שרה קליבץ

שרה קליבץ נולדה בווילנה שבפולין (כיום בליטא) בשנת 1928 להוריה אהרן וזלדה וולושין, ולה אחות גדולה, שולה. אביה אהרן היה בעל השקפת עולם חילונית וסוציאליסטית, ואמה, זלדה לבית פקלר, היתה בת למשפחה דתית. אהרן נולד בקישינב, שם נרצח אביו בפרעות קישינב, ומשם היגר לווילנה. הוא היה מנהל בעיתון היידי "וילנער טאג" ("היום בווילנה") ועסק מעת לעת בענייני ציבור ורווחה. שרה ואחותה למדו בגימנסיה היידית "ריאלגימנסיה", בה למד גם בן דודן, יצחק רודאשבסקי.

ילדותי עברה עלי בשלוש שפות. בבית הספר שפת ההוראה היתה יידיש. דיברנו בינינו יידיש ופולנית. בבית דיברנו יידיש ורוסית. קראנו את הספרים של שלום עליכם, של מנדלי מוכר ספרים ושל י"ל פרץ. לא אגיד שידענו עברית, אבל את הבסיס קיבלנו.

הילדות עברה עלי די יפה. חיינו לא רע. כל קיץ נסענו לחופש. היו בתי קיץ שלקחנו לחודש על יד וילנה, על יד נהר הוויליה. התרחצנו שם, בילינו שם.

בליל שבת ובחגים הלכנו לאכול אצל סבא וסבתא מצד אמא. זה לא היה רחוק. הלכנו ברגל. בגלל סבא וסבתא חגגנו את כל החגים היהודיים. תמיד קיבלנו מתנות מהם. היתה להם חנות בדים. משפחת רודאשבסקי גרה כמה בתים לידנו, כך שגם כשהייתי קטנה יכולתי לגשת לשם. איציק רודאשבסקי היה שלושת רבעי שנה יותר מבוגר ממני, למרות שלמדנו אחר כך באותה כיתה. היינו מאד קשורים זה לזה.

היו לנו שני חדרים. זה היה אז הסטנדרט. היה לנו הכל. לא היה חסר.

ביוני 1941 כבשה גרמניה הנאצית את וילנה.

כמה ימים לפני כניסת הגרמנים ישב אבא בלילה במשרדו במערכת העיתון ושרף הרבה ניירות, שלא יישאר סימן. היו שם הרבה דברים כתובים נגד הגרמנים.

הייתי אז רק בת 13. בריונים ליטאים וחיילים גרמנים היו רשאים לפגוע בכל יהודי כאוות נפשם. לא היו ליהודים זכויות ולא הגנה, לא על חייהם ולא על רכושם. התחילו גזירות. היינו חייבים לענוד את הטלאי הצהוב. אסור היה לנו ללכת על המדרכה.

כבר באמצע יולי החל תהליך ההשמדה של יהודי וילנה. נודע לנו שהיהודים נעצרו, הוכנסו למכוניות, הובלו לבניין הגסטפו, משם הוסעו לפונאר, ושם נורו למוות. חיינו בפחד מתמיד.

האב אהרן נלקח לעבודת כפייה. בספטמבר 1941 הוקם גטו וילנה.

נאלצנו להתכונן לבד להעברה לגטו. נתנו חפצים למשמרת לשכנים פולנים. בבית ארזנו את החפצים. אמי בוכה. הבית נראה כמו אחרי פוגרום. אני רואה איך אנחנו נעקרים בן-לילה מבתינו. הלכנו רתומים לחבילות הגדולות. אנשים נופלים, צרורות מתפזרים. הנה אני כבר בשער הגטו. אני מרגישה כאב, שגזלו ממני את ביתי.

הצפיפות איומה. היינו 25 איש בשני חדרים. קיבלנו מצרכי מזון לפי תלושים, מאה גרם לחם לנפש ליום.

אלפי יהודים מהגטו נכלאו בבית הסוהר לוקישקי ומשם נשלחו לאתר הרצח ההמוני פונאר.

