינברגר

פנחס גרינברגר נולד בשנת 1929 בנג'בנייה שבטרנסילבניה, אז בשטח רומניה, החמישי מבין שבעה אחים ואחיות. שמו המלא היה פנחס ביילו אדלברט, אך חבריו קראו לו "פינסי". שני אחיו הגדולים מתו בילדותם ופנחס לא זכה להכירם. 

בילדותו הלך פנחס לשתי מערכות חינוך: מערכת אחת, לפני הצהריים, היתה בית הספר היסודי. היהודים בעיר קראו לבית ספר זה "בית הספר של הגויים". מערכת חינוך שניה התקיימה אחרי הצהריים. היה זה תלמוד התורה, ה"חדר". 

אצלי בראש היה רק דבר אחד. ה"חדר", המשיח ואלוהים. החשיבות של הצד הדתי השתקפה לכל אורך החיים, 24 שעות ביממה, וההורים קיוו שאני אהיה רב גדול. הם היו חסידי סאטמר. הרבי מסאטמר היה בא אחת למספר חודשים לשאת דרשה ובכל דרשה הוא הזכיר שליהודים אסור להגיע לארץ ישראל, לפלסטינה, לפני בוא המשיח. היו נסיונות התארגנות של קבוצות ציוניות בעיר, אז הוא הזהיר את יהודי העיר שלא לאפשר לצעירים להצטרף להתארגנויות הציוניות האלה. רוב תושבי העיר באו לשמוע אותו. מספר חודשים לפני שלקחו אותנו לאושוויץ הוא בא שוב לשאת דרשה ושוב חזר על המנטרה שליהודים אסור להגיע לארץ ישראל לפני בוא המשיח. הוא ציין שיש קבוצה ציונית שמתארגנת להגיע ארצה ויש לנקוט כל האמצעים כדי לעצור אותם. הוא אפילו אמר ללכת לשכב על פסי הרכבת כדי שהרכבת לא תוכל לצאת עם הקבוצה. אני הייתי אמור ללכת לשכב על פסי הרכבת כי אח שלי היה בקבוצה הציונית. הדבר נמנע ממני, ללכת לשכב על פסי הרכבת, כי מספר ימים לפני שהקבוצה עמדה לצאת לפלסטינה, המשטרה המקומית עצרה את כל חברי הקבוצה. 

אביו של פנחס היה חייט. חלק גדול מהמטבח היה תפוס על ידי האב, שעבד על שולחן ארוך במטבח. משפחתו של פנחס היתה עניה, ולא פעם הלך פנחס ל"חדר" כשהוא רעב.

בדרך עברתי בשוק. היה שם יהודי שהיה לו דוכן עם כל מיני מאפים. עברתי על יד הדוכן וסחבתי את מה שהיה לו על הדוכן.

עם כיבוש הונגריה בידי גרמניה הנאצית במרס 1944 הוחלו גזרות על יהודי העיר.

היו גזרות שונות. אילצו אותנו ללכת עם טלאי צהוב, מספר חודשים לפני הגירוש. השתדלנו לא לצאת מהבית וכשיצאנו מהבית – לעג, מכות... זה היה דבר מדי יום ביומו. הרי הכירו אותנו, ידעו מי יהודי ומי לא, ואם תפסו יהודי בלי מגן דוד, יותר לא ראינו אותו. 

במאי 1944 הוקמו בנג'בנייה שני גטאות וכעבור כחודש גורשו תושביהם לאושוויץ.

התנאים בקרונות היו בלתי נסבלים. כל הזמן בכינו והתפללנו. כל הדרך: "שמא ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד."

שאלתי את אבא:

"אבא, לאן לוקחים אותנו?"

אבא ענה לי ביידיש:

"גאט איז א פאטער, יעצט איז משיח צייטן (אלוהים הוא אבא ואלה ימות המשיח)."

לא היה לנו מושג לאן לוקחים אותנו. לי, כנער בן 15, בוודאי שלא היה.

