אווה לביא

אווה לביא נולדה בשנת 1937 בקרקוב שבפולין להוריה יעקב זאב ופליציה (פלה) רץ. לאביה הייתה חנות לחומרי ברזל. הוריה שמרו מצוות וביקרו בבית כנסת בשבת. בני המשפחה דיברו פולנית ויידיש, אך ידעו גם גרמנית, בייחוד פלה, שלמדה בצעירותה שפות שונות.

עם הכיבוש הגרמני הצטוו בעלי עסקים יהודים רבים בעיר למסור את מפתחות בית העסק שלהם למפקדה הגרמנית, וקיבלו הבטחה שהמפתחות יוחזרו אליהם בערב. אמה של אווה ראתה שהגרמנים לא מחזירים את המפתחות והחליטה ללכת למפקדה ולדרוש אותם. איש לא העז ללכת לשם, מפחד שיוכה או יירצח.

אמי, שהייתה אישה נמוכת קומה ועדינה אך בעלת אופי נחוש ולא מתפשר, הלכה לשם בערב ובגרמנית המצוינת שלה ביקשה לקבל את המפתחות בחזרה. הגרמנים הסתכלו עליה בתמיהה. הם לא ציפו שיהודים יתחצפו ויבואו לקחת את שלהם. הם סירבו, אך אמי אמרה להם: "אבל אתם הבטחתם! מה? הגרמנים לא מקיימים הבטחות?" מרוב תדהמה הם נתנו לה את המפתחות. כך אפשר להבין מי הייתה אמי וכיצד הצליחה להציל אותי.

האב המשיך להפעיל את העסק המשפחתי והאם עבדה בתפירה במפעל של יוליוס מדריץ', שלימים הוכר כחסיד אומות העולם. בזכות חנותו של האב, שהיתה מחוץ לגטו, קיבלה המשפחה כרטיס מזון.

כל זמן שהותנו בגטו לא יצאתי לשחק בחוץ. אמי שמרה עלי. היא אמרה שאם אשמע את הגרמנים צועקים "ראוס" (החוצה), עלי להסתתר, לא להיראות ולא להישמע. כך עשיתי. תמיד הייתי כמו רובוט קטן צייתן. אמי הכינה עבורי מקומות מסתור, אך לא תמיד היה מספיק זמן להיכנס אליהם. פעם אחת התקרבו הנאצים לדלת ואמי לא הספיקה להחביא אותי. היא הייתה נואשת: היא הושיבה אותי מחוץ לחלון הדירה, כשאני אוחזת במרזב, בקור של 20 מעלות מתחת לאפס. כמעט קפאתי עד שהנאצים עזבו. בנס נשארתי בחיים.

הילדים הגדולים ממני הסתתרו בכל מקום: במערכות הביוב, בשירותים ציבוריים ובערימות אשפה, משתדלים לא להיכנע לפחד המתמיד. ילדים בני שש היו זקנים ציניים שניסו לשרוד.

במרס 1943 חוסל גטו קרקוב.

אנחנו עומדים בחצר של הבית, מהומת אלוהים, זורקים דברים, זורקים אנשים, אנשים בורחים, אנשים בוכים, אני על יד אמא, קצין גרמני עם אקדח אומר לאמא: "עכשיו הילדים ילכו למשאית הזאת, זה כמו קייטנה." הם רצו להרגיע, לשמור על שקט. אמא אמרה: "אדוני הקצין, זאת ילדה קטנה ולא בריאה, יש לי רק בת יחידה. אתה יכול להרוג אותנו פה עכשיו, זה בסדר, אבל אל תפריד בינינו. אני לא אתן את הילדה!" הוא כנראה היה בהלם רגעי מהאישה הקטנה עם הגרמנית המושלמת ואמר לנו: "תסתלקו מהר!" חזרנו לדירתנו בגטו.

אבי חשש לגורלנו ובייאושו השיג רעל, ציאניד. הוא מזג אותו לכף וניגש אלי, ראשונה, כי לא רצה שאראה במותם. אך אמי קמה פתאום, תפסה את הכף, זרקה אותה ואמרה: "לא נהרוג את עצמנו. אלוהים יחליט עבורנו". הייתה זו הפעם הראשונה שאמי, אישה קטנה ושברירית שהעריצה את בעלה, התנגדה לו.

בסוף 1944 הועברה המשפחה מגטו קרקוב למחנה הריכוז והעבודה פלאשוב.

אמי מצאה מיד מקום מסתור בשבילי, מתחת לצריף. איש לא ראה אותי אך אני יכולתי לראות כשמישהו התקרב. אך היו מחזות שלא הייתי אמורה לראות אף פעם: בנות דודי התאומות, בנות גילי, שאותן אהבתי מאד, נתפסו על ידי הנאצים, הובאו לפלאשוב ונורו תוך כדי ריצה על גבעה. מהמחבוא שלי ראיתי כיצד נפלו. המראה הזה מלווה אותי כל חיי.

