ניצול השואה הרב ישראל מאיר לאו הוא יושב ראש מועצת יד ושם, הרב הראשי לישראל לשעבר והרב הראשי לתל אביב-יפו.
מימין: הרב לאו, ראש הממשלה יצחק רבין, נשיא המדינה עזר ויצמן, הראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון.
ישראל מאיר לאו נולד בשנת 1937 בפיוטרקוב טריבונלסקי שבפולין. בסוף 1939 הוקם גטו בעירו. ב-14 באוקטובר 1942 ביצעו הגרמנים אקציה בגטו פיוטרקוב טריבונלסקי. ישראל הוכנס לבית הכנסת בעיר עם אחיו הגדול שמואל ועם אמו, חיה. האם ניסתה להגניב את ישראל ושמואל החוצה, אך השומר הגרמני ראה את שמואל, הכה אותו ואילץ אותו להישאר בבית הכנסת. שמואל הועבר באותו היום לטרבלינקה, עם רוב יהודי העיר. בין הנספים באקציה זו היה גם אביו של ישראל, הרב משה חיים לאו, רבה של פיוטרקוב. ישראל בן החמש, שבאותם ימים כונה "לולק", ניצל מגירוש על ידי סדרת מצילים – יהודים ולא יהודים.
ישראל ואמו הסתתרו עם כעשרה יהודים נוספים בעליית גג בדירה בעיר. אמו של ישראל נתנה לו עוגיות דבש שאפתה מבעוד מועד, כדי למנוע ממנו לבכות ולהסגיר את המסתתרים. הם שרדו חיפוש שעשו הגרמנים. לפנות ערב הגיע אחיו הגדול, נפתלי, ששב מהמפעל בו עבד.
ישראל שובץ לעבודה בבית החרושת לזכוכית "הורטנסיה".
בידי הופקדה עגלת עץ בעלת גלגיליות ברזל ועליה כשישים בקבוקים, שהייתי אמור למלא במים מברז שמחוץ למפעל. לאחר מילוי הבקבוקים הייתי דוחף את העגלה פנימה לתוך המפעל שדמה לכבשן. הייתי עובר בין מנפחי הזכוכית בינות לתנורים, וכל אחד מהם לקח בקבוק מים כדי שלא יתייבש מפאת החום והזיעה המוגברת. בסיום הסיבוב עברתי שוב עם העגלה הריקה כדי לאסוף את הבקבוקים הריקים, יצאתי החוצה, מילאתי אותם במים וחוזר חלילה, כך במשך שמונה שעות רצופות. חליתי בראומטיזם, שנגרם מהמעברים התכופים מן השלג והקור העז שבחוץ, אל האש שבפנים, הלוך וחזור, עשרות פעמים ביום. הייתי בסך הכל בן שש ועבדתי כך במשך שנה וחצי (אל תשלח ידך אל הנער, ע' 26).
אמו של ישראל הקימה בגטו מטבח לזקנים, חולים ונכים שלא יכלו לעבוד ולכן לא קיבלו את מנת הלחם היומית.
בנובמבר 1944, במהלך סלקציה, הצליחה אמו של ישראל להצמיד אותו לאחיו הגדול נפתלי והשניים נשלחו למחנה עבודת כפייה בצ'נסטוכובה. בינואר 1945, עם התקרבות צבאותיהם של בעלות הברית, הוצאו השניים מהמחנה.
עלינו ציוו לצאת מיד מהצריפים ולהסתדר - כמו תמיד - בשורות בנות חמישה אנשים כל אחת. הודיעו לנו שאנו עוזבים את המחנה, ללא פירוט וללא הסברים. לכל שלושה אנשים בשורה ניתנה כיכר לחם. נפתלי היה לצדי השמאלי, לימיני צעד דוד פיינר [בן דודו של ק' צטניק, הוא יחיאל דינור, ששם משפחתו המקורי היה פיינר], אף הוא מפיוטרקוב, עירנו, תלמיד בישיבת "חכמי לובלין". נפתלי נשא עליו את שק המיטלטלין שלנו; אני נשאתי את הלחם. צעדנו בשלג העמוק, מבלי לדעת אנה מועדות פנינו. אוקראינים וגרמנים שמרו עלינו לאורך כל הדרך. לפתע נורה לעברנו מטח יריות נורא. השומרים תפסו מחסה בתעלה לצד הכביש ואילו אנחנו נשכבנו בתוך השלג כשהכדורים שורקים מעלינו. כעבור דקות אחדות החלו גם השומרים לירות עלינו, מתוך התעלה שבה שכבו. השלג מימיני האדים. שלולית דם נקוותה בו. במרכז השלולית היתה מוטלת גופתו של דוד פיינר. (ע' 42-41).
