יוסף קרמיש

יוסף קרמיש נולד בשנת 1907 בעיירה זלוטניקי (Zolotnyky), כ-30 ק"מ מדרום לטרנופול (Ternopil) שבאימפריה האוסטרו-הונגרית (לאחר מלחמת העולם הראשונה - בשטח הרפובליקה הפולנית; כיום באוקראינה). קרמיש למד באוניברסיטת ורשה, באופן חריג ליהודי בתקופה זו, ובשנת 1937 קיבל תואר דוקטור להיסטוריה. בתקופה זו החל בהכנת ביבליוגרפיה של תולדות ורשה וקהילת יהודי ורשה.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה, בספטמבר 1939, הופסק מחקרו של קרמיש והוא גויס לצבא פולין. אזור מגוריו נכבש בידי ברית המועצות והוא מונה לתפקיד מנהל בית ספר בעיירה פרובוז'נו (Probuzna).

עם פלישת גרמניה בקיץ 1941 היה קרמיש נציגו במחוז לבוב של יס"ס, ארגון יהודי לעזרה הדדית שפעל בפולין (JSS – Juedische Soziale Selbsthilfe). בשנים 1943 ו-1944 נאלץ קרמיש להימלט ולעבור בין מקומות מסתור. הוא הסתתר ביערות בסביבת פרובוז'נו והוסיאטין (Husiatin), וכן הוסתר בעליית גג בצ'ברובקה (Czabarowka) עם ארבעה יהודים אחרים על ידי פרנצ'ישק קמינסקי, אחד המורים שלימדו בבית הספר אותו ניהל.

בקיץ 1944 שחרר הצבא האדום את האזור. קרמיש גויס לצבא הפולני וקיבל מינוי של קצין. הוא עבר בקהילות יהודיות בפולין וגבה משרידי שואה עדויות על שנות הרצח וההישרדות במסתור, בזהות שאולה ובבריחה. בתקופה זו היה קרמיש ממקימיה של "הוועדה ההיסטורית היהודית" בלובלין, שביקשה לתעד את הקהילות היהודיות שנפגעו וחרבו. עם עמיתיו פיליפ פרידמן ונחמן בלומנטל יצר קרמיש קשרים עם מוסדות מחקר ואסף מידע היסטורי על קהילות שנפגעו בשואה.

באיסוף החומר נתקלנו בהתחלה בקשיים עצומים שכן הגרמנים השתדלו לפני תבוסתם לטשטש את עקבות מעשי הדמים שלהם. בייחוד השמיד הצורר בהרבה ישובים יהודיים את כל המסמכים היהודיים, אחרי שהשמידו את נושאיהם. על כן עזה היתה שאיפתם של ניצולי השואה לאסוף בשלמות מקסימלית את כל התעודות והעדויות העשויות לשמש כתב אשמה נגד המרצחים. בין תעודות רשמיות אלה היו מסמכים מרעישים, ראיות בלתי מופרכות נגד הצוררים וגרוריהם.

בין הארכיונים שכונסו היו ראשונים במעלה אלה של השלטונות (מנהלת הגטו, גסטפו, המשטרה הפלילית – קריפ"ו, הנהלת העירייה וכו'), שניצחו על עניינים יהודיים. תיקים מקוריים אלה נתנו לנו אפשרות לעקוב בשיטתיות אחרי כל צעד ברדיפות היהודים, כגון הגבלת זכויותיהם, הקמת היודנרט ופעולתו, העברות האוכלוסיה בכל המחוז, החרמת רכוש, עבודת כפייה, מחנות עבודה, גירושים להשמדה וכו'. ארכיונים אלה מהווים אוצר בלום לתיעוד השואה, מקור לא אכזב לידיעה מדויקת ומדוקדקת על מעשיהם המתועבים של הגרמנים.

הוועדה שלנו מילאה פונקציה חשובה בהכנת המשפטים הגדולים נגד פושעי המלחמה בפולין כגון ארתור גרייזר (ראש הוורתגאו, האזור בפולין הכבושה שסופח לגרמניה הנאצית), אמון גת (מפקד מחנה הריכוז פלאשוב), לודוויג פישר (מושל מחוז ורשה), רודולף הס (מפקד אושוויץ), יוזף ביהלר (ראש הממשל האזרחי הגרמני בפולין הכבושה), הנס ביבוב (הממונה הגרמני על גטו לודז') ואחרים. נציגי הוועדה הופיעו כמומחים במשפטים אלה ותרמו תרומה ניכרת להבהרת חלקם של הפושעים הנ"ל בתהליכי הדיכוי וההרס עד להשמדה פיזית. מסרנו גם שורה שלמה של מסמכים לבית המשפט הבינלאומי בנירנברג.

קרמיש, ידיעות יד ושם 24-23 (מאי 1960), ע' 4.

קרמיש פעל תחילה בוועדה ההיסטורית היהודית בלודז' ולאחר מכן היה סגן יושב הראש במכון ההיסטורי היהודי (ZIH) בוורשה, שהוקם בשנת 1947. עם עלייתו לישראל בשנת 1950 הצטרף קרמיש לצוות ההקמה של הארכיון והמוזיאון בבית לוחמי הגטאות. עם חקיקת חוק יד ושם ב-1953 היה קרמיש מייסד ארכיון יד ושם ומנהלו הראשון.

