עליזה לנדאו שרדה את השואה בגטו לודז' ולאחר מכן בבריחה ובהסתתרות במשך כארבע שנים ביערות ובכפרים בפולין. אחיה נפטר ביער מרעב. עליזה ואביה נתפסו על ידי גרמנים ונורו. האב נהרג אך עליזה בת השש שרדה. בלילה זחלה מהבור וברחה לכפר סמוך. בכפר טיפלו בה איכרים עד השחרור. אמה של עליזה שרדה ומצאה את עליזה, והשתיים עלו לארץ ישראל.
עליזה נישאה ליוסי לנדאו ונולדו להם שלושה ילדים ושבעה נכדים. עליזה היא אשת עדות, ומלווה משלחות רבות של צבא ובתי ספר במסעותיהן לפולין.
עליזה לנדאו נולדה בשנת 1938 בשם גיזלה דורותה גולדמן, למשפחה חילונית שומרת מסורת. היא גרה עם הוריה מלך ורות-רייזל'ה גולדמן ואחיה הגדול רישק ברודה פביאניצקה, פרבר בדרום העיר לודז' שבפולין. האב היה סוחר במקצועו, בעל חנות לחומרי בניין ותחנת דלק, והאם למדה סיעוד והיתה אחות.
עם כיבוש פולין על ידי הגרמנים הסתתר האב אצל חברים נוצרים בכפר באזור לודז'. כשהגיעו הגרמנים אל בית המשפחה, שאלו את האם היכן האב. הם ביקשו שהאב יפעיל עבורם את החנות ותחנת הדלק. האם טענה שהאב נעלם. בתגובה פוצצו הגרמנים את החנות ואת תחנת הדלק.
עליזה, אמה ואחיה נכלאו בגטו לודז'. האם קיבלה אישור לעבוד מחוץ לגטו. ביציאותיה מהגטו הצליחה להיפגש עם האב. היא תכננה לברוח מהגטו עם עליזה ורישק, ולהצטרף אליו.
לילה אפל אחד אמא עוטפת את אחי ואותי בשמיכת פוך, קושרת בחבלים ויוצאת למקום שקבעו מראש, ליד הגדר. בצד השני של הגדר נמצאים חברים פולנים של אבא שלי ובעזרת סולם קטן זורקים אותנו מעבר לגדר. תופסים אותנו החברים של אבא ומביאים אותנו למקום המסתור של אבא. למחרת אמא שלי שוב כאילו יוצאת לעבודה, ומצטרפת אלינו, וכך אנחנו עוזבים את הגטו.
המשפחה נדדה מזרחה והסתתרה לאורך הדרך בסיוע איכרים פולניים.
התחבאנו אצל איכר. היה לו מחסן גדול. במחסן היתה לו ערמה גדולה של גרוטאות מתכת, כל מיני כלים חקלאיים שיצאו מכלל שימוש. הוא הזיז את הערמה מפינת החדר ופינה לנו את הפינה. הזדחלנו בתעלה שהוא פתח לנו בין הקיר לערמה, ושם היו כמה שקים שישבנו עליהם. היו כמה בקבוקים של מים, כמה דליים לצרכים, ושם רבצנו כל היום. בלילה הוא היה מביא לנו משהו לאכול. היתה לנו ארוחת לילה אחת כל יום, ואם אמא הצליחה לשמור לנו משהו מארוחת הלילה, היתה לנו גם מין ארוחת בוקר.
המשפחה נאלצה להתחבא בחבילות קש, בשדה, בעליות גג ובבורות, ולעתים התקיימה מאוכל שלקח האב מאבוס של חזירי החווה.
באפריל 1941 חגגה עליזה את יום הולדתה השלישי.