ישראל ונפתלי הגיעו למחנה הריכוז בוכנוולד.
נפתלי חשש שבבוכנוואלד לא יצליח להציל את חיי פעם נוספת. חוקי המחנה היו חוקי ברזל, והסיכוי שיתנו לילד בן שבע שכמותי להכנס עם הגברים היה קלוש, אך הוא, כדרכו, לא אמר נואש. בעזרת שני ידידים עטף אותי נפתלי בשמיכת הנוצות שבה ציידה אותנו אמא והכניס אותי אל תוך השק שנשא עמו מאז נפרדנו מאמנו. כמי שכבר תורגל במעברים, בכניסות וביציאות ממחנות עבודה, לא היה צורך להזהירני שלא אפצה את פי עד שאפשר יהיה לצאת מתוך שק המיטלטלין. הנוהל היה ברור לי למרות גילי הצעיר. זינקתי כאיילה שלוחה אל תוך השק, התכווצתי בתוכו עד כמה שיכולתי וכך נכנסתי, צמוד לאחי, אל תוככי מחנה בוכנוואלד (ע' 46).
במחנה בוכנוואלד, עקב שערו ופניו הבהירים של ישראל, יכלו אסירים אחרים לסמן את בגדי האסיר שלו באות P, לציון לאום פולני, וכך שופרו תנאיו. האסיר הרוסי פיודור מיכאיליצ'נקו סייע לו במזון ובבגדים, ואף הגן עליו בגופו מירי עם שחרור המחנה.
ב-11 באפריל 1945 שוחרר המחנה על ידי כוחות אמריקאים. בהמשך השנה, כשהיו ישראל ואחיו נפתלי בצרפת, לקראת עלייתם ארצה, נודע להם שאמם חיה נרצחה במחנה ראוונסבריק.
בקיץ 1945 עלו ישראל ונפתלי לארץ ישראל שהיתה באותה עת תחת המנדט הבריטי. ישראל למד במוסדות רבים ללימוד תורה ותלמוד, והחל לעבוד כמורה לתנ"ך. הוא הדור ה-38 בשושלת רצופה של רבנים. הוא מילא תפקיד רב בבתי כנסת ושכונות רבות. הוא מונה לתפקיד הרב הראשי של נתניה, ואז של תל אביב-יפו, ושירת כחבר מועצת הרבנות הראשית. בין השנים 2003-1999 היה הרב לאו הרב האשכנזי הראשי לישראל, ולאחר מכן חזר למשרתו בתור הרב הראשי לתל אביב-יפו.
כניצול השואה וכיושב ראש מועצת יד ושם, הרב לאו עוסק באופן אינטנסיבי בזכרון השואה ובהנצחת זכרה, בהופעות ברחבי העולם ובכתביו, כולל בספרו רב המכר "אל תשלח ידך אל הנער". במהלך כהונתו בתור הרב הראשי לישראל פעל הרב לאו לשם העמקת הקשרים עם קהילות לא יהודיות, קשרים שהוא עדיין ממשיך לחזק. לשם כך נפגש עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני והיה לרב הראשי הראשון שנפגש עם אפיפיור. גם לאחר סיום תפקידו כרב הראשי לישראל המשיך לאו בפעילותו לחיזוק הקשר בין הדתות.
הרב לאו נשוי ולו שמונה ילדים ונכדים ונינים רבים. הוא מחברם של ספרים רבים על ההלכה והמסורת. בשנת 2005 קיבל הרב לאו פרס ישראל למפעל חיים.
