לילי קשטיכר

לילי-אליס קשטיכר נולדה באדא (Adda) שביוגוסלביה ב-1923, בת בכורה להנריך ופרידה קשטיכר. בילדותה מתה אמה, אביה נישא בשנית ולו ולאשתו ג'ני נולדו שני בנים. בשנת 1940 עברה לילי להתגורר בבית דודתה רוזי בנובי סאד שביוגוסלביה, שם למדה ספרות ושירה ועסקה בפיסול וברישום.

בשנת 1941 נלקחו האב ואחד הבנים למחנה עבודה ועקבותיהם נעלמו.

בשנת 1944, לפני הגירוש מנובי סאד, הטמינה לילי בחצר כד חרס שהיה מעוטר בציור צבעוני מעשה ידיה. בכד הסתירה מסמכים ובהם מכתב ברכה ששלח לה אביה בשנת 1940 ליום הולדתה.

באפריל 1944 נלקחו לילי ודודתה בטרנספורט לאושוויץ–בירקנאו. דודתה ניסתה להסתיר בחיקה מעט תכשיטים ונורתה בידי חייל גרמני. לילי שרדה בסלקציה ויצרה קשר עם אחת מהקאפו. בנצלה מוניטין שיצאו לה כקוראת עתידות בכף היד, הצליחה לקבל עטים ועפרונות צבע ליצירה, למרות האיסור על יצירה במחנה. ניירות השיגה מקאפו כשעיטרה את מכתביה של הקאפו לאהובה. באושוויץ כתבה יצירות שירה וחיבורים קצרים. כמו כן כתבה חיבור קצר בהונגרית ששמו "חוקי ההתנהגות", ובו ציינה שהדרך לשרוד היא על ידי שיתוף פעולה בין האסירות:

אין 'אני'. יש רק 'אנחנו'. ובתור 'אנחנו' נשרוד. נוכל לשמר את כבודנו האנושי רק אם נקריב את עצמנו למען חברותינו, נפגין רצון טוב, לא נתלונן ולא נדווח על חברותינו.

ביצירותיה במחנה תיארה לילי את הרעב, ההשפלה, המכות, עבודות הפרך, הצפיפות ופחד המוות המתמיד. בזכרונותיה מאושוויץ, אותם כתבה בישראל ב-1951, תארה ארוע בו ילדה אחת האסירות תינוק, והאסירות, לאחר לבטים קשים, החליטו לעטוף אותו ולהניחו בפתח הצריף כך שהוא אמנם לא ישרוד אך זהות האם לא תתגלה ולפחות היא תינצל.

בדצמבר 1944, לאחר שעברה מיון של ועדה רפואית, נשלחה לילי למחנה אובר-הוהנאלבה (Ober-Hohenelbe) בחבל הסודטים, תת-מחנה של גרוס רוזן, שם עבדה בבית החרושת "לורנץ". העבודה כללה ייצור מכשירים אלקטרוניים עדינים ורוב העובדות היו נשים צעירות. גם במחנה זה, תחת איום הסלקציות שבהן נבחרו החלשות להישלח לאושוויץ, המשיכה לילי בפעילותה האמנותית המחתרתית. בעליית גג בבניין המפעל יצרה יצירות רבות, כולל שירה. על פיסות נייר כתבה קטעים ששרדו עמה:

אני מתביישת בעצמי כשאני מתגנבת ונדחפת לפני הקנטינה ובודקת אם נשאר אוכל. ואם נשאר, האם אקבל גם אני? אני משלה את עצמי באמונה שאהיה בת מזל ואזכה בתוספת כאשר בפועל אני נוכחת לדעת שמעל ראשי מישהי אחרת קיבלה את התוספת המיוחלת. ייתכן שאם יטפטף מן הקערית מעט מרק, גם אני אוכל לזכות במשהו. עם התמונה המסולפת הזאת אני מדדה וממשיכה. אני יודעת שאני משלה את עצמי.

בלה גוטרמן, " לא יצמיתו מלבנו את הזיק האנושי", בשביל הזיכרון, 8, מרס 2011

פעם בשבועיים, ביום ראשון, קיבלו הנשים זמן לניקיון אישי, כביסה וטיפול בכינמת. בזמן זה ארגנה לילי ארוע תרבות בו השתתפו כ־20 נשים שהתחרו בציור ובכתיבת שירים וסיפורים. הן בנו במה מארגזים, דקלמו, הציגו, יצרו פסלים מתפוחי אדמה, הלחינו מנגינות לשירים ושרו.

גם במחנה זה כתבה לילי וציירה על ניירות שלקחה מדלתות המפעל או ממכלי אשפה. היא ארגנה תחרויות כתיבה בהן היה הפרס חלק ממנת המזון האישית שלה. סיפרה רחל אבניאל, חברתה של לילי:

החלטנו שהרוצחים העלובים האלה לא יצמיתו מלבנו את הזיק האנושי, עלינו לעשות משהו כדי לתת מזון לרוחנו. עלינו לאזור כוח וליצור משהו יפה וטוב, וזה יעזור לנו לעבור את הזמנים הנוראים האלה. לילי פעלה נמרצות כדי לעודד את הבנות שיציירו, יכתבו, ילחינו ויעסקו בכל תחום אפשרי של פעילות יוצרת. כך נולדה אצלנו מנחת התרבות של יום ראשון אשר זכתה להצלחה רבה.