ביום ההולדת שלי היה בהיר. השמש זרחה והיה יום ממש יפה. האיכר הציע לנו לצאת החוצה, לשאוף קצת אוויר ולהנות ממזג האוויר האביבי. הוא ערך שולחן, סידר מסביבו גזעי עץ עליהם ישבנו, והביא לנו מרק. פתאום אבא שלי התחיל לשיר לי שיר יום הולדת בפולנית. האיכר שאל: "למי יש יום הולדת היום?" אבא ענה לו: "הילדה שלנו היום בת שלוש." האיכר רץ הביתה וחזר עם צלחת עליה היתה מפית רקומה ועל המפית היתה מונחת עוגת יום הולדת מופלאה: פרוסת לחם עבה ודשנה. אבי חתך את הפרוסה לארבע וכולנו אכלנו ממנה בהנאה רבה. ידעתי שזו איננה עוגת יום הולדת "תקנית", אבל אז הייתי כל כך רעבה, שלקבל פרוסת לחם כזו, זה היה הדבר הכי נפלא בעולם. לימים, כשהייתי מספרת את הסיפור הזה לילדים בגן, הם אמרו לי שהם מבינים למה אני לא מרשה להם לזרוק לחם.
מספר פעמים כמעט נתפסה המשפחה. באחת הפעמים נתפסו בני המשפחה על ידי פולנים שביקשו להסגירם, אך הצליחו להתחמק. הם ברחו והגיעו ליער סמוך, שם ניסו להישרד.
כל עלה טרי שהחל ללבלב על אחד השיחים, נאכל מיד. היינו קולפים את קליפת העצים. לפעמים מצאנו שם תולעים ואותן אכלנו.
לאחר כמה ימים ללא אוכל, יצאה האם אל מחוץ ליער בחיפוש מזון ולא שבה. עליזה, אביה ואחיה נחלשו מרעב.
בוקר אחד התעוררתי וראיתי את אבא יושב, מחזיק את אחי על הידיים ובוכה. זחלתי עד אליו. כבר לא יכולתי ללכת מרוב חולשה. משכתי אותו בשרוול וצעקתי לו: "אבא, למה אתה בוכה?" אבא ענה: "אין לנו יותר רישק."
רישק, אחיה של עליזה, גווע ביער מרעב.
ישבנו ובכינו ובכינו עד שנגמרו לנו הדמעות. אבא אומר לי, לא בכעס אבל בתוקף: "תקשיבי טוב למה שאני אומר לך עכשיו. את זוכרת שבלילה אנחנו שומעים נביחות של כלבים? תדעי לך שהיכן שנובחים כלבים, שם גרים אנשים. את ילדה קטנה. את תזחלי לאט לאט לכיוון הנביחות של הכלבים כשיבוא הלילה. אנשים טובים ימצאו אותך ויצילו אותך. את תינצלי ואת תקימי את המשפחה שלנו מחדש." אני בת שש והוא נותן לי צוואה.
לפני שהספיקה עליזה לעשות כדברי אביה, תפסו אותם חיילים גרמנים. עליזה ואביה הובלו לבור בו רוכזו אנשים נוספים.
אני רואה בור גדול, ובבור אנשים שנראו לי ישנים. אני חושבת באותו רגע - כי הייתי מאד עייפה ומאד רעבה, וכבר לא כל כך היה אכפת לי מה קורה איתי - העיקר שיבוא לזה סוף. מושיבים אותנו על יד האנשים האלה, על הקרקע, ואבא שלי שם לי יד על הראש ואומר לי: "אל תפחדי. זה לא יכאב."
כל האנשים בבור נורו ובהם אביה של עליזה, אך עליזה שרדה.
שכבתי בתוך הבור, והמחשבה הראשונה שחלפה בראשי היתה שלהיות חיה או מתה, זה בעצם אותו דבר. פתאום כאילו זרם חשמלי עבר לי בגוף ואמרתי לעצמי: "אני לא מתה. אני חיה." ידעתי שאסור לי להפגין סימני חיים. חיכיתי עד ששמעתי את החיילים מתרחקים.
עם רדת הלילה הצליחה עליזה לצאת מהבור. היא יצאה מהיער והגיעה לכפר סמוך. בכפר טיפלו בה זוג איכרים אוקראינים עד לשחרור האזור בקיץ 1944.
