שלום הרצברג

שלום הרצברג נולד בבנדין שבפולין בשנת 1915 למשפחה בעלת טחנת קמח וסיטונאית מזון ועבד בעסק של אביו. הוא למד בבית ספר דתי מרשת "יבנה" ולאחר מכן בגימנסיה העברית ע"ש פירסטנברג. בנעוריו היה מדריך וראש מושבת קיץ בתנועת "הנוער הציוני" .

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה לחם שלום בשורות הצבא הפולני נגד הפולש הגרמני. הוא נפל בשבי והגרמנים דרשו מכל היהודים לעמוד לחוד. שלום התחזה לחייל פולני ממוצא גרמני (פולקסדויטשה) והוסע לקטוביץ עם שבויים אחרים ממוצא גרמני ששוחררו. במקרה נודע לו שבתחנת הרכבת יחכו לשבויים המשוחררים קרוביהם. הוא ידע שעם הגעתו ייחשף על ידי הגסטפו, ולכן קפץ מהרכבת. הוא הסתתר ביערות ליד בנדין ולאחר זמן-מה שב לעירו. הוא השתלב בעבודה במפעל הטקסטיל הקטן של אבי חברתו, תושיה גוטמן שהועבר לניהולו של גרמני. במקביל הצטרף ב-1942 למחתרת הבין-תנועתית היהודית בגטו בנדין, במסגרתה עסק בגיוס כספים ונשק.

בגטו נישא שלום לתושיה. הם ביקשו להינשא, לא כדי לחיות ביחד אלא כדי למות ביחד, אך ביוני 1943, באחת מאקציות החיסול של הגטו, ברחו השניים. בספרה "החול הצוחק" כתבה תושיה על שלום:

אביך עמד מכוסה בטלית ואמך ארזה מזוודה קטנה. ... מבחוץ הגיעו לאוזנינו יריות, צעקות, קללות. שמענו את הד הרגליים הרצות. בחוץ רדפו וברחו. בחוץ – אכזריות, בהלה, פחד. כאן, בחדר – שלווה ושקט. בחדר – אמונה ובטחון. נשמעו בדממה המילים:

"אמא, אבא, התחבאו, היכנסו למקלט, מהר, הזדרזו."

אביך המשיך להתפלל ואמך הניעה ראשה בשלילה.

"מהר, מהר, הם באים!"

"לא", אמרה אמך, "אנחנו לא נסתתר. נלך לאן שילדינו הלכו. הם הלכו אתמול, אנחנו נלך היום. שם מקומנו, יחדיו."

היא עמדה שלווה, יפה ונכבדה כתמיד. ...

"אבא, בוא", התחננת.

אביך הושיט את ידיו, כיסה אותנו בטלית. שפתיו לחש ותפילה שקטה, עמוקה.

"לכו", אמר לבסוף. "לכו מהר מכאן. אתם חייבים לחיות!" (ע' 25)

שלום נתפס ונשלח למחנה בלכהמר הסמוך לאושוויץ. בינואר 1945 פונה בצעדת המוות מערבה. האסירים הוצעדו לגרוס-רוזן, לבוכנוואלד ולמחנות ריכוז נוספים. לימים כתבה תושיה:

שלום לא היה מסוגל להמשיך בצעידה. הוא הפסיק את הליכתו ואיבד כל תחושה. השאיפה היחידה שלו היתה לשכב ולהירדם. להירדם לנצח. הוא שכב בקצה הדרך וכיסה את ראשו בשמיכה. כל זה רק כדי לא לראות ולא לשמוע את הגרמני היורה בו בעוד רגע. ואז דרך השמיכה הגיע אליו קולו של [חברו] יוסף [ויינשטוק], קולו החנוק והמיואש: "שלום, קום, בגללך גם אבי שוכב. אם תקום, גם אבי יקום. ולא – יהרגו את שניכם. אני מתחנן לפניך, תציל את אבי."

להציל את אביו? אני, שבר כלי, מסוגל עתה להציל איש?

בראשו הרדום של שלום נדלק איזה ניצוץ. הקול המיואש של יוסף הטיל עליו אחריות כבדה לחיי אביו. הוא לא יכול לשאת זאת. תחושת אשמה כבדה עוררה את מצפונו. אולם המצפון הצליח להניע את רגליו עד למרחק קטן בלבד.

על אם הדרך, בצהרי היום, התיישבו השלושה וחיכו. הם חיכו לגרמני שיבוא, שיירה בהם וישחרר אותם מהסבל. הפעם לא הסתירו את פניהם. הם הסתכלו ישירות בעיני המוות.

