שמעון ישראלי

שמעון ישראלי נולד ברובע פרגה בוורשה בשנת 1932 בשם שמעון (שימק) פוססורסקי (Szymon Posesorski), הצעיר בין חמישה בניהם ובנותיהם של ישראל, בעל מאפיה, ואסתר לבית קולנברג. סיפרה אחותו הגדולה הניה:

גרנו עם סבתא, עם דודה ודוד רוקחים, בבניין שבו כל הקומה היתה שלנו. היינו שלוש המשפחות. הבית היה כמו קופסה, וכל הקומה שמסביב היתה חלק שלנו, חלק של הסבתא, חלק של הדודה, וכל המשפחה היתה אוכלת ביחד.

על היחסים עם השכנים הפולנים סיפרה הניה:

[היחסים היו] מאוד טובים. גם עם הנוצרים בכל חג שלנו. הסבתא הייתה שולחת אותי ... לכמה שכנים, שהיינו יותר קרובים, עם חלות, מצות או עוגות. היה לנו שומר בית. כל יום שישי הייתי יורדת ומביאה לו מהלחמניות, החלות והעוגות. ...

כמובן שהייתה לנו עוזרת בבית שהייתה גם המבשלת. היא הייתה נוצריה והיא ידעה כשרות יותר ממני. כשאני לקחתי לפעמים תפוח אדמה מסיר חם לצלחת בשרית ורציתי לשים חמאה, היא הייתה נותנת לי מכה ביד ושוברת את הצלחת, כי זה כבר לא כשר.

הייתי צוחקת: "היית צריכה לתת לי לגמור לאכול."

"אבל זה לא כשר, זו צלחת בשרית." ...

כל החגים הייתה עושה אצלה בחדר. אצלה בחדר היה צלב.

הסבא היה אומר: "איך את מרשה לה לשים בחדר צלב?"

סבתא הייתה אומרת: "מעלי יש משפחה פולנית וגם כן צלב בבית. מתחתי יש משפחה פולנית וגם צלב בבית." ...

היה לעוזרת חדר אצלנו בבית, והיא אחר כך עזרה לנו לברוח.

על השבתות והחגים בבית סיפרה הניה:

אמבטיות ורחיצה ומלבושים הכי יפים. הסרוויסים [כלי ההגשה] ודברי הכסף היו עומדים על השולחן. אבא היה חוזר מבית הכנסת, מה"שטיבל" שלו, וכולנו היינו יושבים ליד השולחן, ומה"שטיבל" תמיד היה מביא אורח או שניים. תמיד סבתא ידעה שצריך להכין עוד שני מקומות או שלושה. ואז קידוש וחלוקת שתייה מהקידוש, וסבתא שמה על השולחן דגים וסלטים ומכל טוב וגעהאקטע לעבער, כבד קצוץ, ורגל קרושה, מכל טוב, ומרק, ובסוף כוס תה. אז כדי להצחיק אותנו. הייתה אומרת: "תיזהרו שזה לא יקלקל לכם את הקיבה". כוס התה. והיו שרים זמירות. ואסור היה לקום מהשולחן או להתחיל לאכול חס וחלילה. לפני שאבא התחיל. זה היה החינוך בבית.

על חג הפסח סיפרה:

אצלנו גם היו עושים מצות לפסח. זה היה רחוק מהבית. אבל הייתי שם מבקרת. אז היו אוספים מים בכדים. לא הבנתי למה אוספים את המים בכדים ומכסים חודש ימים לפני פסח, והשתמשו במים רק מהכדים לא מהברז. תמיד הייתי מנדנדת להם: "למה?" אמרו: "זה לא כשר. זה צריך להיות כשר."

אחי היה מביא חברים שהיו זקוקים לעזרה לחגים, אז הם היו שמים את המצות על המקלות ומביאים ילדים ומגישים לזה שעמד על יד התנור, להכניס.

הילדים למדו בשבסובקה - בית ספר ממלכתי שלא התקיימו בו לימודים בשבת. הלימודים התקיימו בפולנית אך כללו לימודי תנ"ך. האב, בעל המאפייה, נהג לסייע לילדי העניים.