לאחר שחרור האזור החלה עליזה ללמוד בבית ספר מקומי, בו לימדו נזירות. אם המנזר הסמוך אמרה לה:
אני רוצה שתדעי שאת בעצם ילדה יהודיה. הזמנים עדיין לא טובים. ישנם מקומות בהם עוד לא נגמרה המלחמה. אנחנו שומרים עליך שלא תיפגעי, אבל כשהמלחמה תיגמר יהיה עליך להחליט איך את רוצה להמשיך את חייך – להישאר איתנו ולהיות פולניה לכל דבר, או לחזור להיות יהודיה.
לאחר שיצאה אמה של עליזה מהיער, היא נפצעה אך טופלה על ידי איכרים עד השחרור. היא ניסתה לחזור ליער, אל משפחתה, אך חיילים גרמנים מנעו זאת ממנה באיומי מוות. לאחר השחרור הגיעה האם ללובלין, שם עבדה במקצועה, בתור אחות בבית חולים. שם שמעה מאחת העובדות על ילדה יהודיה שנמצאה באחד הכפרים. האם מיהרה לכפר.
היה יום ראשון, מהימים היפים האחרונים של הסתיו, יום נעים. אחרי התפילה בכנסיה, האיכר הסיע אותנו בעגלה. מאמא מיינקה [אשת האיכר] ואני פרשנו שמיכה תחת עץ אגסים שהיו מאד בשלים ועסיסיים, ובשעות הצהריים האיכר חזר לקחת אותנו הביתה ואמר לאשתו: "מישהו מחפש את הילדה." לא הבנתי מי יכול לחפש אותי. איך שהגענו קפצתי מהעגלה, רצתי אל פתח הבית, עליתי במהירות את שלוש המדרגות שהובילו לדלת, התפרצתי אל הבית וראיתי על יד החלון את אמא שלי יושבת ומחכה לי.
נפלנו זו לזרועותיה של זו. בכינו בכינו בכינו עד שנגמרו הדמעות ואז כל אחד סיפרה לשניה מה עבר עליה בתקופה בה לא היינו יחד.
אמא רצתה לתת כסף לאיכרים בתמורה לטיפול המסור שטיפלו בי, אבל הם סירבו בתוקף. לא רק שלא רצו לקחת כסף, אלא שהאיכר, גם אחרי שעזבנו, המשיך להגיע בכל שבועיים ללובלין, עם סל מלא בכל טוב עבורי ועבור אמא. הסלים האלה ממש קיימו אותנו.
עליזה ואמה שבו ללודז'. האם עבדה עם בני נוער בבית יתומים בלודז', ועליזה התגוררה עמה בבית היתומים. עליזה, אמה ועוד כשישים נערים ונערות עזבו בחשאי את לודז' ועברו במשאיות בסיוע "השומר הצעיר" לצ'נסטוכובה שבדרום פולין, ומשם לברטיסלבה ולפראג שבצ'כוסלובקיה.
עברנו גבולות בצורה לא חוקית. באחת הפעמים עברנו את הגבול ברכבת, ונאמר לנו שעלינו להתחזות ליוונים. לימדו אותנו כמה מילים ביוונית ואמרו לנו לשזור בתוך הדיבור שלנו גם מילים בעברית, בהנחה שלא יבחינו בהבדל. העיקר שלא נדבר פולנית.
עליזה ואמה עברו בין מחנות עקורים שונים בגרמניה, בהם פלדאפינג.
קיימנו שם חיי קהילה, הוצאנו לאור עיתון שבועי, ערכנו קבלות שבת וחגגנו את חגי ישראל. אני כמובן הייתי הילדה היחידה, ושימשתי כ"להקת בידור" לעת מצוא. ביקשו ממני לשיר, לרקוד ולשעשע. בהתחלה לא ממש התלהבתי מהעניין, אך זה הפך להרגל, ועם המשוב החיובי שקיבלתי התחלתי גם לחבב את העניין.
בפברואר 1947 הגיעו עליזה ואמה לנמל סט שבדרום צרפת והפליגו לארץ ישראל באוניית המעפילים "המעפיל האלמוני". הבריטים עצרו את הספינה סמוך לחופי ארץ ישראל.
