דוד קליימן הוא ניצול השואה מבנדין שבחבל זגלמביה, בדרום מערב פולין, שריד אושוויץ וצעדות המוות. דוד הקים עוד לפני השואה מפעל תעשייתי בפולין, והקים אותו מחדש לאחר השואה בפולין, ושוב בישראל, עם עלייתו ארצה.
את התמונה ותמונות נוספות קיבל אחד מחבריו למפעל אחרי המלחמה מאיש אחזקה גרמני שפגש בברלין אחרי המלחמה
דוד קליימן נולד ב-1918 בבנדין, במחוז זגלמביה שבשלזיה עילית, בדרום מערב פולין, ולו שני אחים ואחות.
בקיץ היינו מבלים את מרבית היום על גדת הנהר. אהבנו מאוד להתפנק בשמש שהגיחה מדי פעם מבין העננים וחיממה אותנו. באפיק הנהר עמדה טחנת קמח גדולה. צמוד לטחנת הקמח היה חצי-אי גדול ובו חול לבן, והילדים שיחקו בחול, בדלי, בכלי חפירה ובכדורגל. במקום הזה פיתחתי סבלנות כאשר רצתי אחרי דגיגים קטנים שתפסתי במו ידי. שם גם לימדו אותי אחי לשחות.
סמוך לנהר היה פארק נטוע עצים גבוהים ומוקף גינות. במרכז הפארק היתה במה מוגבהת עם מקומות ישיבה לתזמורת ורחבת ריקודים. בחודשי הקיץ, בכל יום ראשון, היתה תזמורת מרקידה את תושבי העיר בריקודי עם. אהבתי לבוא ולראות את הנגנים ואת הרוקדים עד השעות המאוחרות של הלילה. היינו קופצים ממרצפת למרצפת ומשחקים בחבל, במחבואים, בחיילים ובגולות. בחג הסוכות השתעשענו בירי בחץ וקשת, ובפסח שיחקנו באגוזים.
מדי חורף הייתי קם בבוקר ומוצא את העיר מכוסה כולה שלג. העצים נעטפו בשלג וגגות הבתים כמו כוסו בכרית נוצות לבנה. הייתי מוכרח לעצום את העיניים מפאת בוהק השלג. השלג שנערם לגובה של מטר וחצי כיסה הכול. אפילו מפתח הבית לא יכולנו לצאת. אם ניסינו לצאת היינו נופלים לתוך עומק השלג. בשמונה בבוקר היה מתחיל שוער הבית לפלס שביל צר עבור הולכי רגל. אחר הצהריים כבר אפשר היה לראות מגלשות מחליקות על השלג, רתומות לסוסים חזקים. זה היה כמעט אמצעי התחבורה היחידי.
כשחזרנו הביתה פרצנו את הדלת בשמחה ובשירה, עייפים ורעבים. הייתי תופס את החתול שלנו, אפורונציק, שישב ליד התנור, וחיממתי את ידי הקפואות בפרוותו. אמא היתה מכינה בינתיים ארוחת ערב דשנה שכללה לביבות תפוחי אדמה.
בגיל ארבע נשלח דוד ל"חדר" של אלטר מלמד, אחד מטובי הרבנים בבנדין. שם למד להתפלל וכן את אותיות האלף-בית.
קיבלנו חינוך ציוני מילדות והרגשנו תמיד משיכה וגעגועים לארץ ישראל. הצטרפתי לתנועת "גורדוניה". למדנו שם סוציולוגיה, התוודענו לאידיאולוגיה של א"ד גורדון ולמדנו על החיים בקיבוצים ובקבוצות בארץ. סיפרו לנו שבישראל קיים מחסור במים לשתייה. הסיסמה שלנו היתה "הגשם ותעלה".
דוד חווה השפלות על רקע אנטישמי בבית הספר וברחוב. הוא למד בבית ספר טכני עירוני, אחד משני יהודים מתוך 750 סטודנטים, וסיים את לימודיו בהצטיינות. בתום לימודיו עבד במספר מפעלים. עוד לפני המלחמה, ב-1938, הקים בפולין בית חרושת למוצרי מתכת לחקלאות בשם "מטאור" – שם שנשאר עד היום.