אבי היה שולח כל יום מאות לחמניות [לבית הספר], שם למדו מאות ילדים. כל ילד היה צריך להביא ארוחת בוקר. ... אבל היו הרבה ילדים שלא היו מביאים, אז הם היו מקבלים גם כן ארוחה. בשביל אלה אבי היה שולח לחמניות.

שמעון היה בן שבע כשהחלה המלחמה ולימודיו נקטעו. סיפרה הניה:

שמעון למד תנ"ך כבר בדרכים. כשהיינו בדרכים הוא למד - לא להתפלל, אבל לדבר ולכתוב תנ"ך.

עם כיבוש פולין בספטמבר 1939 הופגז בית המשפחה ונפגע קשה.

חלק של הבניין נשאר, חלק מהדירה שלנו נשארה, אבל הוא היה חתוך כאילו עם סכין. מצד אחד נותרו רק פרורים מהבניין, הדודה והדוד חיפשו [ניצולים], ומהצד השני אמא חיפשה עם כל המשפחה. ... יצאנו משם והלכנו לבית המרקחת של אבי. הייתה אזעקה ופאניקה גדולה ולא היו מסכות, והיה אבק וחשבו שזה גז, וגיהינום גיהינום. הבתים היו נופלים כמו קופסאות גפרורים.

התחלנו לחיות במקלט של הבניין, ומאז, מאותו הרגע, מראשון לספטמבר, שלוש פעמים ביום היו אזעקות, כל החודש, ואווירונים היו באים ומפציצים את ורשה, וכל הזמן שמענו את הבומים ואת הפצצות.

לא היו מים ולא היה חשמל. היינו צריכים ללכת לנהר הוויסלה עם דליים, וזה היה רחוק. ...

לא היו מים לשתות. אף אחד לא התרחץ. חודש ימים לא התרחצנו. היה דלי בשירותים אז הגברים היו מוציאים את [השפכים] החוצה. התנאים הסניטריים היו מתחת כל ביקורת. ...

פעם בבית היינו כולנו עוזרים לעוזרת. מהשולחן הורדנו שאריות לחם, לחמניות. [נתנו ב]זה ביס וזהו. אז היה נהוג אצלנו בבית לשרוף את זה. לא לזרוק לחם, רק לשרוף.

ערב המלחמה הלכתי עם הסלסלה של השאריות, לזרוק את זה לתנור. סבתא החזיקה לי את היד, לקחה את זה, שמה בשקית ותלתה את זה. יום אחד אחי הביא את זה למקלט ... והיו שם כבר חתיכות קצת שרופות. אז סבתא אומרת לי: "את זוכרת שהבאת את זה בשביל לשרוף?" והיא חילקה את זה לילדים.

אחרי מספר שבועות ברחו האחים הגדולים מזרחה. שמעון נותר בבית עם אחותו הניה, הוריו וסבתו. לאחר זמן קצר עברה גם הניה את נהר הבוג מזרחה, על סירה, אל חלק פולין שנכבש בידי הסובייטים, והאם ושמעון נעו בעקבותיה. הם הגיעו לברנוביץ' (Baranovichi) שבבלרוס והתאכסנו בדירת החדר של הדודה והדוד, חמישה אנשים בחדר.

שמעון והניה עברו לסטולפצה (Stołpce, כיוםStowbtsy ) שליד מינסק, שם גייסו הסובייטים את שמעון לעבודת כפיה.

ביוני 1941 פלשה גרמניה למזרח פולין ולברית המועצות. שמעון נכלא בגטו סטולפצה. סיפרה הניה:

אמי הייתה כל יום יוצאת במעיל גשם גדול של הגיס שלי והייתה מוציאה מהבית ז'קט של מישהו או זוג מכנסיים להחלפה באוכל אצל הנוצרים. היא הייתה עומדת עם קבוצת הנשים שהיו מנקים את הרחובות בסטולפצה, משאירה שם את המעיל עם הטלאי הצהוב והולכת להחליף את מה שהוציאה מהבית, או שהחליפה משהו מהזהב שלה. היא הייתה מביאה בציפית של כרית קצת קמח, שעועית או תפוחי אדמה, באה הביתה ומחלקת את זה. קצת היא הייתה מורידה לנו וקצת לפליטים מוורשה שלא היו להם משפחות ולא היה להם ממה לחיות.