באמצע ספטמבר 1941 החלו שוטרים יהודים לפתע לעבור מבית לבית והודיעו לנו שעל כל אלה שאין בידיהם אישורי עבודה, להתרכז לשם העברה לגטו השני. בין אלה היו אמי, אחותי ואני. בדרך ראינו שמובילים אותנו לא לגטו השני אלא לבית הסוהר בלוקישקי. ידענו שמשם כבר לא חוזרים. לכן, לפי יוזמת אמי, הורדנו את הטלאי הצהוב, זרקנו את החבילות שהיו אתנו, יצאנו מהשורות, הצלחנו להימלט והסתתרנו בחדר מדרגות של בית פולני. שם עברנו בפחד את הלילה. ידענו שאם ייכנס או יצא מישהו מהדיירים, יראו שיהודים נמצאים שם ויכולים למסור אותנו למשטרה. אבל זה לא קרה. רק הרגשנו קור ופחד.

למחרת הצטרפנו ליהודים שחזרו מעבודה, ואתם הגענו בחזרה לגטו. באותו יום הגיע אבא מעבודות הכפיה ושמחנו מאד.

ביום כיפור, 1 באוקטובר 1941, הוצאו מהגטו השני כאלפיים יהודים. שוטרים יהודים עברו בגטו הראשון והודיעו לנו שעל כל בעלי האישורים לרדת לשער ולהחתימם מחדש. הבנו שזאת שוב אקציה והסתרנו בעליית גג של הבית ברחוב רודניצקה 6. המחבוא התמלא אנשים. הליטאים הלמו חזק בקירות וגילו את המסתור שלנו. אבי עזר לנו לצאת דרך חלון קטן בעליית הגג. קפצנו מגג לגג. ירו עלינו. נמלטנו לעליית גג של נוצרים וניצלנו. היינו מלוכלכים בכל גופנו בפחם, אבל נשארנו בחיים.

בני המשפחה שרדו עוד מספר אקציות במסתורים, בבריחות ובזיוף אישורים. באחת האקציות נתפסה סבתה של שרה, דוֹבֶּה וולושין, ונרצחה.

לאחר תקופת הרציחות ההמוניות החלה בגטו תקופה של שקט יחסי. שרה החלה ללמוד בבית ספר בגטו.

למדנו היסטוריה, ביולוגיה, מתמטיקה ופיזיקה, וגם יידיש, עברית, לטינית וגרמנית. הייתי תלמידה חרוצה, שקועה בלימודים. המורים שלנו היו מצוינים. נהניתי מהלימודים, אבל כל יום באים לכיתה ורואים שחסרים מורים וחסרים תלמידים. מתו המורה חיימסון, מירה ברנשטיין, יעקב גרשטיין ואחרים.

מקהלתו של גרשטיין היתה אהובה על כל הציבור. בגטו הוקם מועדון ילדים ונוער ("קינדר און יוגנט קלוב"). המועדון מילא תפקיד חשוב בחיינו. ביקרתי במועדון כמעט כל יום. הוא הוקם בדירה ששופצה על ידי הילדים. כאן התקיימו חוגים שונים: חוג להיסטוריה יהודית, ספרות יידיש ועברית. מנהל המועדון היה ליאו ברנשטיין. עם המדריכים שלנו נמנו המשוררים אברהם סוצקבר ואבא קובנר. היו לנו מקהלה, חוג דרמה שנתן הופעות פומביות, ועיתון קיר, "צווישן ווענט דאך יונג" (צעירים בין החומות).

השתתפתי בחוג לחקר ההיסטוריה של הגטו, שבראשו עמד ההיסטוריון הרמן קרוק. הוא עיבד שאלון ואנחנו עברנו בין תושבי הגטו כדי למלא אותו. רשמנו דברים שקרו בגטו, כגון עדויות על האקציות, מקומות מסתור ואבדן משפחות. את השאלונים מסרנו למדריך החוג.

במועדון קיימנו הצגות של משפטים נגד דמויות היסטוריות, למשל יוספוס פלביוס. בחגים - למשל חנוכה ופורים - קיימנו מסיבות חג שבהן הרבינו לשיר. שמרק'ה קצ'רגינסקי היה מפעיל המועדון ולימד אותנו משיריו. כחברי מועדון קיבלנו מהיודנרט רשיון להימצא ברחוב גם בשעות העוצר, כדי שנוכל לשוב מהפעולות. בין כל הזוועות שעברתי, נהניתי מאד להשתתף בפעולות של המועדון.

אנחנו הקטנים עזרנו למחתרת בגטו, פ.פ.או., כי חשבו שבאיזשהו מועד תהיה בגטו התנגדות, מרד. ובאמת היו כמה פעמים שחשבו שאוטוטו זה מגיע. ביקשו מאתנו שנגיע למקום ההתייצבות ונתנו לנו הוראות ללכת להודיע לחברי פ.פ.או. מבוגרים שצריכים להתייצב. היה להם קצת נשק. היינו כוח עזר, שליחים. מה שהמבוגרים היו צריכים, עזרנו.

