מיכאל ימנפלד

מיכאל ימנפלד נולד בשנת 1934 באמסטרדם למשה ורחל לבית בלומנקרנץ, יהודים שומרי מצוות שהיגרו מפולין. "בבית דיברנו יידיש והתפללנו בבתי כנסת חסידיים קטנים, שטיבלעך." בשנת 1936 נולד אחיו בנימין, שנפטר בגיל צעיר.

האב עבד במאפייה יהודית בחלוקת לחם וחלות בערבי שבת וחג. הוא נסע בתלת-אופן עם ארגז לחם, ובהמשך רכש משאית פורד כחולה. "הימים שבהם צרף אותי לעבודתו היו ימים מאושרים."

במאי 1940 כבשה גרמניה את הולנד.

אבי נעצר ברחוב ונכלא אך שוחרר וחזר הביתה.

בקיץ 1942 החל גירוש יהודים מהולנד למחנות ההשמדה.

באחת השבתות, בשעת התפילה, פרצה אישה בוכה מעזרת הנשים אל עזרת הגברים ב"שטיבל" שלנו. היא פתחה את ארון הקודש והטיחה האשמה בקב"ה על שעצרו את בעלה ואת ילדיה.

בספטמבר 1942 נולדה מרים, אחותו של מיכאל. כשהיתה בת חצי שנה הסתירה אותה המחתרת אצל משפחה הולנדית. "הסתכלתי במיטת התינוקת הריקה של אחותי."

את ליל הסדר האחרון ציינו מיכאל והוריו באביב 1943.

אבי ישב בראש השולחן לבוש קיטל לבן. מצות ויין כבר לא היו וגם מזון רב לא היה. אמי הכינה בורשט (חמיצה), משקה מסלק. היתה אווירה עצובה.

בקיץ 1943 נעצרה לפני הבית מכונית משטרה שחורה. שני הולנדים ירדו ממנה ונכנסו לדירה. מינה, דודתו של מיכאל, וסבתו דורה שהו בבית בביקור. בני המשפחה לא הספיקו להיכנס למסתור שהכין האב מתחת לשטיח בחדר המגורים. הם נעצרו והובלו לתאטרון ההולנדי. "הרמקולים זעקו הוראות בגרמנית, אנשים צעקו ובכו, היה חם ודחוס."

בערב נפרד מיכאל מהוריו בנשיקה ונשלח למעון הילדים היהודי (de crèche) מעבר לרחוב, שם נשמרו הילדים בפקודת הגרמנים.

זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותם. באותו רגע ידעתי שלעולם לא אראה אותם עוד. ... כרסמתי במשך שעות את חתיכת הגבינה הצהובה שנתן לי אבי כשנפרדנו.

לא הורשינו ללמוד בבתי הספר ולכן העסיקו אותנו במשחקים, שירים וטיול יומי. מאחורי הנורמליות במעון הסתתרו מועקה ופחד. בזמן שאנו, הילדים, שרנו ושיחקנו, הורינו היו אסירים בצד השני של הרחוב. הייתי מיועד לצאת איתם.

המתח יצר "ילדים זקנים". ידענו שגורלנו נגזר וששום משחק לא יעזור לנו. אבל מה יכולנו לעשות? המשכנו לשיר ולרקוד.

באחד הימים אחת המטפלות סיפרה לי שהורי יצאו בטרנספורט של אותו היום. התיישבתי על הרצפה ובכיתי שעות רבות. זו היתה ה"שבעה" היחידה שישבתי עבורם.

ההורים משה ורחל נשלחו לאושוויץ ונרצחו.

את מעון הילדים ניהל צוות יהודי. המחתרת ההולנדית הבריחה ממנו תינוקות בסלי כביסה ותרמילים, והבריחה ילדים בטיולים היומיים, בעזרת מטפלות יהודיות צעירות וגברת פימנטל, מנהלת המעון. ההברחה כונתה בהולנדית "צלילה" (onderduik). באוגוסט 1943 הוברח מיכאל.

