ברונקה קליבנסקי

ברונקה קליבנסקי לבית ויניצקי נולדה בשנת 1923 בגרודנו שבפולין. היא למדה בבית הספר "תרבות" בגרודנו והיתה חברה בתנועת הנוער הציונית "דרור".

הגרמנים כבשו את גרודנו ב-23 ביוני 1941, יום לאחר פלישתם לברית המועצות. ב-1 בנובמבר הצטוו היהודים להתרכז בשני גטאות בגרודנו. ברונקה וחבריה התאמנו בחמיקה מגטו לגטו בגרודנו.

גטו מס' 2. אני מתרוצצת חסרת מנוחה. מכל מקום רואים את גדר התיל סוגרת עלינו, מפרידה מן העולם. משמר חמוש בשער. שומרים עלינו כאילו היינו פושעים. גטו מס' 1 רחוק מאתנו ... ניתוק בין קרובי משפחה, בין אוהבים. הגטו שלנו בפאתי העיר... אנו תשע נפשות בחדר קטן אחד. שתי מיטות שלנו ומיטת הזוג האחר עם ילדתם הקטנה ממלאים את החלל. מקום ללינת לילה בלבד. במשך היום אין כאן נפש חיה. כולם עסוקים. טרודים בהשגת מזון. לעתים אני מוצאת מפלט בחדר הזה. שוכבת לי על הבטן לרוחב המיטות ובולעת ספרים. מפליגה לעולמות אחרים. השכנים שלנו לחדר שקטים ומתחשבים. אפילו ילדתם הקטנה לא בוכה אף פעם. משתדלים לתפוס את מקומם שבקצה החדר לפני בואנו כדי לא להפריע. אנשים נמוכי קומה, כנועים ותמיד ידידותיים. לא יודעת עליהם יותר מזה, אפילו לא את שמם. נמנעים מלדעת. כל אחד שקוע בעצמו. חיים בין לבין. מקווים. הרוסים ינצחו, והמצב יחזור לקדמותו.

ובינתיים הגרמנים מנצחים. יום יום אני רואה דרך גדרות התיל עגלות עמוסות גופות ערומות של שבויי מלחמה סובייטים. מספרים שהגרמנים מחזיקים אותם בשדה פתוח בלי מזון. הם מתים בהמוניהם מכפור, מרעב ומטיפוס. מראה העגלות העמוסות גופות פעורות פה וידיים שמוטות גולשות מן העגלות רודף אחרי. פחד להביט לעברן. ובכל זאת אני עומדת ומסתכלת בעיניהם הפקוחות, המאשימות. ... אנו, חברי תנועות הנוער הקומוניסטית, 'השומר הצעיר' ו'דרור', נחפזים לעזור לשבויים. אוספים בין חברים שמיכות, בגדי חורף, תפוחי אדמה. אבל לאנשים ממש אין מה לתת, ואוספים מעט. העגלות עמוסות הגופות ממשיכות לנוע. גברים מן הגטו נשלחים לחפור בורות ענקיים באדמה הקפואה. קוברים את החיילים האלה. השבויים שוכבים על האדמה הקפואה ומתים בשקט כמו פרחים. ...

הבדיקות בשער אצל החוזרים מהעבודה קפדניות. ז'נדרמים גרמנים עושים יד אחת עם שוטרים יהודים ובודקים ומחרימים, ומתחלקים בשלל. לעיתים מכים את הקורבנות קשה. גורמים לחבלות ולא פעם למוות. בן דודתי בין ההרוגים. אף אחד לא בוכה. יושבים על הרצפה, מסביב למת ושותקים. אין ערך לחיים. ובכל זאת לא נכנעים. אנו לא נמות מרעב ומכפור! התחלתי לעבור על כל האיסורים שלהם. אני יוצאת ונכנסת לגטו דרך פרצות בגדר בלי לשים לב לסכנות. מנצלת את חזותי הלא-יהודית. תחילה ככה סתם, מבקרת אצל חברים וקרובים בגטו מס' 1. מנסה להגיע למכרים פולנים. מחליפה אצלם פרטי לבוש במצרכי מזון ומבריחה אותם לגטו. (אריאדנה, ע' 20-19)

לאחר מספר חודשים הצליחה ברונקה לצאת מגטו גרודנו והצטרפה לסניף "דרור" בביאליסטוק.