היינו מאורגנים בחמישיות. אני הייתי בחמישיה של איציק רודאשבסקי.

באוגוסט 1943 נשלח אהרן, אביה של שרה, לעבודת כפיה במחנה ואיווארה באסטוניה, משם לא שב. בספטמבר 1943, בימי החיסול של גטו וילנה, הסתתרה שרה במחבוא עם אמה, אחותה, יצחק רודשבסקי והוריו, ועוד ארבעה אנשים. לאחר 11 יום במסתור התגלו שרה ויתר המסתתרים.

ידענו שאין לנו הרבה ברירות. להישאר שם בלי אוכל ובלי שתיה - אי אפשר. לצאת – יתפסו אותנו. עד שאחד מאתנו כבר לא יכול היה לסבול יותר, פתח את הפתח ויצא החוצה לקחת מים. הוא הספיק לקחת מים, ותיכף הופיעו על ידו כמה ליטאים ותפסו אותו.

עוד הספקתי להשאיר תמונות בעליית הגג. התמונות של משפחתי. אותו דבר עשה איציק. הוא שם את היומן שלו, שכתב בתקופת הגטו. ואז ירדנו.

שרה ויתר המסתתרים נלקחו לבניין הגסטפו. היה ידוע שמשם לא יוצאים בחיים. כל בני המשפחה והמסתתרים שנתפסו, נרצחו, אך שרה הצליחה לברוח. בריחה של ילדה מבניין הגסטפו היתה מקרה יוצא דופן.

הובילו אותנו במכונית, ואנחנו עומדים, יושבים ויודעים שאוטוטו יגיע הסוף. אמי דיברה אתי וביקשה ממני: "תנסי להימלט. את קטנה, רזה, אף אחד לא יראה אותך. כבר כמעט חושך. נסי לצאת מהבניין הזה. אם תצליחי, חכי שעה-שעתיים. אולי גם אני אנסה." בהתחלה לא רציתי, אבל אמא כל כך עמדה על הבקשה הזו, שאני – כשהדלת היתה קצת פתוחה – יצאתי דרך הדלת והנה אני רואה מדרגות. יצאתי דרך המדרגות שמובילות לחצר, לא לכניסה הראשית. שם לא היה אף אחד. ראיתי מכונית של אנשי גסטפו שנוסעת ויוצאת דרך השער. רצתי והשער היה פתוח. ברחתי ויצאתי לצד השני של בניין הגסטפו. זה היה נס. אי אפשר לחשוב איך הצלחתי לעשות את זה.

נכנסתי לבניין אחר. עמדתי בכניסה שעתיים בלי בגדים חמים, והיה גשום בחוץ. זה היה בספטמבר, ובווילנה קר בעונה זו. לא ידעתי מה לעשות. ראיתי והבנתי שאמי כבר לא תבוא. 

שרה ידעה שיש בסביבה מחנה בו עבדו יהודים. לאחר כשעה של נדודים הגיעה למחנה העבודה קייליס, בו הועסקו יהודים בעבודות כפיה. "עמדו שם שוטרים יהודים. הם ראו ילדה עם חולצה קיצית, הבינו שברחתי מהגטו והכניסו אותי".

נודע לי שמקייליס יוצאות קבוצות ליערות. לפני זה, בגטו, הייתי פיונירית [פעילה בתנועת נוער]. סוניה מדייסקר סיפרה לנו סיפורים בגטו וחגגנו איתה את החגים הרוסיים. פתאום ראיתי אותה מסתובבת במחנה קייליס. אמרו לי שהיא מעבירה קבוצות ליערות. ניגשתי אליה יום אחד וסיפרתי שהייתי בין הפיונירים שהיא סיפרה להם סיפורים, דיברנו, חגגנו חגים ושכל המשפחה שלי נרצחה והייתי מאד רוצה ללכת ליערות.  

בסוף אוקטובר העבירה סוניה מדייסקר קבוצת יהודים ממחנה קייליס ליער רודניקי. בין יהודים אלה היתה שרה. ביער רודניקי הצטרפה שרה ליחידת פרטיזנים.

לגבי אבא, עוד היתה לי תקווה שהוא אולי נשאר בחיים במחנה העבודה באסטוניה, אבל זה שאמי, אחותי וכל יתר בני המשפחה נורו – על זה ידעתי.

