דוד יעקבי

דוד יעקבי (יעקובוביץ) נולד בשנת 1928 באנטוורפן שבבלגיה. בשנת 1933 נולדה אחותו נעמי. אביו עבד בענף היהלומים והמשפחה חיה בדירה שכורה. סבו של דוד היה חזן ושוחט, והוריו שמרו על כשרות בביתם. בני המשפחה הלכו לבית הכנסת בחגים, אך לא היו דתיים מעבר לכך. בני המשפחה דיברו צרפתית, והוריו של דוד דיברו ביניהם גם באנגלית וביידיש. עד גיל חמש הייתה לדוד אומנת פלמית, "כך שאינני יודע בעצם מהי השפה הראשונה שבה דיברתי."

אני קורא פלמית. בבית הספר היהודי הייתה מחלקה פלמית ומחלקה צרפתית. הורי סברו כי צרפתית היא שפה נעלה יותר מבחינה תרבותית וגם נפוצה יותר, ומשום כך שלחו אותי למחלקה הצרפתית. בגיל שש התחלתי אפוא ללמוד צרפתית, וגם עברית.

התחלתי להתעניין בהיסטוריה גם בבית הספר היהודי באנטוורפן, שבו למדנו על הארץ ועל תולדות הציונות.

כבר בגיל שמונה או תשע הרגשתי אנטישמיות באנטוורפן. למדתי בבית ספר יהודי-ציוני בשם "תחכמוני". כשיצאנו מבית הספר בדרך הביתה היה עלינו לעבור ליד בית ספר עירוני, והילדים של אותו בית ספר זרקו עלינו כמה פעמים אבני חצץ וקראו לנו בשמות גנאי. כלומר, אפילו ילדים בגילנו היו כבר אנטישמים.

עם פלישת הגרמנים לבלגיה, ב-10 במאי 1940, ניסתה המשפחה לברוח לצרפת. בני המשפחה הגיעו לגבול אבל הוריו של דוד היו מהגרים חסרי אזרחות בלגית, ולכן הצרפתים לא אפשרו להם להיכנס והמשפחה שבה לאנטוורפן. בתום לימודיו בבית הספר היהודי העממי עבר דוד ללמוד בבית הספר התיכון העירוני.

בשנת 1942 הלכתי ללמוד עם טלאי צהוב על הבגד, כפי שנדרש מן היהודים. השתדלתי ללכת זקוף ולא להיראות מושפל.

יום אחד גרמנים ופלמים עברו בין בתים שבהם גרו יהודים, לפי רשימה שהכינו, והגיעו לביתנו. באותה שעה שיחקתי עם ילד בגילי אצל משפחה נוצרית באותו בניין. ברגע שהאם ראתה שבאים שוטרים, היא גירשה אותי מהדירה. הם תפסו אותי בחדר המדרגות ואילצו אותי לפתוח את דלת הדירה שבה גרנו. רק אמי הייתה בבית. אחותי הייתה במקרה אצל שכנים יהודים שלא היו ברשימה. אבי היה בעבודה במשרדו. הגרמני והפלמי אמרו לאמי לארוז חפצים ולבוא אתם. אמי עמדה בפניהם בעקשנות ובגבורה וסירבה לצאת לפני שתטלפן אל בעלה.

נלקחנו במשאית. היינו עם סבתי, שנלקחה מביתה. את סבתי היכו אך הסבא היה חולה והשאירו אותו במיטתו. במקום שממנו היו שולחים לתחנת רכבת ומשם לפולין, חיכה לנו הגרמני הממונה על היהלומים וקרא לשנינו, לאמי ולי, אבל אני קראתי: "שלושה אנשים", והוא אכן סייע לחלץ גם את סבתי, ושלושתנו חזרנו הביתה.

דוד, הוריו ואחותו נאלצו להיפרד מהסבא והסבתא ובאוקטובר 1942 עברו לצרפת, בחסות תעודות מזויפות. לאחר לילה בפריז הוברחה המשפחה לליון שבאזור משטר וישי. לאחר מספר ימים המשיכו בני המשפחה בעזרת מבריחים עד גבול שוויץ, ובאזור ז'נבה הצליחו לעבור את הגבול לשוויץ.

לאחר מספר ימים בבית מלון בז'נבה הועברו דוד ומשפחתו למחנה שהִיה ממשלתי. האב התקשר למוסד ילדים יהודי בו שהתה אחותו של דוד לפני המלחמה, ודוד ואחותו נקלטו במוסד זה. אמו של דוד שוחררה מהמחנה, ולאחר שנה שוחרר גם האב והמשפחה התגוררה בז'נבה עד תום המלחמה. בז'נבה למד דוד בבית ספר אותו הגדיר לימים "בית הספר הטוב ביותר שבו למדתי אי-פעם". המורה הטוב ביותר שהיה לדוד היה המורה לשפה. כל שבוע היה המורה מנחה את הילדים לכתוב חיבור חדש, וכל שבוע היה בודק את החיבורים ומוחק מהם כל מילה מיותרת. בית הספר היה דתי ולכן אימץ דוד את הדת באותה תקופה.