אחי [צבי-הרש (הרשל)] התחיל לדבר עם נשיא היודנראט, עם ויטנברג, והיו נותנים לו עור בשביל לתפור מעיל עור, עור לנעליים. ... באירופה יש פסי רכבת והם שוכבים על בולי עץ, וכשזה רקוב, היו מחליפים. סטולפצה היתה שרופה ולא היו בתים. אחי ביקש מגרמני [שעבורו עבד כמתורגמן] רשות להביא עגלות עם עצים והוא יקנה את זה. הוא הביא לו [כסף] מהנשיא של היודנראט, העיקר לבנות בגטו בתים. אנחנו יושבים שמה בבורות ממש. תמורת זהב, תמורת כל מיני דברים שהגרמני ביקש, הוא היה מקבל מהמקומיים [בולי עץ], ובנה שמה שני בתים מאד גדולים. עברנו לאחד הבתים האלה ... ושמה נכנסו עשרות משפחות. חדר, שני חדרים, אבל יצאו מהבורות.

אחי עם כמה חבר'ה צעירים היו גונבים נשק אצל גרמנים. ... לפני שהקיפו את הגטו ... הוציאו איזה מאה גברים למינסק ולברנוביץ', שם היו מחנות. אחי הגדול אמר שצריכים עכשיו לא לתת לנוער לצאת, בכך שאנחנו נשארים עם נשק ולא יכנס אף חייל. קבוצה הייתה צריכה לצאת עם נפט, לשרוף את כל העיר. הם היו צריכים לצאת במעילים של שוטרים רוסים וקבוצת גרמנים, עם נשק, ולירות על הגרמנים. ידענו שזה הסוף.

ויטנברג עזר בכל: הביא נשק, ארגן כספים לשלם עבור נשק. הוא אמר [להרשל] שהוא קיבל הבטחה שמביאים אותם בחזרה "ו[אם תפעל בנשק נגד הגרמנים], אתה תהיה אחראי על המוות של כל הגטו. לא הורגים אותם במחנה במינסק ובברנוביץ'. מוציאים אותם לעבודה ומביאים אותם בחזרה." ככה הוציאו את כל הגברים. אחי ועוד כמה גברים נשארו בגטו עם הנשק. אחרי חודש, או פחות מחודש, בא ראש השנה [תש"ג, 1942]. הקיפו את הגטו.

בתוך כשבועיים, מ-23 בספטמבר 1942 עד 11 באוקטובר, נרצחו רוב יושבי גטו סטולפצה. הגרמני שהשתמש בהרשל כמתורגמן הותיר אותו בחיים עם אמו, אך האם אסתר נרצחה בירי בגטו מאוחר יותר.

שמעון ברח דרך הגשר [והגיע] לעיירה זברז', למחנה [עבודה] של יהודים. הם היו שלוש מאות יהודים, וביניהם היה הגיס שלי. כמובן שהם קיבלו אותו.

כל הגברים היו יוצאים לעבודה, ואת שמעון לא יכלו להוציא. הוא היה ילד. אז היו מכסים אותו עם שמיכת פוך במיטה הכי גבוהה. שמה היו מיטות ארבע קומות.

חברתה של הניה נתנה זהב לגיס כדי שיקנה אוכל לשמעון וליתר היהודים במחנה.

מאות יהודים בראשות הרשל, ובהם הניה, ברחו ממחנה העבודה והצטרפו לפרטיזנים. גם שמעון הצטרף לקבוצה זו. "בנינו מחנה בבוץ, על שורשי העצים", סיפרה הניה. היא הועסקה כמסייעת לרופא הפרטיזנים וישנה עם שמעון במתחם החולים והפצועים. "כל הסביבה, כולם באו לראות את ילד הפלא," סיפרה הניה.

זה היה יום שלישי שהייתי כבר ביער. ואני מסתכלת על הפלא. העצים. השלג והעצים, זה הכל עצים, עצים ירוקים. וגם בחורף, והשלג, ועוד חופשי. אנחנו חופשיים. ואחי בא ואומר לי: "הניה, שולחים קבוצת יהודים להביא את הנשק, והם לא יודעים איך לצאת, אני בטוח שהם יצאו, יהרגו אותם. ואני הולך איתם. שולחים אותי ללכת איתם. שאני אראה להם את הדרך", ושלחו קבוצה של יהודים. עשרה חבר'ה.

