יוסף לפיד

יוסף ("טומי") לפיד נולד בדצמבר 1931 בנובי סאד שביוגוסלביה, בן יחיד להוריו בלא וקטלינה (קאטו) למפל. משפחתו היתה נאולוגית (רפורמית) ולפיד למד בבית ספר יהודי מודרני שהלימודים בו כללו תנ"ך והיסטוריה יהודית.

ב־-5 באפריל 1941, היום בו ההונגרים פלשו ליוגוסלביה ... אבא ואני לקחנו שלוש מזוודות ונסענו לבלגרד, עיר הבירה, כדי להסתתר אצל קרובי משפחה. באותו לילה בלגרד הופצצה. זו היתה המתקפה הגדולה ביותר של הגרמנים מאז הפצצת רוטרדם, והבית בו שהינו נפגע מפצצת תבערה. ברחנו משם כל עוד נפשנו בנו. אני זוכר את הזעזוע של הבית מהפצצה, אבל מה שאני זוכר יותר הוא רחוב שסביבו בוערים הבתים כמו קופסאות גפרורים ענקיות. אנשים מבוהלים התרוצצו ברחובות ואבא אמר, "נלך לכיוון הדנובה." מהבתים נפלו אבנים וקרשים בוערים ואני התחלתי לרוץ בזיגזג. אבא צעק לי שזה לא יעזור, כי אנחנו לא יכולים לראות מאיפה נופל מה, אבל אני המשכתי לרוץ והוא המשיך ללכת, ד"ר למפל המופלא, השמרן, מדוד ומכובד אפילו בתנאים האלה, אוחז בידו את מזוודתו. בעודי רץ, שמעתי רעש והסתכלתי אחורה. עמוד טלפון בוער נפל לידי. (יאיר לפיד, זיכרונות אחרי מותי: סיפורו של יוסף (טומי) לפיד, כתר, 2010, ע' 11)

כמה ימים אחרי שובנו [לנובי סאד], אבא נעצר ונשלח לעבודות כפייה. היה ברור שזוהי רק תחנה בדרך לעמוד התלייה, או לרכבות הקודרות היוצאות למזרח. לא ידענו בדיוק לאן הן נוסעות, אבל כבר ידענו שאיש אינו חוזר מהן. אלא שאמא החליטה אחרת. דומה שהיא הבינה, הרבה לפני כולנו, שבחיים החדשים שנכפו עלינו פועל רק עיקרון אחד: לשרוד בכל מחיר.

היפהפייה השברירית, שנסמכה תמיד על זרועם של גברים, נעלמה לפתע. היא התלבשה במיטב בגדיה, שלפה את הדרכון ההונגרי שלה, והלכה לתחנת המשטרה כשהיא מבוססת בשלג בעקבים גבוהים. חמושה רק בהילת הדוכסית הבודפשטאית שאפפה אותה תמיד היא החלה לצרוח על כולם, תוך שהיא רומזת לקשרים שמעולם לא היו לה בחלונות הגבוהים בעיר הבירה. השוטרים הסתכלו על האישה הזועמת עם העיניים האפורות-ירוקות, והחליטו שהם לא רוצים צרות - לך תדע את מי באמת היא מכירה. אבא שוחרר. (33)

רשיון עריכת הדין של האב נשלל, והמשפחה החלה למכור רכוש כדי להתקיים. בסוף מאי עברה המשפחה לבודפשט.

