שירה כץ

שירה כץ נולדה בגטו קובנה ב-15 באוקטובר 1941, בתם של צילה ומיכאל תרשיש ואחותה של לאה. ב-6 ביוני 1944 הבריחה אותה אמה צילה מהגטו למשפחת איכרים ליטאית, שם שרדה שירה עד סוף המלחמה. בגטו כתבה האם מכתב צוואה, בו ביקשה מאחיה הבכור שהיגר לדרום אפריקה מספר שנים לפני המלחמה, שאם לא תשרוד, יאמץ את שירה כבתו:

קובנה, 8 ביוני 1944.

אחי האהוב אייזיק, לילי וילדים יקרים!

אני כותבת אליכם מהגטו, מלב הסבל של כל היהודים. כבר שלוש שנים שאנו חווים את הימים האכזריים הללו. יתכן שכאשר תקבל את מכתבי לא נהיה יותר... בכל יום אנו מחכים לנס, אך באותו זמן אנו חווים מוות בכל דקה. זה גורלנו. אפילו הסופר הטוב ביותר לא יוכל לתאר את הכל. יתכן שאחד מאתנו יוכל לספר לכם אישית כל מה שאנו חווים.

אח אהוב! יש לי שתי בנות קטנות, נהדרות ויפות. ב-26 [למעשה 27] במרץ 1944 היתה אקציה אכזרית נגד ילדים קטנים וזקנים. הצלחתי, תודה לאל, לשמור על שתי התינוקות שלי. יש מעט מאד כמוני ואנו נחשבות ל"אמהות בנות מזל".

העניין המרכזי הוא כזה. ב-6 ביוני 1944 הצלחתי למצוא נוצרייה שתשמור על ביתנו היפה והקטנה שירהל'ה. היא נולדה ב-15 באוקטובר 1941, ועכשיו היא בת שנתיים ו-¾. זאת אומרת שקרענו מעלינו את בתנו האהובה והיקרה לנו מכל, ומסרנו אותה לנוצרים שהבטיחו שיטפלו בה בנאמנות עד הסוף. זה כרגע מעשה אסור באיסור חמור על נוצרים והם עלולים לשלם על כך בחייהם. עם זאת, אלו שמוכנים להציל יהודים, ניתן למצוא אותם והם עושים זאת. לכן המכתב הזה יישלח אליך על ידי ההורים החדשים של בתנו היקרה. זה בגלל שאנו רוצים להציל את חייה. במקרה, השם ישמור, שאנחנו לא נחיה, אתה, אחי האהוב, יחד עם לילי, תגדלו את הילדות שלנו. צריך להוסיף, שאנו מקווים להציל את לאה הקטנה גם. לעת עתה, אני עוד לא יודעת היכן היא תהיה. אין לי מקום בשבילה. קשה מאד לחשוב על מה שאני מבקשת ממך. תאמין לאלו שיתקשרו אליך עם ילדתנו. היה אסיר תודה. זה לא מובטח לכולם. גם לך יש ילדים. אני בטוחה שאתה מרגיש אותנו, גם כשאנו נמצאים במרחק כל כך גדול אחד מהשני, כל כך רחוק מכולכם.

אחי האהוב - הורינו היקרים ואחותנו היקרה באו לבקר אותי יום אחד בלבד לפני פרוץ המלחמה. היינו יחד בגטו כשנתיים וחצי. ב-26 באוקטובר 1943 הקיפו אותנו ושלושתם נקרעו ממני ונשלחו לאסטוניה, מי יודע לאן? מילים בודדות אלו מספיקות ואת השאר תבין כבר בעצמך... הם נלקחו. הילדות, הילדות נקרעות ממני במו ידי, והדמעות לא מפסיקות. עד 26 באוקטובר אנשים קינאו בנו. עכשיו הפכנו שווים להם. אתה יכול לדמיין כמה מעייף כל זה וכמה מפוחדים אנחנו נראים. לא ניתן לזהות אותנו. מיכאל איבד את כל משפחתו, ואפילו את אחת משתי האחיות שלו, שחמלו עליהן, הוא איבד לפני כחודש בצורה מזעזעת.

נותרנו עם כמיהה אחת: שהילדות תשארנה בחיים. מר ככל שיהיה לאבא ולאמא, אנו מתפללים לחייהן. רק חיים. האם אתה יכול לדמיין כמה סבל ועינויים אנו עוברים ... אין יותר מילים.

הנחמה שלנו עד עכשיו היא שיודל [יהודה], פריידה, הדוד, הדודה וסבתא נמצאים בגטו שאוולי. בתקוה שאלוהים יגאל אותנו מהחושך הנוראי הזה. אנו חייבים לקוות לכך למען כל היהודים. המשאלה היומית של אמא היתה לכתוב לך, אייזיק, מכתב ולקבל מכתב ממך. זו היתה כמיהתה כל חייה, אבל לרוע המזל ... אני אפילו לא יודעת לאן לקחו אותם. כולם נקרעו מאיתנו בכזו פתאומיות ... כמה אבא אהב את שירה.