אמרו לי ללבוש שתי חולצות, שני זוגות תחתונים ושני זוגות גרביים. מזוודה היתה בולטת מדי. במקום מסוים בטיולנו בפארק, ליד חורשה קטנה, הייתי צריך לבקש לעשות פיפי בין העצים. שאר הילדים היו אמורים להמשיך בדרכם ועלי היה לצאת מהחורשה בצד השני, שם מישהו אמור היה לחכות לי.

צעיר החזיק בידי ולקח אותי לפרוזדור של כנסייה גדולה מול תחנת הרכבת המרכזית של אמסטרדם. שם חיכתה אישה צעירה עם ילדה יהודייה בגילי. במקום קיבלנו שמות חדשים. אני הייתי קס הראוט (Kees Heraut).

המצילים השתייכו לקבוצת המחתרת NV group, שהצילה ילדים יהודים. רוב חברי הקבוצה היו סטודנטים צעירים שסיכנו את עצמם כשליוו ילדים יהודיים ברכבות שבהן נסעו גם חיילים גרמנים.

נסענו ברכבת ואחרי שעות ארוכות הגענו למחוז לימבורג (Limburg) בדרום הולנד. הושיבו אותי ליד שולחן שעליו חיכתה לי צלחת מלאה ומעוררת תאבון, אבל עם אוכל לא כשר. הייתי עייף ורעב, אבל סירבתי לאכול.

המסתיר הסביר לי בסבלנות שאין לי ברירה אלא לאכול את מה שכולם אוכלים. אכלתי. כשעליתי לישון הדוד לימד אותי תפילה נוצרית לילדים. אחרי שהדוד יצא מהחדר התכסיתי בסדין וקראתי קריאת שמע על המיטה. זמן מה עוד החזקתי מעמד, אבל המלים העבריות פרחו מראשי.

ביום ראשון המשפחה התכוננה לצאת לכנסיה ואני סירבתי. הדוד הסביר שעלי לבוא איתם כדי למנוע חשד. לשכנים סיפרו שאני יתום מרוטרדם המופצצת שהוריו נהרגו. באמתלה זו ניסו להסביר את הופעתו הפתאומית של ילד זר.

אחר הצהריים למדתי את הברית החדשה. כשלמדנו בעל פה פסוקים קיבלנו גלויה עם ציור של ישו או מריה. אהבתי להיות דתי אבל המסתירים שלי לא הטבילו אותי, מתוך דעה שלא נאה להטביל לנצרות ילד יהודי שניתן למשמורת.

מבט חשוד מצד שכן, שאלה תמימה לכאורה מצד זר, האיום הקל ביותר הספיק כדי להעביר את מיכאל מיד למשפחה אחרת. מיכאל הועבר בין חמש או שש משפחות.

הייתי צריך לשחק תפקיד בצורה מושלמת על מנת להישאר בחיים. מהרגע שהגעתי למשפחה הראשונה לא חשתי שאני יכול להזכיר את הורי ולהתאבל עליהם. אף אחד לא אמר לי לנהוג כך, אבל ידעתי שכל מה שהיה עד כה, כבר לא היה קיים.

אינני זוכר את פניהם ושמותיהם של המסתירים. המעברים היו פתאומיים. פחדתי כשנאלצתי שוב לעבור: כיצד הדוד והדודה החדשים יתייחסו אלי? הועברתי כמו רהיט. לא שאלו אותי ולא ידעתי מראש מה יהיה בשעה הבאה או ביום המחרת.

מיכאל שיחק בחוץ עם ילדים, למד איתם בבית הספר והלך איתם לכנסייה. עם מסתיריו האחרונים, בני משפחת קרייל (Krijl), נשאר יותר משנה.