באחת הפשיטות של הגרמנים נאלצו יושבי המחנה להימלט על נפשם.

שמעון היה ילד קטן ואנשים בורחים. הבוץ נהיה עוד יותר רטוב וחמים, ואני רואה שהוא טובע לי. הבוץ היה [לי] עד הפופיק, ולו זה היה עד הפה. מעל הפה. הורדתי ממנו את המעיל, הוא כבר היה רטוב, ושמתי על הבוץ, ואמרתי לו לשכב ולפתוח את הידיים ורגליים, ומשכתי בצוואר של המעיל. וככה הוא נסע על הבוץ.

למחרת בבוקר הפרטיזנים חזרו ומצאו שהזאבים אכלו [אחד מהילדים שנותרו מאחור]. אז כל המחנה דיברו על הגבורה של הבחורה הזאת, שהיא שמה אותו על הבוץ [וגררה אותו]. ...

הרופא שמר לי על שמעון. שמעון היה איתי כל הזמן.

גרמנים יורים עלינו ואנחנו בורחים ובורחים דרך ביצות ואני יודעת שאף אחד לא יעביר את שמעון. אני אבל יודעת שילד אחד טבע בביצות וכל הדרך אני בוכה. ואנחנו מגיעים לנחל צר, זרקו שני עצים עבים, וזה היה גשר. בצד השני היו פרטיזנים, גדוד אחר, והם קיבלו אותנו, ואני לא רוצה לעבור. ... אני בוכה ויושבת ובוכה, ואני אומרת: "אני לא זזה. אם שמעון לא עבר, אז הוא טבע, ואם הוא לא עבר [עד עכשיו], אז הוא לא יעבור את הגשר הזה", ואני מחכה לו, ובשום אופן [לא עוברת]. כבר כולם עברו, ובא פרטיזן נוצרי, והוא שואל אותי ברוסית: "מה את יושבת פה? אולי תעברי כבר ותיקחי את אחיך? כל הדרך אני סוחב אותו."

זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שאיבדתי אותו.

לאחר השחרור גילו שמעון והניה שמכל בני משפחתם שרדו רק שניהם. סיפרה הניה:

אחותי גיטה הייתה בשבילי הסמל של שלמות. היא ידעה לרקוד יפה. ... היא כבר הייתה בת שמונה עשרה או תשע עשרה ... והאח [הרשל] שנפל ביער [בשורות הפרטיזנים] - כל המשפחה שרה מאוד יפה. חוץ ממני. אני חושבת שאני הייתי הכי לא מוצלחת בבית ודווקא הכי קטנים והכי לא מוצלחים נשארו בחיים, וכל השלמות והיופי והכל, לא נשאר מזה כלום.

קצין התרבות שהכרתי נורא אהב את הירש [הרשל], אחי שנהרג. הוא אמר לי: "תשמעי הניה, נתתי הוראה שיחזיקו אותך. אני רוצה לשלוח אתכם למוסקווה, שתמשיכו את הלימודים. אתם צעירים ואיבדתם את שנות הלימודים, ושמעון יוצא לגמרי אנאלפבית, לא הספיק בכלל ללמוד, ואני אשלח אותו לאחד מבתי הספר המפורסמים העולם, משם יוצאים הקצינים הכי גבוהים.

שמעון והניה לא נענו להצעה. הם חזרו לוורשה.

עמדתי על יד נהר הוויסלה והבטתי: כל ורשה היתה אדמה אחת. לא היה אף בית [עומד]. הכל הרסו. לאן עכשיו הולכים?

אנשים הלכו ונסעו ממחנות [לעיירות] ומהעיירות הלכו [לערים] לחפש משפחה. כל הדרכים היו אנשים עם תרמילים על הגב. ... אבל ידענו שהמטרה שלנו היא להגיע לארץ.