הייתי אמור להתחיל ללמוד בחטיבת הביניים, אלא שאף בית ספר לא הסכים לקבל יהודים לשורותיו. הבטלה מאונס הזו הפכה להיות אקורד הפתיחה לימים מופלאים שהפכו אותי – תוך שנה וחצי – מילד פיקח לאדם משכיל. אבא, שבקושי היתה לו עבודה, החליט להיות המורה שלי בבית. כל מה שאני, כל מה שעתיד הייתי להיות, טמון בתקופה הזו. זו היתה כיתה של איש אחד, מוצפת חום ואהבה. כדרכו, עשינו את זה בצורה מסודרת: כל בוקר שלוש-ארבע שעות של לימוד, אחר הצהריים הוקדש לשינון ועשיית שיעורים. למדתי הכול, כמעט ללא אבחנה. ספרות ומתמטיקה ופיזיקה ואנגלית והיסטוריה ואפילו לטינית. הוא השיג מאיפשהו את תוכנית הלימודים של הגימנסיה, אבל עקבנו אחריה רק בקווים כלליים. היתה באבא תאווה לידע שגרמה לנו להפליג למחוזות שאף ילד בגילי לא ביקר בהם: האימפרסיוניסטים הצרפתים וקרבות הים של האדמירל נלסון, פואמות של המשורר היהודי הונגרי מיקלוש רדנוטי וסיפורים קצרים של או הנרי, רכילות על המריבות בין מיכלאנג'לו וליאונרדו בפירנצה של הרנסנס, ומונולוג ההתאבדות של רומיאו, מדוקלם ברגש באמצע הסלון הקטן. (36)

בקיץ 1943 פקע אישור השהייה של המשפחה בבודפשט, ובני המשפחה נאלצו לשוב לנובי סאד. לאחר פלישת הגרמנים להונגריה במרס 1944 נעצר אביו של לפיד על ידי הגרמנים.

אבא ... חיבק אותי ואמר את המשפט שהפך אותי לאדם מבוגר. "ילד שלי," הוא אמר, "או שאני אראה אותך שוב בחיים או שלא." (13-12)

האב, בלא למפל, גורש לאושוויץ ולאחר כשנה הועבר למחנה הריכוז מאוטהאוזן שם נספה. סבתו של לפיד, הרמינה, אצלה שהה לאחר גירוש אביו, גורשה אף היא לאושוויץ ושם נרצחה. דודו של לפיד הבריח אותו לבודפשט בחסות מסמכים מזויפים. במהלך נסיעתם ברכבת לבודפשט  

נפתחה דלת הקרון ונכנסו שני שוטרים הונגרים. אחד מהם הרים אצבע לשפתיו, מזהיר את הדוד לא להעיר אותי. הם לקחו ממנו את הניירות שלי ועיינו בהם. משהו עורר את חשדם. הם ניגשו אלי בזהירות ואז – בבת אחת – האירו בפנס לתוך עיני, טלטלו אותי בכוח וצרחו בהונגרית, "מה שמך? מה שמך? תגיד לנו מה שמך?" אחר כך סיפר לי הדוד שהוא מעולם – בכל שנותיו כבלש – לא היה מבוהל כל כך. חייו היו תלויים במה שיגיד ילד שמעולם לא פגש, שלמד את שמו החדש מתעודה מפוקפקת רק שעתיים קודם. הוא היה משוכנע שבאופן אינסטינקטיבי, ברגע שאתעורר אגיד את שמי האמיתי. אלא שעוד אינסטינקט היה מעורב כאן, קדום הרבה יותר. פקחתי את עיני ואמרתי, "פטר. פטר הנקובסקי." השוטרים הציצו בנו עוד פעם בספקנות, והלכו לדרכם. (41)

כשעצרו שוטרים הונגריים את לפיד בבודפשט ואמו והכניסו אותם לתחנת משטרה, השתמשה האם באחת מתעודות הזהות המזויפות שהיו ברשותה.

יהודים שכבו שם בעשרותיהם. יהודים מוכים, מדממים, חבולים, שבורי רגליים וידיים, ירויים, שכובים ליד הקירות ומפרפרים ואז מפסיקים לפרפר. הייתי קפוא מאימה, אבל אמא לא הנידה עפעף. היא הוציאה מהתיק את תעודת הזהות של הברונית יסלסקי, הציגה אותה בפני השומר והורתה לו, במבט מתנשא, לקרוא מיד למפקד התחנה.