לאחר השחרור, בבית הבראה בצרפת, הגיע איש עסקים שניצל מאושוויץ לברך את 500 הילדים, ניצולי בוכנוואלד, ובהם ישראל.
הישרנו אליו מבט, והוא ראה את מאות זוגות העיניים מורמים אליו בהזדהות עצומה. הדמעות חנקו את גרונו. הוא החזיק את המיקרופון בשתי ידיים רועדות... והצליח לומר ביידיש שלוש מילים בלבד: 'קינדער, טיירע קינדער' (ילדים, ילדים יקרים), ופרץ בבכי תמרורים... כולו חשנו שאין זה גברי לבכות, אין זה מכובד, שהרי אנחנו קצטניקים, יוצאי מחנות ריכוז. כל אחד מיושבי רחבת הדשא ניגב את לחייו בשרוול, כאילו בגניבה. כל אחד הגניב מבט ימינה ושמאלה וגילה שגם חבריו נמצאים בדיוק באותו מצב כמוהו. ואז נפרץ הסכר. בבת אחת נפרצו כל הסכרים בקרב כולנו. הדשא באקואי הפך לעמק הבכא, פשוטו כמשמעו. היהודי התיישב על מושבו וכולנו בכינו – בכי משחרר, בריא. גם 58 שנים לאחר האירוע על רחבת הדשא באקואי, בספרי עליו, עיני דומעות. היה בבכי הזה בכי על עצמנו, על הורינו, על משפחותינו, על עולם התום שאבד ואיננו. אך הייתה בו גם תקווה. היה זה בכי של אנשים שידעו מהו מקומם, וידעו שיש להם כוח להחליט, להיות עצמאים ובעלי דעה משם עצמם, כבר לא חסרי אונים, מי שאינם תלויים בחסדיהם של אחרים.
ואז, תוך כדי הבכי, ענה אחד הנערים: "אני רוצה, בשם כולנו, להגיד לכם תודה. לא תודה על שבאתם, כי לא רצינו את הביקור הזה. לא תודה על המתנות שהבאתם לנו, כי אין אנו מעונינים בהן. אנחנו רוצים להודות לכם על המתנה הגדולה מכל, שאותה קיבלנו מכם לפני דקות אחדות, והיא היכולת לבכות. כשלקחו את אבא ואמא שלי, לא בכיתי... אני כבר לא צוחק במשך שנים וכבר לא בוכה. רעבנו, קפאנו מקור, זבנו דם, אבל לא בכינו. כבר כמה חודשים, מאז השחרור ועוד לפניו, אני מתהלך בהרגשה שאינני אדם נורמלי ואף פעם לא אהיה. שאין לי לב. שאם אני לא יכול לבכות במקומות שצריך לבכות, כנראה יש לי אבן בחזה ולא לב אנוש. כך חשבתי עד לפני חמש דקות. לא עוד. עכשיו בכיתי, והרבה. ואני אומר לכם, שמי שמסוגל לבכות, יוכל מחר גם לצחוק ולשמוח, ולהיות 'מענטש', בן אדם. ועל זה תודתי לכם."
לאחר שסיים לצטט את חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל, אמר: "אנחנו העצמות היבשות. עד עכשיו היינו רק עצמות. פה באקואי מטפלים בנו והעצמות מתחברות והגוף מתחיל לקבל צורה, אבל רוח לא הייתה בנו עד לפני כמה דקות, כשהתחלנו לבכות. אירופה היא בית הקברות שלי. אלוקים אמר לנביא יחזקאל שהוא יפתח את הקברים, יוציא אותנו מבית הקברות הזה וייקח אותנו אל אדמת ישראל. לשם אנו הולכים ולשם נגיע" (ע' 88-90).
בתשובה להצעה לשמש רב ראשי בערים בחו"ל, נהג הרב לאו לענות:
הגעתי לארץ ישראל בעירום ובחוסר כל. לעולם לא אוכל להשיב לה כגמולה, בוודאי לא בהיותי בארץ נכר (ע' 93).