מגיעים לבית חרושת שבו עובדת קבוצת בנות. אנו אמורות לחכות שם עד הערב. להעמיד פני עובדות, ולחזור עם הקבוצה לגטו. זו הדרך הבטוחה ביותר. אני חסרת סבלנות. איני רוצה לחכות. ... איני יודעת עדיין איך אכנס. אני בטוחה שיצוץ במוחי איזה רעיון. אני פונה לרחוב יורובייצקה, ושמה לב שהשער נמצא כמה מאות מטרים מהפנייה מרחוב סינקייביצ'ה. בפנייה אני מתחילה לרוץ. אני עוצרת ליד הכניסה מתנשפת ודוחקת בז'אנדרם [שוטר] שיניח לי לעבור מהר. שכחתי פריט מהכביסה שעלי להחזיר. איני רוצה להרגיז את המעביד שלי, הגרמני. הז'אנדרם מודד אותי באי-נוחות. מאמין ולא מאמין. מדוע אין לי "שיין", תעודת עבודה? אסור לו להפר פקודות. יש לנו "שיין" לכל הקבוצה, אני אומרת. זה משכנע אותו. (ע' 23-22)

ברונקה עברה בין גטאות בעודה מעמידה פני נוצרית ומקווה שמראה הארי יגן עליה משאלות. "מפליא איך הצלחנו לעבור את כל הדרך הארוכה, לבקר בגטאות בלי כל תקלה רצינית", כתבה לימים, "העולם שייך לאמיצים, אני מהרהרת, למי שאינם מפחדים." (ע' 27)

בגטו ביאליסטוק עסקו ברונקה וחבריה בכתיבת עיתונים בהם הופצו ידיעות על הרציחות בגז, שתילת גן ירק שתוצרתו נועדה לילדי הגטו, איסוף נשק, בניית מקומות מסתור והסברה בגטו בדבר הצורך בלחימה מאורגנת. "מה ניתן לעשות נגד צבא שכבש את כל אירופה?" תהתה ברונקה. "אני בטוחה שבסוף הרוסים ינצחו. אבל מתי? לעת עתה הם נסוגים ונסוגים." (ע' 29-28)

ב-22 בדצמבר 1942 קיבלה ברונקה תעודת זהות בדויה.

יצאתי מן הגטו השכם בבוקר עם קבוצת פועלים בליווי שני חיילי אס-אס. צעדנו בשורות. בקרן הרחובות הראשונה הורדתי בזריזות את הטלאי הצהוב וחמקתי הצדה. איש לא הבחין, ובן רגע הפכתי מיהודייה לפולנייה. לכאורה קל הדבר. רק הלב הולם קצת. בכיסי תעודת זהות ארית כשרה למהדרין על שם ידוויגה שקיבל. קיבלתי אותה לפני שבוע על סמך תעודת לידה נוצרית מזויפת, תוצרת המחתרת. (ע' 36)

ברונקה התגוררה מחוץ לגטו ועבדה כעוזרת בית בדירה של גרמנים. היא היתה חברת "התא האנטי פשיסטי בביאליסטוק", היתה קשרית בין מחתרת הגטו למחתרת הפולנית בעיר, הבריחה מידע, מזון ותרופות בין גטאות ורשה, ביאליסטוק וגרודנו, והיתה בין מקימותיה של מעבדה לתעודות מזויפות. היא עודדה בני נוער לעבור לגטו ביאליסטוק מעיירות בסביבה כדי לארגן התנגדות. מעת לעת הסתירה יהודים בבית שבו שכרה חדר, ושרדה ביקורות פתע של חיילים ושוטרים גרמנים, אנשי גסטפו וסוכניהם הפולנים, ופגישות מקריות עם מכרות פולניות שידעו שהיא יהודיה. לא פעם חמקה ברגע האחרון מהיתפסות על ידי גרמנים, בזכות מחשבתה המהירה, חדות לשונה וחוצפתה. 