כשהגענו לאושוויץ ראינו לנגד עינינו חיילים גרמנים שאמרו לנו למהר, לזרוק את הכל, ואז הפרידו ביני לבין שאר בני המשפחה ויותר לא ראיתי אף אחד. 

פנחס מסר דפי עד להנצחת זכרם של אביו לאיוש-יהודה, אמו רגינה, אחיו הרש, אלאדר וטיבי-טיבור ואחותו אולגה בבה, שנרצחו בשואה. פנחס נשלח לקבוצת עבודה שעבדה בשטח עליו היה קיים גטו ורשה עד לחיסולו באביב 1943. הקבוצה עסקה בפינוי ההריסות שנותרו מהגטו אחרי הפצצות הגרמנים. כשהצבא האדום התקרב, העבירו הגרמנים את קבוצתו של פנחס למחנה ריכוז בגרמניה. 

יצאנו במסע רגלי למרחק של 120 קילומטר, לקוטנו (Kutno). יצאנו 4,000 איש בערך. הגענו לקוטנו בערך 600. על ידנו נסעו משאיות של גרמנים. כל מי שלא החזיק מעמד, נזרק על המשאית. בערב, כשהגענו למקום הלינה, היו בורות מוכנים מראש. כל מי שהיה על המשאיות נזרק לתור הבור. וכדי להבטיח שאף אחד לא יוכל לצאת משם, חיילים גרמניים ריססו בכדורים את כל שוכני הבור.

הקבוצה הגיעה למחנה הריכוז דכאו שבגרמניה ומשם הועבר פנחס למחנה ריכוז אחר.

באפריל 1945 מצאתי את עצמי נוסע ברכבת הלוך וחזור על הפסים. צבאות ארצות הברית ובריטניה הפציצו את גרמניה ללא הרף והגרמנים כנראה לא הצליחו לבצע את תכניתם להעביר אותנו לאן שהתכוונו. נסענו בערך עוד שבועיים על פסי הרכבת, בלי אוכל, בלי שתיה.

הדלת נפתחה פתיחה מלאה ואני רואה לנגד עיני חיילים במדים שלא הכרתי. הם דיברו שפה שלא הבנתי. זו היתה אנגלית. הם אמרו לנו שאנחנו משוחררים, אבל למי בכלל היה כח לזוז? אחרי זמן קצר הביאו אלונקות. הורידו אותנו ולקחו אותנו לבית חולים סמוך. שקלתי 32 קילו.

פנחס היה בבית חולים כחודשיים ומשם הועבר למחנה העקורים פלדאפינג שבגרמניה. לאחר חודשיים החליט פנחס לחזור לעיר הולדתו נג'בנייה. הוא קיווה למצוא בעירו שריד למשפחתו. הוא לא מצא איש. הוא נסע בין ערים וארצות בחיפוש אחר קרובי משפחה.

הייתי מיואש אבל היה לי ברור שאני צריך להמשיך את החיים איכשהו. לא ידעתי איך. חשבתי על המשפחה כל הזמן. נשארתי בחיים, אבל מה איתם? אולי עוד מישהו חי? ואם כן, איפה אמצא אותו? הלילות היו בלתי נסבלים. במיוחד טרדו את מנוחתי שני נושאים: האחד – איזה עתיד צפוי לי? השני – איזו משמעות יש לאלוהים?

באשר לאלוהים, הגעתי להבנה שהוא קיים רק בדמיון. ואני מדמיוני הוצאתי אותו וזה 71 שנה שהוא לא הופיע יותר אצלי בדמיון.

במחנה העקורים פלדאפינג בגרמניה הצטרף פנחס לקבוצה של קיבוץ גבעת חיים, שחבריה התארגנו לעלייה לארץ ישראל. לאחר כשנה במחנה העקורים עלתה הקבוצה על אוניית מעפילים בדרך לארץ ישראל. האוניה נתפסה ופנחס נשלח למחנות המעצר של הבריטים בקפריסין. בפברואר 1948 שוחרר, עלה לארץ ישראל והגיע לקיבוץ גבעת חיים.  