תוך זמן לא רב הצליח ארכיון יד ושם בהנהלתו של קרמיש לרכז תיעוד על קהילות יהודיות בתקופת הכיבוש וכן על השלטון הנאצי, תיעוד שהיה מפוזר במקורות יהודיים ובארכיונים בגרמניה ובמדינות נוספות באירופה. באיסופו של תיעוד ארכיוני זה אודות השואה ראה קרמיש את המטרה הראשונה והחשובה ביותר שעמה על הארכיון להתמודד:

בשפע של ספרות השואה והמרי יש לראות כעין המשך של אותה הדחיפה היצירתית שהתעוררה בהמונים היהודיים במיצר ההשמדה הזדונית, בתוך עצם תנאי הזוועה של רעב ואימת מוות. בתוך התנאים ההם נתגברה מאד התחושה ההיסטורית והדחיפה לרשום לזיכרון היתה חזקה כמו שחזק היה האינסטינקט להצלת החיים. איסוף התעודות והמסמכים נראה כעין כלי-זין במאבק לקיום האומה.

קרמיש, ידיעות יד ושם 1 (30.4.54), ע' 8.

עוד לא היה מקרה דומה בקורות ימינו, שיהודים ידאגו כל כך להשארת מסמכים, כאילו ידעו שעל ידי כך הם מועילים להנצחת זכרה של סערת הדמים שלא הייתה כמוה. יהודי הגטאות האמינו בתומם, שהעולם יזדעזע כשתיוודע לו פרשת הייסורים שעברה עליהם והוא ינקום את נקמתם.

קרמיש, בתוך בלה גוטרמן, ונתתי להם יד ושם, ע' 82.

מחקרו של קרמיש נפרש על פני מסמכים ומקורות בעברית, יידיש, פולנית, רוסית, גרמנית, אנגלית וצרפתית. בספרים ובמאמרים שכתב וערך, התמקד בסקירתם של היבטים שונים בשואת יהדות פולין. קרמיש כתב רבות על ארכיון "עונג שבת" שפעל בוורשה בתקופת השואה ועל פעיליו, ובעיקר על עמנואל רינגלבלום.

ערב משפט אייכמן ב-1961 היה קרמיש מבכירי המפענחים של מסמכי המקור ששימשו את התביעה, ואף העיד בפני היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט, גדעון האוזנר, בדבר מקוריותם ואמתותם של המסמכים. "כדאי לציין שבתי משפט בגרמניה מתחשבים בחוות דעת שנמסרות על ידינו כבחומר מוסמך", כתב קרמיש (שם, ע' 83).

בשנת 1979 פרש קרמיש מתפקידו כמנהל ארכיון יד ושם.

ליוסף ובתיה קרמיש נולדו שני בנים, משה ואליהו, ושלושה נכדים.

ב-1975 נהרג בנו אליהו בעת שירותו בצה"ל.

יוסף קרמיש נפטר בשנת 2005.

ממאמריו:

• 1996: "אנשי הרוח בגטו ורשה", משואה כ"ד
• 1987: "על הארכיון המחתרתי עונג שבת", משואה ט"ו.
• 1986: "מכתבים חשאיים מגיטו וילנה לגיטו וארשה", משואה י"ד.
• 1985: "מספד ב'עונג שבת' בגיטו וארשה", משואה י"ג.
• 1980: "היודנראט בווארשה", בתוך דמות ההנהגה היהודית בארצות השליטה הנאצית 1945-1933 (הוצאת יד ושם).
• 1979: "על היחסים בין הפולנים ליהודים בימי המלחמה והשואה", משואה ז'.
• 1976: "פועלה של המועצה לעזרת היהודים (מועצת ז'גוטה) בפולין הכבושה", נסיונות ופעולות הצלה בתקופת השואה (הוצאת יד ושם).
• 1976: "בעקבותיו של קורצ'אק ועמו יחדיו: על המחנכים שלא נטשו את תלמידיהם בדרכם האחרונה", משואה ד'.
• 1972: "שואת יהודי קולומיה והסביבה", ספר זכרון לקהילת קולומיה והסביבה.
• 1970: "מרד גיטו וארשא לאור דוח גרמני רשמי בלתי-ידוע", יד ושם: קובץ מחקרים ט'.
• 1970: "מקומו של מרד הגיטאות במאבק נגד הכובש", העמידה היהודית בתקופת השואה (הוצאת יד ושם).
• 1970: "על יחסים בין יהודים ופולנים", ילקוט מורשת י"א.
• 1968: "סקירותיו הבלתי-ידועות של עמנואל רינגלבלום", יד ושם: קובץ מחקרים ז'.
• 1957: "על עיתונות המחתרת של גיטו וארשה", יד ושם: קובץ מחקרים א'.

בין הספרים שכתב וערך:

• 1992: עמנואל רינגלבלום, כתבים מימי המלחמה – עורך שותף (עם ישראל גוטמן וישראל שחם).
• 1979: עיתונות המחתרת היהודית בוורשה, 6 כרכים - עורך שותף.
• 1969: שמעון הוברבאנד, קידוש השם: כתבים מימי השואה – עורך שותף.
• 1968: אדם צ'רניאקוב, יומן גיטו וארשא, 6.9.1939 - 23.7.1942 – עורך שותף.
• 1966: יירגן שטרופ, מרד גיטו וארשה בעיני האויב: הדו"חות של הגנרל יירגן שטרופ.
• 1965: המרי והמרד בגיטו וארשא – עם נחמן בלומנטל.
• 1961: השואה והמשפט: פרשת משפט אייכמן ותקופת השואה – עורך שותף.