מפקד הספינה ביקש ממני ללבוש מכנסיים כחולים וחולצה לבנה, כצבעי הדגל, וביקש שאעלה לגשר הפיקוד. הגעתי לשם. הוא חבש לראשי את כובעו, שהיה גדול עלי וכיסה את עיני, ואמר לי שאם יבוא קצין בריטי וישאל מי מפקד הספינה, אענה לו: "אני."
נכנסתי מהר מאד לתפקיד. כעבור דקות אחדות הגיע קצין בריטי עם שני חיילים. הם ניגשו אלי ושאלו אותי: "מי רב החובל של הספינה?" בלי להניד עפעף עניתי לו: "אני." הייתי אז כמעט בת תשע. הוא נעמד מולי והצדיע לי. לא כל כך ידעתי מה לעשות, אך באינסטינקט של רגע מיד הצדעתי לו בחזרה. הוא חזר ושאל אותי: "ומי באמת המפקד?" עניתי לו, דבקה בתשובתי הראשונה: "באמת שאני." "אם את המפקדת", אמר הקצין הבריטי, "אז תני פקודה לרדת מן הספינה." לא יודעת מהיכן לקחתי את החוצפה, אבל עניתי לו: "אני לא אתן פקודה שכזאת."
המעפילים גורשו למחנות המעצר של הבריטים בקפריסין. במחנה אספה האם כעשרה יתומים והצמידה להם מדריך מהקבוצה הבוגרת. "היא למעשה יצרה עבורנו מסגרת", סיפרה עליזה.
עליזה ואמה עלו לארץ ישראל בשנת 1948 והועברו בנפרד למחנה המעצר בעתלית. לאחר חודש שבו והופגשו, אך לאחר שלושה ימים שבו והופרדו. עליזה הועברה לקיבוץ מרחביה ומשם לקיבוץ שריד, שם היה עליה להיאבק על מקומה מול קבוצת ילדי המקום. היא זכתה להורים מאמצים אוהבים ולאחר כשנתיים עברה לגור עם אמה ובן הזוג של האם. כעבור כשנתיים ביקשה לעבור לקיבוץ של השומר הצעיר, והגיעה לקיבוץ מעברות. גם שם היה עליה להיאבק על מקומה.
קבוצת "קדימה" הורכבה ברובה מילדים ניצולי שואה, אם כי היו בה מעטים ילידי הארץ. אף אחד מאיתנו לא סיפר מה עבר עליו "שם", ובאותם ימים חשבנו שאם לא נדבר על מה שעברנו, אולי נשכח את החוויות הקשות שחווינו. עשינו מאמצים להיות "צברים" לכל דבר ועניין.
ב-1957 נישאה עליזה ליוסי לנדאו. היא עבדה כגננת ונולדו לה שלושה ילדים. "הרגשתי שאני ממלאת את צוואתו של אבי, ליצור המשכיות למשפחה שלנו."
לי לקח שלושים שנה עד שסיפרתי בפעם הראשונה. הכל בזכות הבת שלי, שבגיל 14 התחילה ללחוץ עלי: "אמא, ספרי לי." ואיך את מספרת לנפש הכי קרובה לך, הכי אהובה עליך, את הטראומה הכי גדולה של החיים שלך?
לעליזה שבעה נכדים ונכדות מילדיה.
בשנת 2004 נפטרה יונת, בתה של עליזה, ממחלת הסרטן.
זאת המשפחה שלנו שאני גאה בה מאד, ואני חושבת שגם אבי היה גאה מאד במשפחה שבניתי ורואה בה הגשמת שאיפותיו.
עליזה היא אשת עדות המספרת את סיפורה בבתי ספר, במושבים ובקיבוצים, ומלווה משלחות רבות של צבא ובתי ספר במסעותיהן לפולין.
בשנים הראשונות כשנתבקשתי לספר על חוויותי, הייתי נוהגת להזמין את הקבוצות אל הגן שלי, שהיה נראה כחגיגה של צבעים, מקום שמח ומלא אור. רציתי להדגיש כי גם אדם שעבר בשנים משמעותיות של חייו חוויות קשות ומרות, אין הדבר אומר בהכרח כי הוא מאמץ תפיסת עולם קודרת ונותן לדברים האלה להכתיב את גישתו אל העולם ואל בני אדם.