מחברי ה-פ.פ.או. שהגיעו ליער עוצבו ארבעה גדודי פרטיזנים: "מסטיטל" – הנוקם; "זא פוביידו" – לנצחון; "סמיירט פאשיזמו" – מוות לפאשיזם; ו"ברבה" – המאבק. אני השתייכתי לגדוד "לנצחון".

ביערות היה קר ורטוב. ישנו באוהלים שעשו מסכך. מלמעלה נכנס גשם לאוהל. כל הזמן פחדנו שהנה הגרמנים יכולים למצוא אותנו.

הפרטיזנים ביחידה שלי פוצצו רכבת גרמנית וירו בגרמנים. איפה שידענו שיעברו מכוניות עם גרמנים, הפרטיזנים שמו על הכביש דינמיט ופוצצו. הלכו לאן שידעו שהגרמנים נמצאים וירו בהם. היו צריכים לארגן אוכל, אז קבוצות יצאו לכפרים וזה היה מסוכן, כי גם בכפר היו גרמנים, ולפעמים לא אחד מהפרטיזנים נפל בקרב. זה היה מסוכן להעביר אוכל בשביל הגדוד, אבל בכל זאת הביאו אפילו פרה לפעמים, אז היה לנו גם חלב, ואחר כך היה גם בשר.

הייתי הפרטיזנית הכי צעירה והכי קטנה. הייתי בת חמש עשרה. עזרתי הרבה במטבח, וגם עמדתי בשמירה. עשיתי כל מה שביקשו ממני.

במשך עשרה חודשים חייתה שרה בקרב יחידת הפרטיזנים.

ביולי 1944, עם שחרור וילנה בידי הצבא האדום, שבה שרה לווילנה.

מכל המשפחה הגדולה שהיה לי, אני היחידה שנשארתי בחיים.

בעוד הקרבות בווילנה נמשכים, קבוצות הפרטיזנים שלנו נכנסו לעיר. רצתי לעליית הגג בה הסתתרנו. ידעתי ששם היו התמונות שלנו. זה היה מאד חשוב בשבילי. עליתי למעלה לעליית הגג. חברה שלי, פייגה איטקין, החזיקה את הסולם. התחלתי לחפש וידעתי שזה לא יהיה כל כך פשוט. לא ראיתי תיכף. התחלתי לחפש בתוך האדמה בעליית הגג ומצאתי את אלבום המשפחה עם התמונות. אחרי זה פתאום ראיתי ספר קטן, ותכף הבנתי: זה היומן של איציק רודאשבסקי.

בהתרגשות באתי עם זה בחזרה, עם התמונות שלי, עם היומן. קראתי ובכיתי. ושוב נזכרתי בכל מה שהיה בגטו.

יומנו של יצחק רודאשבסקי - אחד היומנים החשובים מתקופת השואה - תורגם מיידיש ויצא לאור בעברית, אנגלית, צרפתית וליטאית.

ביום הנצחון, ב-9 במאי, רקדו ברחובות, וזה היה כל כך שמח, ולי היה עצוב, כי ראיתי וידעתי שנשארתי לבד.

בימים ובשבועות הראשונים בווילנה, כאשר שוטטתי ברחובותיה, נעצתי מבטים בעוברי אורח, אולי אפגוש את אבי שנשלח לאסטוניה... כתבתי למוסקבה וחיפשתי את דודי שהתגורר שם לפני המלחמה, אבל בלי שום תוצאות. על אמי, אחותי ויתר משפחתי ידעתי שהם אינם. הלכתי ברחובות של וילנה וחשבתי על העיר, ירושלים דליטא, שהוציאה מבין שורותיה אישים דגולים, משכילים, סופרים, משוררים, רבנים ומורים יהודיים בעבר, עיר שאבדו בה כשמונים אלף יהודים ועמם אבדה בעיר התרבות היהודית.

שרה שבה ללימודי התיכון, סיימה אותם והחלה ללמוד משפטים. היא עבדה בארכיון הממלכתי הליטאי ובפרקליטות. היא הכירה את מריק (מרדכי) קליבץ והשניים נישאו ב-1952. בליטא חוותה שרה אפליה ואנטישמיות, ועם הולדת בתם אילנה החליטו שרה ומריק לעלות לישראל. בשנת 1957 עברה המשפחה לפולין וב-1959 עלתה לישראל.

