נפתלי לאו-לביא

נפתלי לאו-לביא נולד בקרקוב שבפולין בשנת 1926. אביו, משה חיים לאו, היה רב העיר סוצ'אבה שברומניה, ולשם חזרה אמו של נפתלי, חיה, לאחר לידתו של נפתלי. כשהחל נפתלי לדבר רומנית, מונה האב לרב קהילת פרשוב שבצ'כוסלובקיה. נפתלי החל ללמוד גרמנית וסלובקית, ורכש גרמנית ברמה של שפת אם. במקביל למד עברית, ביוזמת אמו. בסוף 1935 מונה האב לרבה של קהילת פיוטרקוב טריבונלסקי שבפולין והמשפחה עברה לשם.

בספטמבר 1939, עם הכיבוש הגרמני, היה נפתלי עד למראות ההרוגים והפצועים ברחובות העיר. כעבור כחודשיים הוקם גטו בעיר. בחורף 1941-1940 גויס נפתלי לשם שמירת הסגר על חולי הטיפוס במגפה שפרצה בעיר. 

ב-30 ביוני 1941, שבוע לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות, גורש נפתלי לאושוויץ, ושם שובץ לעבודה. לאחר ארבעים יום באושוויץ נמלט נפתלי בסיוע פולנים ושב לביתו. 

בימים ובלילות שלאחר אושוויץ עברתי מהפך נפשי. נלקחתי מהבית כנער צעיר ותמים שטרם טעם מאבק אישי על קיומו. חזרתי משם ספוג חוויות נוראיות שנטעו בי חשדנות, זהירות, פחדים ונחישות (נפתלי לאו-לביא, עם כלביא, ע' 33)

במרס 1942 הגיעו לבית המשפחה שני יהודים שנמלטו מחלמנו וסיפרו על הרצח ההמוני המתחולל שם. למשמע עדותם הפצירה האם בנפתלי למצוא עבודה, בחשבה שכך יהיה מוגן מפני גירוש. נפתלי החל לעבוד בבית חרושת לזכוכית. 

ב-14 באוקטובר 1942 ביצעו הגרמנים סלקציה בגטו פיוטרקוב טריבונלסקי. שמואל, אחיו של נפתלי, הועבר באותו היום לטרבלינקה עם רוב יהודי העיר. בין הנספים באקציה זו היה גם אביו של נפתלי, הרב משה חיים לאו, רבה של פיוטרקוב. נפתלי ניצל מהסלקציה מכיוון שנשלח מהגטו לעבוד במפעל. לאחר גירוש יהודי הגטו להשמדה, היה נפתלי בין הפועלים שעליהם הוטל לרכז את חפצי המגורשים לשם שימושם של הגרמנים. כך שב לגטו ונפגש שוב עם אמו ואחיו ישראל. הוא עבד במפעל הזכוכית "הורטנסיה".

בסוף 1944 גורש נפתלי עם אחיו הקטן ישראל למחנה לעבודת כפייה בצ'נסטוכובה. 

כדי להבטיח את קיומי במחנה זה הצהרתי בבואי לשם על מקצועי כמסגר ומכונאי. למזלי לא הועמדתי בשום מבחן מקצועי שעלול היה להכשיל אותי ולסיים את תוחלת חיי במפעל זה. (ע' 103)

ארבע פעמים עמדו הנערים והילדים במחנה בפני סכנת רצח. בפעמים אלה היה נפתלי משחד את המפקד כדי להציל את אחיו הקטן ישראל. ב-15 בינואר 1945 פונו השניים ממחנה העבודה בצ'נסטוכובה למחנה הריכוז בוכנוואלד בגרמניה. כדי להישאר עם אחיו הצעיר ישראל, עטף אותו נפתלי בשמיכה והכניס אותו לשק שנשא על גבו. כך הצליח להגניבו לבוכנוואלד. בין תפקידיו של נפתלי בבוכנוואלד היה פינוי גופות של המתים מרעב וממחלות למשרפה.

ב-5 באפריל 1945 הוכנס נפתלי לרכבת שעזבה את אזור בוכנוואלד. הוא קפץ מהרכבת וחזר ברגל, בהליכה של שעות, אל בוכנוואלד. כשהגיע אל המחנה, התמוטט ממחלת הטיפוס ליד צריפו של אחיו ישראל. באותו היום, 11 באפריל 1945, שוחרר המחנה על ידי כוחות אמריקאים. 

כשלוש שנים הייתי לילד זה, אחי הצעיר ישראל-מאיר, או 'לולק' כפי שקראנו לו, אב ואם, שומר ומאבטח. לעתים קרובות חשתי את היאוש תוקף ומטיל אותי אין אונים לחדלוני. היתה זאת כנראה צוואת אבי והשליחות שהטיל עלי, להביא את אחי הצעיר לחוף מבטחים ולהבטיח באמצעותו את המשכיותה של שושלת משפחתנו הרבנית, שהחזיקו אותי בחיים ונסכו בי את הבטחון להמשיך ולהאבק על חיינו ולא להכנע לגורל האיום שפקד את שאר בני משפחתנו.

בהמשך השנה, כשהיו נפתלי ואחיו ישראל בצרפת, לקראת עלייתם ארצה, נודע להם שאמם נרצחה במחנה ראוונסבריק.

אחרי הגעתו לארץ ישראל הצטרף נפתלי ל"הגנה" והקדיש את חייו לשירות מדינת ישראל והעם היהודי. הוא היה כתב צבאי; דוברם של משה דיין, שמעון פרס ויצחק שמיר; קונסול ישראל בניו יורק; וסגן יושב הראש של איל"ר, הארגון היהודי העולמי להשבת רכוש, החוקר את גורלו של רכוש יהודי שהחרימו הנאצים והמשטר הסובייטי. לאו-לביא היה מחויב עמוקות להנצחת זכר השואה: הוא היה חבר מועצת יד ושם ונתן עדויות מקיפות בהן תאר את זכרונותיו מימי המלחמה. קטעים מעדותו מופיעים במוזיאון יד ושם לתולדות השואה.

הרב ישראל מאיר לאו תאר את אחיו הגדול נפתלי בתור "הגיבור האמיתי" שלו בספר זיכרונותיו, "אל תשלח ידך אל הנער".

היתה לנפתלי משימה ומחויבות, והוא לא יכול היה להרשות לעצמו שלא לעמוד בה. המשימה הזו עזרה לו להינצל. עברו עליו שעות של חוסר שינה, כפור, רעב ומחלות, אשר הביאו אותו לאיבוד עניין בחיים. אבל הוא ידע שאסור לו לשקוע, אסור לו להרים ידיים, אסור לו לוותר. (ע' 63)

נפתלי לאו-לביא נפטר ב-7 בדצמבר 2014 בגיל 88.