תושיה הרצברג

תושיה הרצברג נולדה בשנת 1921 בבנדין שבדרום מערב פולין לרלה ושלמה גוטמן. המשפחה היתה ציונית ובעלת זיקה ליהדות ולמסורת. לצד היידיש, דיברו בני המשפחה עברית, פולנית וגרמנית, והעריצו את התרבות הגרמנית. הילדים למדו בגימנסיה העברית "פירסטנברג", בה למדו בפולנית, וגם למדו עברית, והיו חברי תנועת הנוער "הנוער הציוני". תושיה קיוותה שלאחר עלייתה ארצה תלמד רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. אחיה דב עלה לארץ ישראל ב-1937 ולמד  באוניברסיטה העברית. לימים התגייס לצבא הבריטי ולחם בגרמנים.

תושיה ניחנה בקול ערב וכשרון משחק. בחגים היהודיים דקלמה שירים של ביאליק ומשוררים עבריים, ובחגים הלאומיים הפולניים - שירים לאומיים פולניים בפני תלמידים, בכיכר 3 במאי בבנדין. המשפחה התפרנסה מבית חרושת קטן לייצור סרטי בד שהיה בבעלות האב. עם החמרת המצב הכלכלי החלה גם האם לסייע בפרנסת המשפחה כמורה פרטית.

עם הכיבוש הגרמני בספטמבר 1939 הוחרם מפעל הטקסטיל הקטן של האב והועבר לידי מנהל גרמני. האב השיג הסדר עם הגרמני ונשאר בהנהלת העסק. שלום הרצברג, חברה של תושיה, השתלב בעסק. תושיה התכוננה ללימודי רפואה ועבדה כאחות בבית החולים היהודי בעיר הסמוכה סוסנוביץ. במקביל המשיכה ללכת לפעילויות "הנוער הציוני".

באביב 1940 הקימו תנועות הנוער בבנדין חווה חקלאית ציונית ("פארמה"), שם עבדו בני הנוער בשדות וזכו לחינוך ציוני ופעילות תרבותית עשירה. תושיה שהתה מספר חודשים בחווה זו.

בפברואר 1942 נעצר אביה של תושיה כשניסה לעזור ליהודיה שנעצרה ובאוקטובר הועבר לאושוויץ, שם נרצח.

תושיה נישאה בגטו בנדין לשלום הרצברג. הם ביקשו להתחתן למרות המצב, "לא כדי לחיות ביחד אלא כדי למות ביחד". בעת חיסול גטו בנדין, בקיץ 1943, לבשה תושיה מדי אחות וכך ניצלה. לאחר מכן הסתתרה עם אמה, רלה. סיפרה האם:

בתנאים תת אנושיים, בבונקר (מחבוא) מתחת לארון, היינו שבעה אנשים בחושך. לא ראינו איש את רעהו, אבל הרגשתי שהיד של בתי, שהחזקתי כל הזמן בידי, נעשית כל יום יותר רזה. החלטתי שאנו חייבים לעזוב את המקום. ידעתי שבגבול של הגטו נמצא בית הקברות ושם עומד אוהל על קברו של אבי, רב העיר בנדין. ... בתי הלכה ראשונה כדי לחפש חלקי בגדים פרחוניים ל"תחפושת" כאיכרות פולניות. ... כשרק דרכה כף רגלה על הרצפה נראו בחלונות שלושה ראשים בכובעים גרמניים. ... היינו בטוחים שסופנו קרב והתחלנו כבר ללחוש "שמע ישראל". הגרמנים היו בטוחים שעומדת לפניהם בחורה גויה שבאה לגנוב דברים מבית יהודי ואמרו לה בפולנית: "בואי אתנו לשתות וודקה". היא לא התבלבלה, חייכה אליהם ואמרה: "תיכף אבוא." ... החיילים עזבו.