המפקד הגיע, סוקר אותנו במבט חשדני. אמא הזדקפה מלוא קומתה והתחילה לצרוח עליו כמו שלא שמעתי אותה צורחת מעודה. "אני הברונית יסלסקי," היא שאגה בקול שנשמע עד לדנובה, "איך אתם מעיזים לעצור אותי? ברגע שאני יוצאת מפה אני מצלצלת לשגריר הגרמני, ד"ר פון ז'אגבו, שהוא חבר אישי קרוב שלי, ומגישה תלונה על כולכם. ככה מתנהגים לברונית הונגרייה?! שמים אותי בחצר עם כל היהודים האלה?! איך אתם מעיזים?!" המפקד נשם עמוק וקיבל החלטה מהירה. הוא הסתובב אל השומר שעצר אותנו והתחיל לצעוק עליו צעקות אימים, ... התכופף עמוקות, נישק את ידה של אמא, וליווה אותנו החוצה בגו שחוח בעודו ממלמל התנצלויות ללא הרף. (45)

בנובמבר 1944 הוקם גטו בבודפשט ובו רוכזו כ-15,600 יהודים בעלי מסמכים או דרכונים של מדינות ניטרליות. לפיד ואמו הוכנסו לגטו ושם חוו רעב, צפיפות, זוהמה ופחד מוות מתמיד. מדי פעם נערכו אקציות חיסול, בהן נלקחו חלק מיושבי הגטו ונורו למוות. "השלטון, שיש לו כל כך הרבה בעיות, מוטרד על ידי עצם העובדה שאתה מתעקש להמשיך לחיות", סיפר לפיד, "הרגשתי שאני מתחמק מאיזשהו גורל שנגזר עלי." לפיד בן ה-12 נאלץ להשתתף בפינוי גופות של האנשים שמתו מקור, רעב ומחלות. כדי לשרוד שתה שלג שהופשר.

בוקר אחד לקחו את אמא. הם באו ואספו את כל הנשים הצעירות יותר, אלו שיכולות היו עדיין לצעוד. נתנו לנו רק כמה דקות להיפרד, וזו היתה חזרה כמעט מדויקת על הפרידה שלי מאבא. היא לא השתמשה באותן מילים, אבל אמא חיבקה אותי ואמא נישקה אותי, ואמא הלכה ואני נשארתי לגמרי לבד. לא סבתא, לא אבא, לא אמא, לבד בתוך בית מופגז ומופצץ בין מאות אנשים רעבים שאני הייתי הבעיה הכי קטנה שלהם. אלא שלקראת הערב אמא פתאום חזרה. היא אמרה, "הוא הציל אותנו." היא לא אמרה מי זה "הוא", וגם לא צריכה היתה. (51)

אמו של לפיד, שנלקחה לצעדת מוות, שוחררה על ידי ראול ולנברג ושבה לגטו.

ב-27 בדצמבר 1944 הייתי בר מצווה. ישבנו במרתף, דחוסים בין מאות אנשים. אמא פתחה את התיק שלה והוציאה מתוכו בקבוקון של בושם שאנל, אותו שמרה מהימים הטובים. "ילד שלי," היא אמרה, "היום יש לך בר מצווה. אני לא יכולה לאפות לך עוגה, ואתה לא יכול להזמין חברים, ואבא לא יגיע, אבל לפחות לא יסריח בבר מצווה שלך," ואז היא שברה את הבקבוק על הרצפה ולרגע אחד – רק אחד – היה ריח טוב סביבנו. חילוני או לא חילוני, נדמה לי שהיתה לי הבר מצווה הכי יהודית שיכולה להיות. (54)

לפיד ואמו הובלו לנהר הדנובה, שם נורו יהודים רבים והוטלו למים הקפואים. מטוסי בעלות הברית קרבו וטור הצועדים התפזר מחשש להפצצה. לפיד ואמו נכנסו למשתנה ציבורית וכשיצאו, כבר לא היה איש באזור. "עמדנו בשלג עם הטלאי הצהוב", סיפר לפיד, "ואמא ידעה שהולכים לירות בנו. ולא היה לנו לאן ללכת. וזה, אני נוהג לומר - אם כי זה סימבולי – ששם נהייתי ציוני. כשילד יהודי קטן עומד בשלג עם טלאי צהוב ורוצים להרוג אותו מפני שהוא יהודי – הוא צריך מדינה שבה זה לא יכול לקרות. אלו תולדות הציונות."