את המכתב הזה אני שולחת לך יחד עם שירה. קשה לתאר כמה סבל וכאב מיכאל עבר. הוא אבא חם מאד. אך לא נותרה בידינו ברירה.

בשם שנינו, אנו מתחננים בפניך (אני יודעת שלא נחוץ שנתחנן אך עדיין מחובתנו) ובפני לילי, כאשר תקבל את המכתב הזה, וכשתשמע את הנורא מכל ... תהיה חזק ותנחם את עצמך, כי גם אנחנו חזקים מספיק, אפילו קשים כאבן, מצפים בצורה שונה למה שיביא יום. כן, אח אהוב, זה הוא גורלנו וגורל בנותינו. תהיה להן אב אוהב ולילי היקרה שלך - אמא נאמנה. אלוהים יעזור לכם. האב [הנוצרי שאימץ את שירה] במכתב נקרא [...] לשירהל'ה קוראים דוניוטה. יש לה עיניים שחורות קטנות ושיער חום - ילדה יפיפייה. יתכן שגם אנחנו נחיה. בכל מקרה, אני מקווה שתמלא אחר משאלתי. תשמרו על בריאותכם. תגדל את הילדות באושר, כך שהן לא תדענה על הסבל והאכזריות הנוראית שחווינו. סלח לי על הכל, אבל כל זה אפסי בהשוואה למציאות של היום.

איחולי הרבים ונשיקות לכולכם מאחותך צילה, מיכאל והילדות.

צילה, מיכאל ובתם לאה נרצחו ערב השחרור.

בקיץ 1944, לאחר שחרור ליטא בידי הצבא האדום, החלה אחותו הצעירה של האב, ניצולת השואה רוזה תרשיש, לחפש את שירה. בסוף 1944 מצאה אותה וגידלה אותה עם בעלה דניאל, הוריו של דניאל ואחייניתם שילה, שניצלה אף היא מהגטו באופן דומה לשירה. לרוזה ובעלה נולד בן נוסף. המשפחה נדדה באירופה עד באלי שבאיטליה, שם שהתה במחנה פליטים.

באוקטובר 1948 נמסרה שירה, בהתאם לצוואתה של אמה, לאייזיק (יצחק) גיטלבנד, אחיה הבכור של האם, שחי בדרום אפריקה. אייזיק ואשתו לילי אימצו אותה כבת ואחות לאיזי, יוסי, לטי ואברהם.

שירה הצטיינה בלימודיה ובספורט והיתה פעילה בתנועת בית"ר. היא למדה סיעוד בבית חולים מקומי וב-1960 עלתה לישראל ולמדה סיעוד בהדסה עין כרם. בתום לימודיה שבה לדרום אפריקה ונישאה לשלמה (סולי) כץ. ב-1963 שבו השניים לישראל ושירה היתה אחות בבית החולים בילינסון. עם לידת בנה מיכאל ובתה נאוה, לקחה שירה פסק זמן מעבודתה וגידלה את ילדיה.

בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, עברו שירה וסולי למדיסון, ויסקונסין, שם למד סולי לתואר ד"ר בפסיכולוגיה שיקומית. שירה החלה ללמוד באוניברסיטה קורסים בהתפתחות הילד. אהבתה לילדים בגיל הינקות ובגיל הרך, וחשיפתה לקורסים מקצועיים בנושא, על רקע סיפור חייה המורכב - מעבר בין ארבע משפחות עד גיל שבע - היו מצע להתפתחותה המקצועית בתחום סיעוד הילד והטף.

ב-1971 שבה המשפחה לישראל. שירה ילדה שתי בנות נוספות - התאומות מירב והדס - ועבדה כאחות פדיאטרית בטיפת חלב. היא סיימה תואר ראשון ועבדה כעוזרת הוראה באוניברסיטת תל אביב. היא השלימה תואר שני בחינוך מיוחד באוניברסיטת בר-אילן והגישה דוקטורט בסיעוד. היא התמחתה בסיעוד ובפדיאטריה (רפואת ילדים) וקידמה את הטיפול בילד בבית החולים ובקהילה. היא היתה מרצה באוניברסיטת תל אביב, ובמקביל יזמה והקימה קורסים לטיפול בילד עבור משרד הבריאות וקופת חולים כללית. ב-1993 פנה משרד החוץ אל שירה בבקשה לתכנן ולהוביל קורס בינלאומי בסיעוד לילדים בקהילה, עבור מדינות מתפתחות. שירה עסקה גם במחקר יישומי והיתה מעורבת בפרויקטים מחקריים. מאמרים פרי עטה הופיעו בספרות המקצועית בנושא, והיא זכתה לפרסים בתחומי מחקרה.

שירה מסרה דפי עד להנצחת זכרם של אביה מיכאל ואמה צילה, שנרצחו בשואה.

לשירה ולסולי נולדו 4 ילדים ו-12 נכדים.

שירה כץ נפטרה בשנת 2003 ממחלה קשה, בגיל 61.