יחפות, נעליים מושלכות על הכתף כמנהג האיכרות בכפר, אנו הולכות. (החול הצוחק, ע' 28)

עם חיסול הגטו הלכו תושיה ואמה לבית העלמין היהודי בבנדין בו היה קבור הרב יששכר בעריש גראוברט, רבה הראשי של בנדין. שומרת בית העלמין הפולניה הסתירה אותם למשך לילה אחד.

הגויה רחצה אותנו, סרקה את השערות הפרועות שלנו, השכיבה אותנו במיטה, הגישה שתייה חמה ולא הוציאה הגה מפיה. ... אנו יושבות בפינה ורואות דרך החלון את הזוועות המתרחשות בחוץ. (ע' 29)

תושיה ואמה נדדו בדרכים, הסתתרו והתחמקו ממשמרות גרמניים. כשהתייאשה תושיה וביקשה להסגיר את עצמה, אמרה לה אמה "לאושוויץ יש לנו עוד זמן. ננסה עוד פעם."

תושיה ואמה הגיעו להרי הבסקידים, שם חיו בעודן מתחזות לנוצריות. אחיה הצעיר של תושיה, אלכס, שברח עוד קודם לכן מבנדין, כבר שהה שם עם מספר חברי מחתרת. לאחר שעבר אלכס לסלובקיה, עברו גם תושיה ואמה. המבריחים שהעבירו אותן איימו להסגירן אם לא יקבלו כופר. תושיה שכנעה אותם לשחרר אותה, בטענה שתביא להם את הסכום המבוקש, והגיעה לז'ילינה שבסלובקיה. שם נחטפה אמה רלה על ידי פושעים, אך סלובקי נוצרי שאשתו היתה יהודיה התחזה לגרמני, חילץ את האם וסייע להן לעבור את הגבול להונגריה.

בסוף 1943 הגיעו תושיה ואחיה אלכס לבודפשט, שם סיפרו להנהגת הנוער הציוני בהונגריה על הרצח ההמוני בפולין. בתחילת 1944 עברו תושיה ואלכס לעיירה מוהאץ' שבדרום הונגריה. תושיה נשלחה ליוגוסלביה מוסווית כנוצריה ויצרה קשר עם הפרטיזנים של טיטו. אלה הסכימו שהקבוצה תצטרף אליהם אך לאחר מכן דרשו שלא יהיו יהודים בין חברי הקבוצה. תושיה שבה למוהאץ' ובדיון בין חברי הקבוצה הוחלט שלא להצטרף לפרטיזנים אם הדבר כרוך בהתחזות לנוצרים. תושיה ואלכס וחבריהם למחתרת הקימו מחנה צופים ובו לימדו נוער יהודי להשתמש בנשק, עזרה ראשונה, זיוף מסמכים ושירים מהגטו.

כשהיה אלכס כלוא בעיר פץ' עם שותפתו למחתרת דנקה (דינה) פירסטנברג ושותפו אמיל בריג (לימים גיבור ישראל), הגיעה תושיה לכלא מוסווית בתלבושת של אחות הצלב האדום.

ידעתי ששמי ותיאורי נמצאים ברשימת המבוקשים על ידי המשטרה, אבל דבר לא עצר בעדי. יישרתי את הסמל של הצלב האדום על דש בגדי, בדקתי פעם נוספת את תעודותי בשמי המזויף, העליתי את החיוך הרשמי על פני ונכנסתי למשרד בית הסוהר. ... כאשר דנקה הביטה בי, חשבה גם אותי לאסירה.

"האם עינו אותך? האם סבלת מאד?" שאלה אותי בדאגה. פני המשגיח הסרבי השתנו. ...

"שמי ידביגה. נשלחתי מטעם הצלב אדום לעזור לכם."

דנקה השפילה את עיניה והקשיבה לדברי. ...