שמעון שהה תקופה קצרה בבית הילדים באוטבוצק. לאחר מכן עבר עם הניה לצ'כיה ומשם לגרמניה, שם עבדו השניים תקופה קצרה בחוות הכשרה במשק חקלאי. בגרמניה נישאה הניה לזאב אגולניק ובאוקטובר 1946 עלו השניים לארץ ישראל באוניית המעפילים "לטרון". הבריטים תפסו את האוניה וגירשו את המעפילים למחנות המעצר בקפריסין. מספר חודשים לאחר מכן עלה גם שמעון לארץ, אך מכיוון שהיה במכסה של עליית הנוער, לא גורש. ביולי 1947 שוחררה הניה ממחנות המעצר ועלתה גם היא לארץ.

שמעון שינה את שם משפחתו לישראלי, על שם אביו שנרצח בשואה. הוא נשלח עם קבוצה של חברת הנוער למושב כפר חיטים. לאחר מכן התגורר אצל קרובת משפחה בתל אביב ומשם עבר לחולון. הוא היה נוסע יום-יום לתל אביב, ללימודים בקונסרבטוריון למוזיקה ולעבודתו בחלוקת עיתונים.

שמעון למד תאטרון בבית הספר לדרמה של תאטרון "האוהל", בו גם שיחק. בצבא שירת בחוליית בידור. עם שחרורו מצה"ל הופיע בתיאטרון "הבימה". בין ביצועיו הראשונים כזמר היו שירי נשמה שחורים. הוא עבר לתיאטרון "הקאמרי" והקים עם אריק לביא וצבי בורודו את שלישיית "שלושת המיתרים" שביצעה שירי בוקרים ורועים ישראליים. השלישייה זכתה להצלחה בינלאומית תחת השם "טריו ערבה" ואף הופיעה עם שארל אזנבור וז'ק ברל.

לאחר שהות בפריז שב שמעון ישראלי לארץ וב-1960 העלה מופע יחיד, "סתם יום של חול", ובו פזמונים ומערכונים שכתב והלחין. ייחודו של המופע היה בנושאי השירים, שהיו מהראשונים בישראל שלא עסקו בנושאים לאומיים אלא בנושאי הקיום היומיומי הפשוט. המופע הוצג מאות פעמים ובעקבותיו הציג ישראלי תשע תוכניות יחיד. בשנות השישים שיחק במספר סרטים ישראליים. אחד מהם, "המרתף", שעסק בנקמתו של צעיר יהודי בקצין נאצי, זכה בפרס "כינור דוד" ובפרס בפסטיבל ברלין 1963. בשנת 1970 הוזמן ישראלי להופיע בהצגה "כנר על הגג" בדרום אפריקה, בתפקיד טוביה, ושם הופיע במשך כשנה.

ישראלי הקים בחיפה תאטרון נוער ואופרה קאמרית לזמרים עולים מחבר העמים, ביים תוכנית ללהקת פיקוד הצפון והלחין לה שירים שזכו להצלחה. הוא היה שחקן בתיאטרון הקאמרי, חבר בלהקת בצל ירוק והקליט שירים ואלבומים בשיתוף פעולה עם נעמי שמר, אילנה רובינא והדודאים. הוא שיחק בתיאטרון חיפה למעלה מעשרים שנה והצגות שכתב הועלו על במת התיאטרון. בין הכותבים והמופיעים ששיתפו עמו פעולה היו ניסים אלוני, אהרון מגד, מנחם עיני, דן אלמגור, יוסי גמזו, דן בן אמוץ, מוטי גלעדי, בעז דווידזון, יגאל בורשטיין, זאב רווח ואחרים.

בשנת 2005 קיבל ישראלי פרס מפעל חיים במסגרת טקס "פרס התיאטרון הישראלי" של האקדמיה הישראלית לתיאטרון.

שמעון ישראלי מסר דפי עד להנצחת זכרם של אמו אסתר, אביו ישראל, אחיו הירש ויצחק, סבתו שיינדל, וקרובים נוספים שנרצחו בשואה. 

לשמעון ישראלי ולאשתו אלה שני ילדים, עופר ואירית, מוסיקאים בהכשרתם.

 

* * *

הציטוטים – מעדותה של הניה פוססורסקי, לימים אגולניק, אחותו של שמעון ישראלי, בארכיון יד ושם.