עם הכיבוש החרימו הגרמנים את מוצרי המפעל. דוד ובני משפחתו קיבלו פנקסי עבודה ובזכות זאת היו מוגנים מגירוש למחנות, אם כי רק בשלבים הראשונים של המלחמה. "כל העובדים היהודים במפעל קיבלו פנקסים וכך ניצלו מגירוש למחנות המוות", סיפר דוד לימים. "רוב הפועלים שלנו שרדו את השואה." דוד, אחיו ואחותו, שניהלו את המפעל, קיבלו תעודות שאפשרו להם חופש תנועה בעיר.
בקיץ 1942 התקיימה אקציה בבנדין: יהודי בנדין הצטוו להתייצב במגרשי ספורט מקומיים.
התנגדתי להתייצבות כי לא היה לי אמון בגרמנים אבל מרבית בני משפחתי החליטו להתייצב, על פי המלצת הוועד היהודי העירוני, שבראשו עמד מוניק מרין. הצטרפתי אליהם. המגרשים החלו להתמלא ביהודים. לאחר כמה שעות ללא אוכל ושתייה סגרו הגרמנים את השערים והקיפו את המגרש בחיילים חמושים ברובים מכודנים. הסלקציה התחילה. הם הפרידו את הזקנים, הילדים והחולים מהצעירים והבריאים. לצד ימין שלחו את הבריאים והחזקים, ולצד שמאל - את הזקנים והחולים. את הגוש השמאלי הובילו בטור אל מחוץ למגרש, למקום בלתי ידוע. אלה שנבחרו לגוש הימני שוחררו לבתיהם. תהליך הסלקציה נמשך שעות רבות. עם רדת הלילה נשארו כמחצית האנשים במגרש. החל לרדת גשם זלעפות. לא היה לנו דבר להתכסות בו וכל הלילה ישבנו בשלולית מים, עייפים, רעבים ומחכים למוות.
בבוקר קמנו מהשלולית רטובים ורועדים מקור. הקהל המשיך לעמוד בתור לסלקציה. תור משפחתי הגיע. אותי ואת אחי ואחותי כיוונו ימינה, ואת הורינו הזקנים כיוונו שמאלה - למוות. חזרנו לביתנו ללא ההורים.
דוד ואחיו הודיעו שללא הוריהם יפסיקו את עבודתם במפעל. הם איימו על הקומיסר שמונה למפעל ע"י הגרמנים שילשינו עליו שהוא מתחמק משרות צבאי והקומיסר דאג לשחרור ההורים. כעבור שנה החלו דוד ואחיו לבנות בונקר בבית מגוריה של המשפחה בגטו שרודולה.
ב-13 ביולי 1943 קרבו הגרמנים לגטו. דוד ומשפחתו הסתתרו בבונקר במשך מספר ימים, בתנאים של חום, מחנק ומחסור באוכל ומים. חלק מהמסתתרים לא יכלו לעמוד בתנאי המסתור ויצאו מהבונקר. הגרמנים תפסו אותם ועינו אותם עד שאלה הסגירו את מיקום הבונקר. ב-10 באוגוסט נפתח הבונקר.
ראינו חיילים גרמניים עומדים בפתח עם נשק ורימוני יד.
דוד ובני משפחתו רוכזו במקום איסוף, שם הוכו ועונו. תחת איומי הוצאה להורג הצטוו היהודים למסור את התכשיטים והכסף. דוד מסר את כל רכושו.
פתאום ראה הקצין הגרמני על היד שלי שעון ניקל פשוט. מרוב פחד והתרגשות שכחתי שהשעון נשאר על ידי. הגרמני העמיד כיסא ואמר לי לשכב עליו. שכבתי על הכיסא והגרמני חבט מכות רצח בעכוזי. הוא השתמש במקל עבה. אינני יודע כיצד החזקתי מעמד. לאחר שסיים הוא ממש הזיע ואמר לכולם: "זה יהיה סופו של מי שלא ייתן את כל התכשיטים." הקצין הגרמני העמיד אותי ליד מכונת הירייה ואמר לכולם שיש נגדי פסק-דין מוות בירייה. הוא פנה לעבר בני משפחתי, תפס את אבי בצווארון החליפה, מסר לו את חפירה ואמר לו: "תחפור קבר." עמדתי בודד ליד מכונת הירייה וחיכיתי לירייה מאחור. הסתכלתי קדימה וראיתי שדה פתוח עם שבילים. שקלתי לברוח, אך פחדתי שיירו בי ויפגעו באבי. השלמתי עם גורלי.
אבא התחיל לחפור. יהודי נוסף לא התקדם בקצב הנדרש. הגרמני חבט בו ולקח יהודי אחר לעבודה. התברר כי השביל אינו ישר. הגרמני צעק: "אתם לא שווים כלום." כאשר עבר ליד עמדת הירייה, אמרתי לו: "אני יודע לעשות שביל ישר."