ב-1960 החלה שרה לעבוד בארכיון יד ושם. בשנת 1964 נולד בנה צבי. ביד ושם היתה שרה אחראית במשך שנים רבות על המדור לתיעוד פושעים נאצים והמשפטים נגדם. בתפקידה הראשון סייעה בהכנת משפט אייכמן, ולימים סייעה בהכנות למשפט דמיאניוק. בין החומרים שהשיגה היה תיעוד של משפטים נגד פורעי ליל הבדולח, משפטי נירנברג, משפטיהם של פושעי מלחמה נאצים אחרים - משפטים שנערכו במערב גרמניה עוד מ-1945 - וכן ידיעות על מאות קהילות יהודיות בגרמניה שנפגעו בתקופת השלטון הנאצי.

זה היה קשה מבחינה רגשית. קראתי הרבה עדויות, וכל עד סיפר על מה שעבר, רצח ופשעים. הכל הזכיר לי את המשפחה שלי, שהיתה ואיננה. במיוחד היה קשה לי לקרוא חומר על התעללות או רצח ילדים. לפעמים סגרתי. הייתי צריכה לעשות הפסקה, ושוב להתחיל לקרוא. לפעמים באתי הביתה ולא יכולתי להירדם. אבל ידעתי שאני צריכה להישאר לעבוד.

שרה היתה עובדת מקצועית ביותר ובעלת ידע עצום. עם זאת אפיינו אותה צניעות, נועם הליכות, קולגיאליות ודאגה עמוקה לזולת. היא ידעה שפות רבות - עברית, יידיש, רוסית, פולנית, ליטאית וגרמנית – והיתה מומחית ביידיש ובפענוח כתבי יד ביידיש.

גם לאחר פרישתה לגמלאות המשיכה שרה לעבוד שנים רבות בארכיון יד ושם, תוך ניצול נסיונה הרב. היא עבדה ברישום של תיעוד מקורי ביידיש, שפת אמה, בקִטלוג חומרי ארכיון מקוריים בשפות שונות ובאיתור מידע על פושעי מלחמה נאציים.

באו אלי שאתרגם או אפענח. לפעמים באו עם עדות קרועה לגמרי, והייתי צריכה לחבר.

שרה היתה מסורה לעבודתה ביד ושם, אותה ראתה גם כשליחות חיים. מסירותה התבטאה בין היתר בכך שגם כאשר היתה בניו יורק לרגל חופשה, עברה במשרדי ייוו"א כדי להשיג חומרים לארכיון יד ושם.

בשנת 1999 מילאה שרה דפי עד לזכר סבתה דוֹבֶּה, אביה אהרן, אמה זלדה, אחותה שולה, דודה אליהו, דודתה רוזה ובן דודה יצחק רודשבסקי.

כל השנים חייתה שרה חיי משפחה מלאים, דאגה לילדים ולנכדים ואהבה אותם מאד. היא היתה אדם אהוב עם חיי חברה עשירים, חלקם עם מכרים עוד מווילנה ופולין, ועם חברים לעבודה ביד ושם. היא יצרה קשרים ואהבה לדבר עם אנשים. היא חייתה חיים הרמוניים עם מריק (מרדכי) שעבד כעורך דין, טיילה במקומות רבים בעולם עם משפחה וחברים, ואהבה לטפח את בתי המשפחה.

בשנת 2003 נפטר מריק. היה לה קשה ועצוב אבל היא המשיכה בחיים עצמאיים. בגיל 80 נכנסה שרה לדיור מוגן לעצמאיים, "אחוזת בית הכרם", מקום שהיטיב איתה מאד. לאורך השנים נתנה שרה עדויות עבור חוקרים וסופרים לגבי קורותיה בשואה, ובמיוחד בהקשר ליומן של יצחק רודאשבסקי שזכה בשנים האחרונות לתהודה בעקבות תרגומו מיידיש לליטאית, ושהיה ספר השנה בליטא.

בעשר שנות חייה האחרונות סבלה שרה ממחלת ריאות והשתמשה בחמצן ועדיין היתה ניידת ועצמאית. שרה פרשה מעבודתה ביד ושם בגיל 82. כחלק ממסיבת הפרידה נערך לכבוד שרה יום עיון שהוקדש לבית הספר ריאל-גימנסיה שבו למדה בווילנה.

שרה נפטרה בשנת 2020, מוקפת בבני משפחה וחברים אוהבים. היא הותירה אחריה את ילדיה אילנה וצבי, שלושה נכדים ושלושה נינים.