מסרתי לה שקית עם ממתקים באמרי "תשמרי על זה." בתוך השקית, מתחת לסוכריות, נמצאו כסף ותכניות בריחה. האסיר הבא היה אלכס. בפרוזדור הארוך פגש בדנקה החוזרת מהראיון והיא מבלי להביט בו פלטה: "אתה לא מכיר אותה!"

אלכס הבין שהוא זקוק לזהירות מיוחדת. כמחושמל נעמד בפתח המשרד: לפניו עמדה אחותו [תושיה]. נדהמים עמדנו זה מול זו. אח ואחות. מבלי להוציא הגה מהפה. ... השוטר שם לב לשתיקה הממושכת שבינינו ובשיעול קל הזכיר לנו את נוכחותו. התגברתי על רגשותי ובקול רשמי אמרתי: "שמי ידביגה, אדוני. האם חסר לך אוכל או דבר מה?"(ע' 46)

תושיה הצליחה להעביר לאלכס דפים עם תכנון בריחה, מוסתרים בשקית סוכריות.

באוקטובר 1944, עם עליית סלשי הפשיסט לשלטון בהונגריה, הגיעה תושיה לעבודתה כאחות מתלמדת בבית החולים.

האחות הראשית קיבלה אותי בחיוך רחב: "האם שמעת? משלנו קיבלו הלילה את השלטון."

"האמנם?" הופתעתי. ממקלט הרדיו שעל שולחנה בקעו שירי לכת של ניצחון ושירי הסתה נגד היהודים. הרכנתי את ראשי והתרחקתי כדי להחריש את פעימות לבי היהודי. (ע' 40)

בתקופת השלטון הפשיסטי בהונגריה העבירה תושיה מסמכי זהות מזויפים לחברותיה שהיו בכלא, תוך התחזות לנוצריה וסיכון חייה.

לאחר המלחמה יצאה תושיה לחפש את בעלה שלום. לאחר פרידה כפויה של שנתיים, בהן שהה שלום במחנות ריכוז, מצאו השניים זה את זו בעיירה ממינגן שבדרום מערב גרמניה. שלום גויס למודיעין האמריקאי לחקירת נאצים בגרמנית והבאתם לדין. הוא היה פעיל ב"בריחה" והעביר פליטים חסרי תעודות אל מעבר לגבולות במשאיות שקיבל מהאמריקאים. תשעה חודשים לאחר הפגישה המחודשת נולדה בתם רינה. ב-1951 עלו תושיה ומשפחתה לישראל, בה נולדה בתם השניה איריס רלה, אמה של תושיה, שרדה עם חברי תנועת המחתרת הצעירים, והיתה לימים סבתם של רוב הילדים שנולדו לחברי "נאשה גרופה" אשר איבדו את הוריהם בשואה.

תושיה פעלה בהתנדבות מטעם ויצ"ו בשכונות מצוקה ברמת גן והקימה את המועדונית הראשונה בארץ לילדים. על פועלה קיבלה את "אות הנשיא" למתנדב ואת תואר יקירת העיר רמת גן. תושיה הזכירה תמיד כי ניצלה בזכות אנשים טובים באמצע הדרך ופעלה תמיד לעזור לזולת. בהקדמה לספרה על ילדים במצוקה כתבה: "לא ייבשתי ביצות אך אני מנסה לייבש דמעות".

תושיה פעלה רבות להנצחת זכר השואה בהרצאות בפני תלמידים וסטודנטים בארץ ובחו"ל, והיתה בין מייסדי "משואה", המכון להנצחת השואה, ופעילה בארגון יוצאי זגלמביה.

תושיה כתבה סיפורים קצרים שקובצו בשני ספרים: "החול הצוחק", על תקופת השואה והמחתרת, ו"רגע של אושר", על ההתנדבות עם ילדים במצוקה.

תושיה מסרה דף עד לזכר אביה, סלומון גוטמן, שנרצח בשואה.

תושיה הרצברג נפטרה בשנת 2005. היא הותירה שתי בנות ושישה נכדים.