הוא ענה: "אם לא תעשה שביל ישר, אתה יודע מה מחכה לך." השבתי לו: "תן לי חבל באורך כמה מטרים כדי שאוכל לעשות קו חפירה." קיבלתי חבל וכמה יתדות עץ. סימנתי בעזרתם קו ישר והכנתי שביל ישר ויפה. המפקד הגרמני הסתכל מדי פעם איך אני עובד. כשסיימתי את העבודה עבר לידי ואמר: "הוא עוד שווה משהו." הוא החזיר אותי לשורה אל בני המשפחה שלי. כך שוב ניצלו חיי.
למחרת בבוקר, 11 באוגוסט 1943 חוסל גטו בנדין. דוד יצא מהמעצר להביא אוכל להוריו. כשחזר למגרש השילוחים שבו היו המשפחות, היה המגרש ריק.
פרצתי בבכי. איבדתי את הקשר האחרון עם הורי ואחותי. לאחר זמן רב נודע לי שאת המשאיות שיצאו מהגטו שלחו ישר למשרפות באושוויץ. נשארתי לבדי בעולם.
דוד ומספר יהודים ששרדו את הגירוש נשלחו לגטו בנדין, למיין רכוש יהודי.
נוסף למלאכת הסבלות הקשה, לא יכולנו להימנע מהמחשבות על גורלם של בעלי הרכוש שאת בתיהם רוקנו. לעתים מצאנו בדירות של ידידים תמונות של חברים שלנו ובגדים שהכרנו. היה קשה לראות ולסבול את החורבן בדירות.
מדי פעם ניסו דוד וחבריו לחבל ברכוש שנועד למשלוח.
אחת ממשימותיו של דוד היתה לחשוף בור בו נקברו חלק מהרוגי הטבח שעשו הגרמנים ביהודי בנדין.
בבורות גילינו יותר מ-150 גופות של גברים, נשים וילדים. הם נורו בזמן חיסול הגטו. ריח הגופות הנרקבות היה נורא ובלתי נסבל. לא יכולנו לנשום, ומסביבנו עמדו החיילים הגרמניים וצעקו עלינו: "לעבוד, לעבוד." הגופות שהחלו להירקב היו מעורבבות זו בזו, לבושות בגדים ומלאות זבובים ותולעים. היה קשה להפריד אותן. זו היתה זוועה. חששנו כל הזמן שבסיום העבודה יירו הגרמנים בנו ויוסיפו אותנו לערימת הגופות שהלכה והצטברה. את הגופות העמסנו על משאיות, ולמזלנו החזירו אותנו למחנה. נודע לי שאת הגופות שלחו לשריפה באושוויץ, כדי להעלים את עקבות הטבח. במשך חודשים לאחר עבודה זו לא יכולתי לישון, ועד היום יש לי חלומות שבהם מופיעות גופות רקובות אלה.
בנובמבר 1943 עשו הגרמנים סלקציה ושלחו את זקנים וילדים במשאיות לאושוויץ. הורים החביאו את ילדיהם מתחת למיטות בצריפים, כדי להימלט מהסלקציה. חלקם התחבאו בבתי-שימוש זמניים שעמדו בחצר. כשהתקרבו הגרמנים לבתי-השימוש קפצו חלק מהמתחבאים לתוך בור הצואה והביוב. החיילים הגרמנים הבחינו בהם, עשו חיפוש מדוקדק ומצאו את כולם. הם לא אפשרו להם להתרחץ, וכך, מלאי צואה וצהובים, הועלו על משאיות לאושוויץ. זה היה מחזה נורא ומביש.
בינואר 1944 נשלח דוד לאושוויץ עם היהודים שהושארו לעבוד בבנדין. כאשר הוכנס לאושוויץ קועקע על זרועו המספר 172008. דוד סיכם את הספרות ל-18, "חי" בגימטריה, ואמר לעצמו שהוא יצא משם חי. דוד שרד בסלקציה ונשלח לעבודה.