על פיסות נייר שמצאה במחנה, כתבה לילי את אשר אמרה לחברותיה:

לפני שאנו מתחילות אני מאוד מבקשת מכן, כל אחת בדרגשה או על הדרגש של חברתה, להיות שקטות בעת ההרצאה ולעקוב בתשומת לב אחרי ההרצאה. במצב של רעש אי אפשר לקרוא דברים. אם אתן רוצות להרגיש בנועם, הדבר תלוי רק בכן. אל תתלחשו, אל תתווכחו, רק מי שתבקש לשאול דבר מה תדבר. מי שתרצה להגיב או לענות תפנה אליי. כרגע אני ממתינה עד שתתארגנו, וזו תהיה תרומתכן לכך ששעות אחר הצהריים שלנו יהיו נעימות יותר.

נו, נתחיל. הקשיבו, בנות, הפתגם אומר ש"כל התחלה היא קשה". מי אינו יודע זאת? כבר בבית הספר ניחמו אותנו במשפט הזה המורים הנחמדים שלנו, באמרם שברגע הראשון זה נראה קשה אבל בעצם זה קל מאוד, וכך התייחסו בזלזול לכל המחברות והמאמצים שלנו. כמה פעמים תלשנו מתוך המחברת את הטיוטות עד שהגענו לתוצאה כלשהי. משמע, אסור להתייאש כאשר התוצאות הראשונות של הכתיבה או הציור לא יקבלו ציון גבוה.

כדי לעודדן להתאמץ, הכריזה לילי על תחרות נושאת פרסים והעלתה על הכתב את כלליה:

כתבי, ציירי ותוכלי לזכות:

הפרסים:

1. תפוח אדמה מהקערה.

2. מחט לתפירה.

3. קריאה בכף היד.

כרטיסי הגרלה חלופיים יוגרלו בין הטובים ביותר.

שם

היצירות מוספרו כדי שלא לחשוף את זהות היוצרות. את דפי השירה והציור הסתירה לילי מתחת לחולצתה. חלק מהדפים שרדו עד השחרור. כאשר עלתה לילי ארצה בשנת 1948 הביאה איתה את הדפים שנותרו.

אני שומרת כבר שנים לבני פריטים מקוריים מהמחנה. יש בידי ציורים שצוירו במחנה בידי חברות שעבדו אתי בבית החרושת. את הציורים והסיפורים שמרתי מתחת לחולצה, צמוד אלי, ביום ובלילה, בסתר כדי שחיילי האס-אס לא יראו ויקחו ממני. זה היה בעיר אובר-הוהנאלבה בעליית הגג של בית החרושת לורנץ. גרנו בחצר סגורה של בית החרושת כמו ציפורים בכלוב. היו שם 400 נשים. לא יכולנו להתגונן, אסור היה לדבר, להאזין, להתלונן ובוודאי שלא לכתוב או לצייר. כתבנו וציירנו למרות האיסור. ליקטנו קרעי נייר מהרצפה ומכל מקום אפשרי וכתבנו בשפה שלנו. עודדתי את חברותי לכתוב ולצייר נגד המשטר הגרמני ונגד אי הצדק של הגרמנים. היינו קומץ נשים שנסגרו הרמטית יחד במחנה. הקאפו יצאה ביום ראשון אחר הצהרים ואז גנבתי ממנה עיפרון ונייר, וכשחזרה החזרתי אותם.

לילי קשטיכר-הירט, מה ששמרתי לבני, 1951

באושוויץ רק דבר אחד עמד לפני: לעודד את האסירות היהודיות לא להתייאש, לא להתאכזב, לא להיות פסימיות ולהחזיק מעמד. רציתי לעזור. סיפרנו על ארץ ישראל בעתיד, שרנו את התקווה חלמנו וחרזנו חרוזים.

לילי קשטיכר-הירט, איך נשארתי בחיים, 1950

במאי 1945 שוחררה לילי על ידי הצבא האדום.

לילי שבה לנובי סאד. אמה החורגת ג'ני ואחיה ניצלו אף הם. לילי נישאה למיקולא הירט, ניצול שואה, ילדה את אלכס בנה ובדצמבר 1948 עלתה המשפחה לישראל והתיישבה בירושלים. לילי הביאה איתה יצירות מקוריות מהמחנה וכן כד שיצרה לפני המלחמה ואותו טמנה באדמה בנובי סאד עד שובה מהמחנות. לילי התגרשה ונישאה בשנית לאברהם  ובשנת 1958 נולדה בתה דניאלה. גם בארץ המשיכה לילי ליצור. היא כתבה שירה, פרוזה וזכרונות מתקופת השואה, ציירה ויצרה יצירות אמנות בבד.

לילי הנציחה בדפי עד את אביה וקרובי משפחה נוספים שנספו בשואה.

לילי קשטיכר נפטרה ב-1973.