לאחר האקציה בגטו ביאליסטוק בפברואר 1943 עסקה ברונקה בקניית נשק ובהברחתו לגטו, בעזרת קשריה עם פולנים שביקשו לסייע ליהודים. היא הבריחה ידיעות, תעודות, מזון ותרופות בין גטאות ורשה, ביאליסטוק וגרודנו. "חיוכיה והופעתה המצודדת גרמו לגברים רבים לקנות לה כרטיסי נסיעה ברכבת ולשאת את תיקיה שבהם הבריחה רובים ותחמושת." (יד ושם: ירושלים, 60 (2011), ע' 12)

בעדותה זמן קצר לאחר המלחמה ציינה ברונקה שהיא וחבריה לא התנגדו לגרמנים עם נשק - כי לא היה נשק; שלא ברחו ליער - כי בלי נשק היו המקומיים הורגים אותם או מסגירים אותם לגרמנים; שלא יכלו לגייס יהודים ללחימה - כי היהודים בגטו היו מבודדים מהעולם החיצון ולא יכלו ליצור קשרים שהיו יכולים לסייע להם בבריחה ובהשגת נשק, תחמושת ומסמכים מזויפים. למרות זאת יצאו קבוצות לוחמים יהודים מהגטו ליערות שסביב ביאליסטוק. בהיתקלויות עם גרמנים נהרגו רבים מהם ורבים אחרים חזרו ביאושם לגטו. אחרים סירבו מלכתחילה לצאת, בטענה שעדיף להילחם בגטו כדי למות בכבוד, גם אם פירוש הדבר מוות ודאי.  

באוגוסט 1943, בעת אקציה גדולה בגטו ביאליסטוק, פרץ מרד בו נפלו כמעט כל הלוחמים. ברונקה שרדה מחוץ לגטו בזכות מראה הארי ותעודותיה המזויפות. בתקופת המרד ועם בריחת חלק מהלוחמים ליער, היתה ברונקה נכנסת לגטו במסווה של ארית ומבריחה נשק, מזון ותרופות ללוחמים ביער. "מדי לילה הלכו כמה מאתנו ליער, מרחק של 20-15 ק"מ", סיפרה לימים.

ממשיכה לשוטט מסביב לגדרות. מפליא שעדיין לא עצרו אותי. ממשיכה לקוות. לידיעה. לסימן. איני יודעת למה. דרך שער הגטו ... מוציאים אנשים. ... ואני עומדת ורואה את כל זה. לבי לא נדם. רגלי לא כשלו. רק אגרופי נקמצו. הולכת אחרי האלפים, מאובנת. נשים, ילדים וזקנים מבולבלים, אבודי חושים, חסרי אונים. מגיעים מעבר לפסי הרכבת ... תהלוכה שאין לה סוף. נהדפים, נדחפים, מושלכים, נזרקים לשדה, לערימה ענקית על האדמה העירומה. יושבים בצפיפות בשמש הלוהטת. שקט מקפיא עצבים. כמו דגים שהושלכו על החול. בלילה נשלחים לטרבלינקה. גברים לא רואים כאן. כנראה נעשתה סלקציה. אני עומדת וסוקרת את עמי המובל להשמדה. מחפשת חברים, ואיני מוצאת. איך לא נטרפה דעתי? (ע' 106)

עם חיסול הגטו היתה ברונקה מתקרבת בחשאי ליהודים שהוצעדו אל הרכבות, מנצלת את חוסר הסדר ששרר לאחר חיסול הגטו, ומציעה להם להצטרף אליה, לפרטיזנים. לאלה שהסכימו מצאה מקומות מסתור, הבריחה אותם אל הפרטיזנים והשיגה להם מזון.