השתוממתי לראות שאצל משפחת קרייל אין מברכים. לא הבנתי כיצד נוצרים מסוגלים להתנהג כך. אזרתי אומץ, ניגשתי לאבי החדש ושאלתי אותו כיצד ייתכן דבר כזה. הוא הסביר לי שלא כל ההולנדים הם דתיים ומאמינים. הוא הוסיף שמותר לי להמשיך בתפילותי. הלכתי בדרכי דודתי ודודי החדשים והזנחתי את הנצרות שלי.

המפגש עם כל כך הרבה אנשים בעלי דעות ואמונות כה שונות לימד אותי מהי סובלנות. במקום להתבצר בדעותי הגעתי למסקנה שכל אדם רשאי לחיות על פי אמונותיו.

בני משפחת קרייל הסתירו ילד יהודי צעיר ממיכאל, חרי (גרשון אייזנמן). מר קרייל הזהיר את מיכאל לא לגלות לאיש שהוא יהודי, אבל שני הילדים שיתפו זה את זה בסודם. "הרגשנו שאנו בני אותו עם שנתונים לאותו גורל."

כאשר גברת קרייל נפטרה בשנת 1991, שמי הודפס בהודעת הפטירה שלה יחד עם שמות ילדיה. טסתי להולנד לקבורתה. ילדיה סיפרו לי שהורישה לי חלק צנוע שווה לחלקם של ילדיה בירושתה.

סיכנתי את המארחים שלי וידעתי שלעולם לא אוכל להודות להם מספיק על מה שעשו עבורי. הרגשתי שהם אינם דורשים ממני רגשי תודה, אבל כאב לי שהם מסתכנים עבורי ואין לי אפשרות לפצות אותם. סבלתי מההרגשה שאני מעמסה עליהם.

אחרי השחרור איש לא בא לדרוש את מיכאל. מר קרייל הציע לאמץ את מיכאל ולחנכו עם ילדיו-שלו.

רציתי לחזור לעמי. חזרתי לאמסטרדם. שם יצאתי לטייל. ליד אחת התעלות חשבתי על השינויים בחיי: "יהודי, נוצרי ושוב יהודי?"

יצאתי לחפש את בית הכנסת שלנו, בית כנסת קטן ונחמד. שם, לפני המלחמה רקדנו בשמחת תורה וקיבלנו ממתקים. שם אבי לימד אותי כיצד כהן צריך לברך את העם בשעת התפילה. הרגשתי מוגן ובטוח כשאבי כיסה את שנינו תחת טליתו הגדולה ולימד אותי כיצד עלי, ככהן, לפרוש את ידי בשעת הברכה "אשר קידשנו בקדושתו של אהרון וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה." המקום הפך למחסן של סחורות.

תוך זמן קצר חזרתי לחיים הדתיים שזכרתי מימי הורי. הרגשתי ששבתי הביתה.

מיכאל גר אצל משפחת אייזנמן, הוריו של גרשון, ששרדו את השואה. משם עבר ל"פרוזדור" בהילברסום, בית הילדים של נתן ואלישבע (ליס) דסברג, מורים במקצועם שהתייחסו לשלושים היתומים שורדי השואה כאל ילדיהם שלהם. הילדים עבדו בחקלאות ולמדו עברית, תנ"ך ויהדות. פעמיים בשבוע נסע מיכאל ברכבת לאמסטרדם, ללמוד בסמינר לרבנים.

למדנו עברית תוך קריאה פונטית ולמידת שירי מולדת.

אחותו של מיכאל, מרים, אומצה על ידי בני הזוג דה וויוור (de Wever) שהצילו אותה. היא נשארה בהולנד והקימה בה משפחה.

בשנת 1952, בגיל 18, עלה מיכאל לישראל. בשנת 1964 נישא לנרקיסה לבית סולרז', ממשפחה של חלוצים. לזוג בת אחת, אורכידיאה, ושלושה נכדים.

מיכאל היה שנים רבות מנהל בבנק דיסקונט. הוא היה איש ספר ומתרגם ספרות מהולנדית, אנגלית וגרמנית לעברית.

מיכאל ימנפלד נפטר בשנת 2019, תשע"ט, בתל אביב.