לפיד ואמו הסתתרו עד השחרור בידי הצבא האדום.

בשבועות הראשונים התקשיתי להסתגל לעובדה שניצלתי. במשך חודשים ארוכים חלפו ימי ולילותי בפחד מתמיד מפני כל מיני מיתות משונות. ואז – בבת אחת – מודיעים לך שאין יותר נאצים, אין עוד מלחמה, אף אחד כבר לא רוצה להרוג אותך. אני זוכר את ההרגשה המוזרה הזו, הבלתי טבעית הזו, שאני מתעורר בבוקר ואף אחד לא רוצה לפגוע בי. (60)

בסוף 1948 עלה לפיד ארצה. הוא היה עיתונאי, עורך עיתונים ומנכ"ל רשות השידור. לפיד היה חבר כנסת כשבע שנים, שנתיים מהן - סגן ראש הממשלה ושר המשפטים. כשהיה חבר כנסת, אמר לפיד: "אני רואה את עצמי גם כנציג של ניצולי השואה בכנסת."

בשנת 2006 מונה לפיד לתפקיד יו"ר מועצת יד ושם. "כפליט שואה אני רואה בהנצחת זכר השואה, בהווה ולעתיד, בקרב צעירים ומבוגרים בארץ ובעולם, חובה מקודשת", אמר בעת מינויו. יושב ראש הנהלת יד ושם אבנר שלו הוסיף: "אני מברך על ההחלטה למנות לתפקיד איש ציבור הרואה בקיום זיכרון השואה ערך חשוב שיש לחזק בארץ ובעולם".

מדבריו של לפיד:

כור ההיתוך הישראלי הוא לא רק הצלחה, אלא גם נס חסר תקדים בתולדות החברה האנושית. כדי להבין זאת צריך לבחון מחדש קלישאה שנשחקה מרוב שימוש, אך לא איבדה מאמיתותה: אנחנו יצרנו, תוך דור אחד, עם אחד מ-70 תפוצות של יהודים, שלא היה להם מכנה משותף מלבד תחושה, לעתים די מעורפלת, שהם נושאים באותו גורל. לא הייתה לנו שום שפה משותפת, תרתי משמע. לא העברית ולא הדת (כאשר חלק הארי של הציבור הוא חילוני), לא רקע תרבותי ולא מנהגים, לא חינוך דמוקרטי ולא סוג של ציוויליזציה, לא רמת השכלה ולא פולקלור, לא מוסיקה, לא שירים ולא ציור, לעתים לא כלום. רק כמה חגים וספר אחד, שגם אותו לא הכול קראו: התנ"ך. מלבד זאת הייתה רק אותה תחושה של גורל משותף, של עם נרדף, של חיפוש נואש אחר מולדת... עיצבנו מדינה דמוקרטית, חברה פלורליסטית ועם אחד - במקום שבו לא היה לנו לא את זה ולא את זה ולא את זה. כל חילוקי הדעות בנושא העלייה והקליטה הם עניין של מה בכך, לעומת ההישג האמיתי של כור ההיתוך.

ללפיד ולאשתו, הסופרת שולמית לפיד, נולדו שתי בנות ובן - יאיר לפיד, לימים ראש הממשלה.

יוסף לפיד נפטר ב-2008.

* * *

הציטוטים עם מראי המקום – מתוך ספרו של יאיר לפיד, זיכרונות אחרי מותי: סיפורו של יוסף (טומי) לפיד, הוצאת כתר, 2010