השכנות חשדו בי מהיום הראשון. גילו שהחבאתי יהודים. חברות שברחו מגרודנה הסתתרו אצלי. לא היה חסר הרבה שאכשל, שאשלם על כך בחיי. עברתי כמה חקירות בגסטאפו. פעם אפילו הודיתי שאני יהודייה. לא הכחשתי ששתיים מהבנות הן קרובות משפחתי, כפי שטענו להגנתן לאחר מאסרן. לא האמינו שאני עצמי, התגלמות הגזע הארי, יכולה להיות יהודייה, כי אז מתערערת תורת הגזע שלהם כולה. אולי גם 'יופיי האציל' והתנהגותי הטבעית, ודיבורי הכן השפיעו במשהו, ואולי השפיעה גם עדותה של בעלת הבית, המאהבת של קצין הגסטאפו, שהרכיבה לי ביוגרפיה של בת אצולה. מי יודע? עוברה שלא נעצרתי. וטמה [שניידרמן], הקשרית המנוסה, המהוללת, איננה. עברו חודשיים ואין אות חיים ממנה. היה נדמה שלה לא יקרה כל רע. והנה אחרי כמעט שנתיים בצד הארי, השיג אותה הרוע, ובגטו דווקא. בעת שליחותה. לי היה זה אות הזהרה. הוכחה נוספת, אם בכלל, לשבריריות הקיים. לזמניותו. אך לא היה בכל אלה כדי להפחידני. להפך. זה הוסיף על עקשנותי. דרבן אותי להמשיך. להתמודד. להתגונן. (ע' 133)

ברונקה וחברותיה קיבלו תעודות מזויפות של עובדות כפיה פולניות-נוצריות ועבדו במקומות עבודה תחת הנהלה גרמנית. הן קיבלו אישור עבודה שהציל אותן מלהישלח לגרמניה בתור עובדות כפיה. חלקן הוסגרו בהלשנות, בזו אחר זו, ונרצחו. רבים מחבריה של ברונקה נהרגו בתקיפות פתע של הגרמנים על מחנה הפרטיזנים ביער.

אני עוסקת בעיקר במודיעין, בקשר עם הפולנים ובנסיעות. אוספת מידע על כוחות האוויר הגרמנים. נפגשת בשדה התעופה הצבאי עם חבר הוועד האנטי פאשיסטי העובד בשדה ומקבלת את המידע הדרוש. ממקור אחר אוספת ידיעות על מקום מחסני הנשק והאספקה. ... אנו בקשר מתמיד עם היער ועם הפרטיזנים היהודים. כל הליכה ליער היא חוויה. יוצאים מן העיר קרוב לתחילת העוצר. צועדים בצדי הכביש בחושך עם צרורות או עם צינור מתנור ברזל ובתוכו רובה. בזמן העוצר התנועה אסורה. יש ופתאום אנו מבחינות בנצנוץ אור פנס מתקרב. אופניים, או רכב גרמני. האיסור לא חל עליהם. אנו מתחילות לרוץ, מחפשות מסתור בתוך שיחים קרובים. כשנעלמים האורות, אנו ממשיכות בכביש. מגיעות למקום הפגישה אל הטנק השרוף ונכנסות ליער. מחכות מתחת לעץ לפרטיזן שיבוא לאוספנו. ישרוק את הסיסמה. היער קסום ומלא סודות בלילה. רוחש חיים ומפחיד. (ע' 91)

באביב 1944, עם התקרבות הצבא האדום, נהגה ברונקה לפנות ברחובות ביאליסטוק אל חיילים בלרוסים ששירתו בצבא הגרמני ולהציע להם למסור לפרטיזנים את נשקם בתמורה לחנינה. זו היתה דרך נוספת להשיג נשק.