בשוויץ נפטרה אמו של דוד והוא שב עם אביו ואחותו לאנטוורפן. בסוף 1946 החל להדריך במוסד להכשרת נערים ניצולי שואה שהקימה הסוכנות היהודית, ובתור דתי הצטרף ל"בני עקיבא" ולהכשרת הנוער של "בני עקיבא". הוא לימד תולדות הציונות וידיעת הארץ - בעברית.

באפריל 1947 הפליג דוד לארץ ישראל באוניית המעפילים "תיאודור הרצל", ללא משפחתו ועם חלק מחניכיו. האונייה נתפסה על ידי הבריטים ולאחר מאבק אלים, בו נהרגו שלושה מהמעפילים, הועברו המעפילים למחנה מעצר של הבריטים בקפריסין. דוד שהה עם חניכיו במחנה שיועד לבני נוער מתחת לגיל 18 ולמדריכיהם.

היו ימים שבהם האנגלים התרצו ונתנו לנו ללכת לשפת הים, מלווים בטנק מלפנים וטנק מאחור.

הסוכנות היהודית ארגנה במחנה לימודים לאנשים מבוגרים: לימדתי בבוקר, ובערב הייתי תלמיד באותו בית ספר למבוגרים. כאשר התלמידים שוחררו מן המחנה, הם ניגשו אלי והודו לי על שלימדתי אותם. זהו אחד הזיכרונות היפים שיש לי מן המחנה והרגשה שתרמתי משהו.

בדצמבר 1947 הגיע דוד לארץ ישראל ונכלא במחנה בעתלית. לאחר שלושה ימים שוחרר והגיע לתל אביב. הוא ביקש ללמוד באוניברסיטה העברית בהר הצופים, אך עקב המאורעות היה הר הצופים מנותק ודוד נאלץ להסתפק בשיעורים ששמע בסמינר למדריכים דתיים. הוא שמר בשכונת בית וגן, הצטרף ל"הגנה" בפברואר 1948 ובחודש מאי גויס לצה"ל. באחד האימונים נפצע מפיצוץ רימון יד ומספר רסיסים נותרו בגופו.

ב-1949 החל דוד ללמוד באוניברסיטה העברית. בלימודי מקרא שילב את אהבתו להיסטוריה עם זיקתו לארץ. את התואר הראשון עשה בהיסטוריה כללית והיסטוריה של עם ישראל, בדגש על תקופת המקרא.

בבתי הספר באנטוורפן ובשווייץ למד דוד לטינית וצרפתית עתיקה. בנוסף קרא אנגלית, צרפתית, גרמנית ופלמית. ידיעות אלה סייעו לו בבואו ללמוד היסטוריה של ימי הביניים. עבודת הגמר שלו לתואר שני עסקה בגדוד קטלאני שהתיישב ביוון בראשית המאה ה-14. ב-1958 הגיש דוד בסורבון דוקטורט בנושא האיכרות בביזנטיון.

פרופ' דוד יעקבי פרסם שמונה ספרים וכ-150 מאמרים. במחקריו עמד על ההשפעות ההדדיות בין המערב, ביזנטיון והאסלאם בתחום הטכנולוגי והאמנותי. בין היתר חקר את עכו הצלבנית והתפתחותה החברתית, הכלכלית והאמנותית; את תולדות היהודים בביזנטיון ובמרחב הוונציאני - היהודים הביזנטים, היהודים הרומניוטים, שאינם אשכנזים ואינם ספרדים; ואת הסחר הבינלאומי בים התיכון, שיקוף עניינו של יעקבי במגע בין חברות ותרבויות. במחקרו על ייצור אריגי המשי וההשפעות ההדדיות בין האסלאם, ביזנטיון והמערב בתחום זה, הדגיש יעקבי את הכלכלה כמפתח להבנה של העברת טכניקות ויסודות אמנותיים.

עבודה זו זכתה לאזכורים רבים במחקריהם של אחרים מפני שהיא פותחת פתח חדש. בדרך כלל חוקרי תולדות האמנות בוחנים את הנושא רק מנקודת ראות אמנותית. הם אינם רואים את התמונה הרחבה ואינם שואלים שאלות בנוגע לרקע החברתי והכלכלי של יצירות אלה. ניסיתי לראות את הדברים כמכלול רחב, ועכשיו דווקא חוקרי האמנות הם שמשתמשים במאמרי זה.

הייתי מגדיר את עצמי כהיסטוריון של הים התיכון המזרחי, החוקר את השיח המתמיד בין תרבויות, בין אזורים, בין חברות ובין כלכלות.

דוד פרש לגמלאות ב-1997 אך המשיך במחקריו עד ערוב ימיו.

דוד יעקבי מסר דף עד להנצחת סבתו, זלפה יעקבי, שנספתה בשואה.

דוד יעקבי נפטר בשנת 2018. הוא היה נשוי לד"ר זהבה (סופיה) יעקבי ז"ל, ניצולת שואה אף היא ומרצה לתולדות האמנות באוניברסיטת חיפה, שנפטרה ב-1999. יעקבי הותיר שתי בנות ושבעה נכדים.

* * *

הציטוטים – מתוך ראיון שהעניק יעקבי לבני ארבל, ראיון שהתפרסם בכתב העת "זמנים", גיליון 120, סתיו 2012.

באדיבות "זמנים", כתב העת להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב בשיתוף עם האוניברסיטה הפתוחה ומרכז זלמן שזר