וכפי שציפו, כך היה: במרכז הכביש הופיעו שני גרמנים. הם התקרבו לשלושת האסירים. הגרמנים לא היו במדים אלא בלבוש אזרחי. שלושה אסירים מסתכלים בהם באדישות. "למה הנכם יושבים כאן על אם הדרך? הדבר הוא מסוכן ביותר."

השלושה שותקים.

"המלחמה תיגמר בעוד מספר ימים. תתחבאו שם, בגורן הזה."

ידו של גרמני אחד מצביעה על הכפר שממול. ידו של הגרמני השני מחלקת סיגריות. השניים ממשיכים בדרכם, מרחפים לאט, לאט כמו חיזיון, והם נעלמים באופק. רק היד המצביעה על הגורן מצטיירת בבירור על רקע השמיים הקודרים ומושכת את השלושה למקום מבטחים.

שני הגרמנים בלבוש אזרחי היו שני אחים, רופאים בעיר הסמוכה לכביש, ממינגן (דרום מערב גרמניה), ושמם ד"ר מולצר. הם הניחו בסתר כל ערב חבילת מזון לפני הגורן. (ע' 68-67)

כששוחרר על ידי האמריקאים שקל שלום 37 קילו. סיפר שלום:

האמריקאים ראו בנו חיילים גרמנים שברחו והחליפו מדים בבגדים אזרחיים. בין החיילים האמריקאים היה קצין יהודי. הוא התחיל לדבר איתנו בשפת היידיש כדי לוודא שאנחנו באמת יהודים. למראי פרץ האמריקאי בבכי.

לאחר פרידה כפויה של שנתיים, מצאו שלום ותושיה זה את זו בממינגן. תשעה חודשים לאחר הפגישה המחודשת נולדה בתם רינה.

בזכות שליטתו בגרמנית גויס שלום למודיעין האמריקאי לשם חקירת נאצים והבאתם לדין. (חלקם חוסלו ביער ללא ידיעת האמריקאים, לפני שהגיעו לחקירה.)

יום אחד סרן אמריקאי שאיתו עבדתי אמר לי שהמלחמה הסתיימה והאמריקאים לא רוצים מלחמה חדשה. זאת אומרת שלמעשה לא ירדפו את הגרמנים האשמים ברצח עם. האמריקאי סבר שזה לא נאה מצדם של מנצחים להתנקם במובסים. הוא דיבר כאילו מדובר בניצחון במלחמה רגילה ולא על מיגור רוצחי עמים. דעתי בנדון היתה אחרת. עזבתי את עבודתי אצל האמריקאים מכיוון שהייתי משוכנע אז וגם היום [1960, מועד מסירת העדות] שאין סליחה ואין מחילה לגרמנים.

שלום היה פעיל ב"בריחה" והעביר פליטים יהודים חסרי תעודות באישון לילה אל מעבר לגבולות, במשאיות שקיבל מהאמריקאים, בדרך לאוניות לארץ ישראל. בימים ובלילות לפני חציית הגבול שהו הפליטים בביתו של הרצברג בממינגן. מרדכי רוזמן, ממפקדי אקסודוס, אמר כי בזכות טוב לבו ומחויבותו הטוטאלית לעמו, בטחו בו הפליטים כמנהיג והלכו אחריו בדרך המסוכנת.

ב-1951 עלו שלום ומשפחתו לישראל, בה נולדה בתם השניה איריס.

בישראל הקים שלום מפעל טקסטיל ולאחר מכן מפעל למצננים. הוא היה פעיל ציבור, ממקימי "משואה", המכון ללימודי השואה בתל יצחק ויו"ר ועדת הכספים, ופעיל בארגון יוצאי חבל זגלמביה שבפולין, בו נמצאת עיר הולדתו בנדין. נועם הליכותיו, יושרתו ואהבת הבריות עשו את שלום כתובת טבעית לייעוץ, לבוררות ולגישור לרבים מחבריו. דעתו היתה מקובלת על הכול. כשמו כן היה - איש של שלום.

מכל משפחתו הענפה שרדו רק שלום ואחותו אווה. הוריו, שלוש אחיותיו, בני זוגן וילדיהם נספו בשואה. שלום הרצברג מסר דפי עד להנצחת אביו יהודה צבי לייב אמו בלה-אסתר, אחיותיו רגינה, מניה ואדלה, וקרובי משפחה נוספים.

לשלום ולתושיה שתי בנות ושישה נכדים.