חייל גרמני הודיע שבין השורות יעברו חיילים עם שקים ויש להשליך לשקים את כל הרכוש שעלינו: תכשיטים, זהב, כסף, שעונים וכדומה. מי שלא ישליך לשק את רכושו, יידון למוות. חיילים החלו לעבור בשורות עם שקים. אחד החיילים שלף מהקבוצה יהודי אחד והורה לו לשכב על ספסל עץ. הוא החל להכותו באכזריות. האיש נראה כמו שק חבוט וכבר לא הגיב למכות. לאחר כמה דקות היה ללא רוח חיים. החייל אמר לנו שזה יהיה סופו של כל מי שלא ימסור את רכושו. לי היו בנעל 600 דולר ובכיס שמרתי שעון זהב. השלכתי הכול לשק, כדי שסופי לא יהיה כמו זה של היהודי המת.
נתקפתי בכאבים שקשה לתאר מהרעב שתקף אותי. כל היום רק חשבתי איך למלא את הקיבה, להיות רק פעם אחת נוספת שבע, ואחר כך למות. במחנה ההסגר אנשים התקוטטו על חלוקת הלחם וטענו לחלוקה לא שווה. הם אפילו היכו זה את זה עד זוב דם. החלטתי לבנות מאזניים משני מוטות עץ שקשרתי באמצעות חוטים למקל. מאז פסקו הוויכוחים והמריבות, וכל אחד קיבל חלק שווה מהלחם.
דוד ניגש לבחינה של מהנדסי מפעל "סימנס" בנושאי חוזק מתכות, טיפול תרמי במתכות, תהליכי ייצור, חשבון וחישובים סטטיים.
עברתי את הבחינה בהצלחה והם רשמו את המספר שהיה על הזרוע. זכיתי בתקווה שאצא ממחנה ההשמדה.
בסוף ינואר התקיימה שוב סלקציה. דוד שרד בזכות עמידתו בבחינה. הוא יועד לעבודה.
מהאנשים שיועדו להשמדה לקחו את הבגדים והורו להם לחכות. כשיצאו הגרמנים מהצריף התחילו האנשים לשאת תפילות. חלקם בכו. ישבנו עם חברינו שנידונו להשמדה וחיכינו כל הלילה. האנשים הערומים רצו למות ולגמור את הסיוט הנורא. זה היה לילה נורא. בבוקר הגיעה משאית ועמדה ליד הבלוק. חיילים גרמניים קראו את המספרים של הנידונים למוות. אחד מהאסירים עמד ערום במדף השינה שלו ופרץ בצעקה נוראה בקול אדיר: "שמע ישראל, ה’ אלוהינו ה’ אחד." ואחר אמר: "חברים, מי שיישאר בחיים, שינקום את דמנו." קיבלתי צמרמורת איומה בכל הגוף, והצעקה הנוראה מלווה אותי מאז במשך כל חיי.
בפברואר 1944 הועבר דוד למחנה חוץ של אושוויץ ונשלח לעבוד בהקמת מפעל סימנס. בין האסירות שעבדו לצד דוד במפעל היתה סימון וייל, לימים נשיאת הפרלמנט האירופי. בסוף ינואר 1945 הוצא דוד עם יתר 220 עובדי המפעל לצעדת מוות.
צעדנו מהמחנה למחנה אושוויץ, שהיה במרחק של כארבעה קילומטרים. המתנו שם כשעה, ואז התחלנו לצעוד לכיוון הגבול הפולני-גרמני. בשלב זה היינו כבר עייפים וצמאים. בתחילת הצעידה שמרנו על הסדר, גברים ונשים לחוד. אך ככל שארכה הדרך התעייפו גם החיילים הגרמניים, והקבוצה הלכה באופן חופשי, ללא סדר. כשירד הלילה החל לרדת שלג כבד והקור היה עז. לא היתה לנו שתייה, ולאכול לא יכולנו כי גרונותינו היו יבשים ולא יכולנו לבלוע. חפרנו שלג מהאדמה והכנסנו לפיותינו כמות שהוא. הפה צרב והיה קור אימים. הטמפרטורות הגיעו לעשרים וחמש מעלות מתחת לאפס. הצועדים התכסו בשלג ונראו מרחוק כדמויות לבנות. כך צעדנו כל הלילה, כשלושים קילומטר, והיינו כבר קרובים לגבול הגרמני בשלזיה העילית. צעדנו באמצע הכביש בחושך מוחלט. בשבע בבוקר החלו לעבור במקום עגלות עם סוסים. הבנו שעלינו לעלות למדרכה, אחרת נידרס. הייתי כל כך עייף שלא הייתי מסוגל להרים את רגלי ולעלות למדרכה, שהיתה בגובה 51 סנטימטר בלבד מהכביש. לבסוף הרמתי רגל אחת בעזרת שתי הידיים והנחתי אותה על המדרכה, ולאחר מכן, באותו אופן, הצלחתי להרים את הרגל השנייה.