ברונקה פעלה בשורות הפרטיזנים באזור עד שחרור ביאליסטוק על ידי הצבא האדום ב-27 ביולי 1944. בין היתר השתתפה בפעולה של פיצוץ רכבת צבאית. הוריה לייב ובתיה נרצחו בשואה, ככל הנראה עם חיסול גטו גרודנו בחורף 1943-1942.

לאחר המלחמה נישאה ברונקה למיכאל קליבנסקי. היא הדריכה בקיבוצי תנועת "דרור" בפולין ובצרפת, ובשנת 1949 עלתה לישראל. במחצית שנות החמישים החלה לעבוד ולהתנדב ביד ושם. היא פרסמה וערכה ספרים ומאמרים רבים בנושא השואה, בהם אוספי תעודות, מונוגרפיות וזכרונות אישיים.

עוד ב-1954, כשלא ידעתי עברית כל כך טוב אך ידעתי שפות רבות אחרות, קיבלו אותי לעבודה בארכיון. יד ושם היה אז לא יותר מדירה קטנה במרכז העיר ירושלים. מובן שבגלל היותי ניצולת שואה שהייתה קשרית של המחתרת בגטו ביאליסטוק ושל הפרטיזנים, הייתה לי זיקה עמוקה לנושא ורציתי לחקור ולהיות שותפה בכול, וכאן ניתנה לי ההזדמנות.

עבדתי במחקר, בפרסום מאמרים, ברישום חומר ארכיוני בכל השפות האירופיות, בקטלוג ובסיוע לחוקרים. לאט-לאט הגיעו אלינו מסמכים ארכיוניים, תמונות ומיקרופילמים משארית הפלטה, מוועדות היסטוריות (בזכות קשריו של מנהל הארכיון דאז, ד"ר יוסף קרמיש) ומגטו טרזיינשטט, וכל החומר עבר תחת ידיי. העבודה ביד ושם אינה עבודה רגילה. בשבילי זו הייתה גם הגשמת הרצון לשמר, לאפשר לדורות הבאים ללמוד לקח ולא להפסיק ולשאול איך ייתכן שזה קרה.

אני מרגישה מזוהה מאוד עם יד ושם, ואחרי כל כך הרבה שנים ביד ושם אני יודעת שכך רואים זאת גם אנשים מחוצה לו. קיבלתי פעם מכתב בזו הלשון: 'גברת יד ושם הנכבדה', כאילו שמי הוא שם נרדף ליד ושם. במשך שנות עבודתי הכרתי היטב את יד ושם – מהעבודה בארכיון, מהעבודה במעבדה לשימור שייסדתי עם קטה וינר. בעיניי יד ושם הוא גם מפעל החיים שלי.

בכל השנים זכרתי כל שם ושם של ניצולים אשר הגיעו למסור את עדותם, עד כדי כך שכאשר הגיעה אישה אחת, אני זוסמן, למסור את עדותה, שאלתי אותה אם היא לא מסרה לי כבר עדות פעם. האישה המופתעת סיפרה שהפעם היחידה שהיא מסרה עדות הייתה ב-1943 עוד בשווייץ, והתברר שזכרתי אותה משום שכבר קראתי את עדותה ביד ושם.

המסר שלי הוא להיות אנושיים, לחוש חמלה ואהבה לכל אדם ולמגר את הגזענות באשר היא. אינני יכולה לומר שיש נחמה בכך שאני עובדת כל חיי למען הפצת הידע על השואה משום שדבר אינו יכול לנחם על האבדן, אך יד ושם חרת על דגלו את ההנצחה ואת הזיכרון, ואני גאה להיות חלק מזה. היום כשאני יודעת איזה שם עולמי יש ליד ושם, אני גאה במיוחד בהישגיו. (יד ושם: ירושלים, 31, 2003)

ברונקה קליבנסקי נפטרה בפברואר 2011.

* * *

הציטוטים לקוחים מספרה של ברונקה קליבנסקי, אריאדנה (גוונים, 2002)