בכניסה לקיבוץ עמדה קבוצה של צעירים, ספר ילדים, ספק נערים, שצעקו משהו. אני הייתי בטוח שהם צועקים משהו משמחה, שעוד קבוצה הצטרפה לקיבוץ. מהר מאד התברר לי שהם צועקים: "הסבונים הגיעו!" 

פנחס ויתר חברי הקבוצה שוכנו בפאתי הקיבוץ, באוהלים, שישה אנשים באוהל, הרחק ממגורי החברים. 

כל יום שמענו מצעירי הקיבוץ: "אתם הלכתם כצאן לטבח. יהודי מגן על עצמו." מספר ימים לאחר שהגעתי לקיבוץ ניגש אלי צעיר וסימן לי עם האצבע לגשת אליו. ניגשתי אליו והוא אמר לי בעברית בסיסית להצטרף אליו לפעולה צבאית בכפר הס. הוא הכניס אותי לחדר, נתן לי מספר כדורים. הכנסתי את הכדורים לכיס, הוא נתן לי רובה והסביר לי במשך עשרים דקות בערך מה אני אמור לעשות עם הרובה. יצאנו מהחדר ועלינו על משאית עליה כבר היו צעירים מהקיבוץ. כשהגענו לכפר הס התברר לי שהיו ידיעות שכנופיות ערביות עומדות לתקוף בלילה את היישוב ואנחנו אמורים להגן על היישוב ולהניס את התוקפים. ואמנם כך היה: בלילה באו, תקפו את היישוב ואנחנו הנסנו אותם. הכנופיות השאירו לא מעט הרוגים בשטח. לנו, למזלנו, לא היו נפגעים. אחרי אותו לילה בכפר הס נהייתי אדם אחר. פתאום הבנתי שיש לי מדינה ואני אפילו מצליח להגן עליה. 

במלחמת העצמאות השתתף פנחס בקרבות ובפעולות הגנה על יישובים ושירת בגדוד 35 של חטיבת אלכסנדרוני.

כל יום שישי, כשלא היתה תעסוקה מבצעית, כולם נסעו הביתה. אני נשארתי בבסיס. מפקד הפלוגה שאל מדוע. סיפרתי לו. הוא ענה: "מהיום והלאה אתה לא נשאר יותר בבסיס בימים שישי ושבת. אתה תיסע אלי הביתה." מפקד הפלוגה היה אריאל שרון.

פנחס זומן למבדקי קצונה והתקבל לקורס קצינים. הוא היה ניצול שואה יחידי בין כל ילידי הארץ. "נטע זר עם כתם ענק של ניצול שואה." באוגוסט 1953 הציע לו אריאל שרון להיות בצוות ההקמה של יחידה 101. מספר ימים לאחר שקיבל את ההצעה, התחתן פנחס עם יהודית. שרון ויתר לפנחס על ההתייצבות ביום נישואיו. פנחס הגיע ליחידה יום למחרת נישואיו.  לאחר גיוסו לשירות קבע הצניע פנחס ככל יכולתו את היותו ניצול השואה. הוא שירת בצבא 24 שנים, מתוכן 22 שנים בצבא הקבע. בצבא מילא מגוון תפקידים והשתחרר בדרגת סגן אלוף.  לפנחס וליהודית ארבעה ילדים ו-13 נכדים.

חשוב לי מאד שהנוער ידע שליהודים יש רק מקום אחד בעולם. זו מדינת היהודים שהיא מדינה יהודית ודמוקרטית. אין מעל זה שום דבר יותר חשוב. כי אם לא תהיה לנו מדינה יהודית, יכולה להיות שואה נוספת. 

פנחס גרינברגר נפטר ביולי 2020.