דוד חמק מצעדת המוות אל היער עם שניים מחבריו. הם הגיעו אל אסם ובו התחבאו תשעה ימים, עד ששוחרר האזור על ידי הצבא האדום.
דוד חזר לבנדין ושם שמע ממכר על מות אחיו הבכור אברהם, שנורה בעת נסיון בריחה ממחנה ריכוז.
הלכתי לבנק וגייסתי הלוואות להקמת מפעל. כשהמפעל התחיל לעבוד, קיבלתי הזמנה גדולה מהמשרד הממשלתי לפיתוח היערות. הם רצו שני מיליון מתקנים לאיסוף שרף מעצים. בניתי מכונה מיוחדת לייצור המתקנים הללו וקיבלתי הזמנות חוזרות. העסקתי כארבעים וחמישה עובדים, וההזמנות נתנו לי דחיפה כלכלית ורווחים טובים.
דוד העסיק במפעלו בני נוער יהודים רבים שביקשו לצאת מפולין במסגרת ארגון "הבריחה", לשם עלייה לארץ ישראל. הוא סייע בזיוף תעודות מעבר שסייעו לפליטי שואה להיכנס לצרפת.
החלום שלי היה לעלות לישראל, אבל לא רציתי לבוא על חשבון הסוכנות כאדם חסר כל. החלום שלי היה לבוא לארץ ולהיות איש פרודוקטיבי, תעשיין.
לאחר מספר מקרי רצח של יהודים בבנדין הגיש דוד בקשה לקבלת היתר יציאה לישראל, אבל נענה בסירוב.
בשנת 1950 נישא דוד לאלה (שולמית) בבנדין. מספר שבועות לאחר הנישואין עלתה אלה לישראל. דוד הצליח בפולין כתעשיין אבל ביקש לעבור לישראל, אל אשתו. רק ב-1953 אושרה יציאתו מפולין.
בישראל התקבל דוד לעבודה כשכיר, אך ויתר על הצעת העבודה כדי לפתוח מפעל לייצור רשתות נגד יתושים וכלי עבודה. המפעל שגשג ודוד ראה ברכה בפועלו. בשנת 1964 נשרף המפעל, אבל דוד הקים מפעל חדש.
אל מפעל 'קליימן-מטאור' שהקים דוד הצטרפו שני ילדיו. בנו אבי ניהל את הייצור במפעל ובתו רינה ניהלה את יצוא המפעל ועסקה בפיתוח רשתות פלסטיק חדשניות להגנת גידולים מפני מזיקים ופגעי מזג אויר. בזכות פיתוחים אלה הפך המפעל עם השנים למפעל לרשתות לחקלאות.
במהלך עסקיו נסע דוד ברחבי העולם, ועם הזמן למד אנגלית, איטלקית, צרפתית ואספרנטו. זאת בנוסף לשפות האם שלו - יידיש, פולנית, עברית וגרמנית.
דוד וילדיו זכו בפרס אגריטק משר החקלאות על תרומתה הייחודית של מפעלם לחקלאות.
תמיד נהניתי לראות איך נוצר מוצר. זהו סוג של ציונות שעליו יש לחנך את הדור הצעיר - איך להביא תועלת ויצירתיות לעולם ולבנות תשתית כלכלית טובה למדינת ישראל. רק עצמאות כלכלית תאפשר לנו חיים חופשיים במזרח התיכון, שבו אנו מוקפים בשונאים רבים כל כך. כל חיי חשתי כי התעשייה נותנת לי סיפוק.
בשנת 1996 שב ונפגש דוד עם סימון וייל, ניצולת השואה שעבדה עמו במפעל סימנס באושוויץ ולימים היתה נשיאת האיחוד האירופי.
בשנת 2005 חזר דוד לאושוויץ עם נכדתו החיילת אמילי, כחבר במשלחת ראש הממשלה לטקסי הזיכרון.
דוד קליימן מסר דפי עד להנצחת זכרם של אביו מאיר נתן, אמו רבקה, אחיו הגדול אברהם, אחיו שלמה ואחותו פרניה.
לדוד ולאלה שני ילדים, רינה ואבי, וחמישה נכדים.
דוד קליימן נפטר ב-15 ביולי 2015 ועל קברו נחרתו דבריו: "אני מרגיש שלא עברתי ליד החיים אלא חייתי אותם ממש".