בפלאשוב כולם עבדו: אבא עבד במחסן ואמא עבדה אצל קצין גרמני שמאד העריך את עבודתה הקפדנית. אמון גת, מפקד המחנה הרוצח, דאג שהאסירים ירגישו איפה הם נמצאים: מדי יום אנשים נקראו למגרש המרכזי ושם הוכו מכות רצח וגם נתלו, ללא סיבה, כדי שיבינו שהם רק אבק אדם.

היה בפלאשוב בחור צעיר שהורי "אימצו" אותו ועזרו לו לשרוד. כתמורה, כאשר היה גונב לחם, היה מתחלק איתי. אמי לא הרשתה לי לעזוב את המחבוא שלי אבל מכיוון שהייתי ילדה קטנה ומשועממת, פעם אחת המרתי את פיה, כי ראיתי שמשהו קורה במגרש המסדרים ורצתי לשם, בלי שאף אחד ראה אותי. במגרש היו רוב אנשי המחנה שנצטוו ללכת במעגלים ולהביט על שני אסירים תלויים. אף אחד לא שם לב אלי, כי הייתי קטנה ונמוכה.

פתאום מהשיחים שמסביב יצאה יד של חייל גרמני עם רובה. הוא משך אותי מבין השיחים ואמר: "תחזרי מיד לצריף שלך, זה לא מחזה בשביל ילדים קטנים." היה לי מזל בלתי מובן, או אולי אותו גרמני היה אב לילדה כזאת בגרמניה? מאז הייתי הרבה יותר ממושמעת.

לדעתי נכללתי ברשימת שינדלר בזכות הורי, שהיו מוערכים בפלאשוב בשל יושרם ועזרתם לאחרים. במסגרת הרשימה יועדנו להישלח בסוף 1944 לבית החרושת של שינדלר בצ'כיה, 300 נשים לחוד ו-1200 גברים לחוד. אמא ואני עלינו עם כל הנשים לרכבת הבהמות. הרכבת עצרה אחרי נסיעה קצרה. הצצנו מהסדקים וראינו אסון: השלט הראה שאנחנו נמצאות באושוויץ! ההיסטריה והבכי היו נוראים. לא רצינו לרדת מרוב פחד. כולם כבר ידעו מה זה אושוויץ. אבל הנשים הגרמניות ששמרו עלינו היו חזקות ונחושות. נכנסנו למקלחת. היינו בטוחות שמהצינור יצאו גזים, אבל אלה היו מים. הודינו לאלוהים.

באושוויץ הופרדתי מאמא ושובצתי לגן ילדים לדוגמה, שהוקם כדי להראות לעולם שהילדים היהודים באושוויץ חיים בתנאים טובים. קיבלנו שם די אוכל כדי שלא ניראה מורעבים. בעת ביקור הצלב האדום קיבלנו ארוחה מיוחדת של תפוחי אדמה צלויים. הריח היה נהדר והזכיר לי את הנזל וגרטל, כשמכשפה מפתה את הילדים עם האוכל.

לאחר מספר ימים הועמדתי לסלקציה. אוסקר שינדלר שלח את אנשיו על מנת להוציא אותנו, הנשים, מאושוויץ. כאשר קראו בשמי וצעדתי קדימה הגרמנים צחקו משינדלר ולעגו: "זאת מומחית לנשק?" שינדלר נשאר רציני והסביר שיש לי אצבעות דקות מאד והוא לימד אותי איך לנקות חלק מסוים באחד הפגזים, עבודה שאותה רק אני יודעת.

שינדלר ואנשיו הצליחו להוציא את אווה ואת אמה. המשפחה הגיעה למפעלו של שינדלר בברינליץ שבצ'כיה.

בברינליץ חגגו לי יום הולדת שמונה. גברת שינדלר הביאה לי תפוז עטוף בנייר דקיק. זה כנראה היה תפוז מיפו. הריח הנהדר עדיין נמצא באפי. גם האסירים עשו לי הפתעה אדירה. לא היה שם מספיק אוכל. הייתה הקצבה קטנה של לחם, מרגרינה וריבה. ממרכיבים אלו הם עשו עוגה יפה והביאו לי אותה ליום ההולדת תוך ויתור על הקצבת האוכל שלהם. הייתה התרגשות אדירה. הערכתי מאד מאד את ההקרבה של כולם.

יום אחד הגרמנים נעלמו מהמחנה ואפשר היה לצאת. המלחמה נגמרה! יצאתי החוצה. פתאום מישהו ראה מרחוק חייל רוסי בודד על סוס מתקרב למחנה, וצעק: "תקטפו פרחים מהר ותתנו לילדה." נתנו לי כמה פרחים כדי שאתן לחייל הרוסי. רצתי אליו עם הפרחים, הוא העלה אותי על הסוס, וככה נכנסנו למחנה. אנחנו חופשיים!

לאחר השחרור שבה המשפחה לקרקוב, שם נתקלה בעוינותם של חלק משכניהם הפולנים. פולנים אחרים שהכירו את האב מהחנות, וכן את האם, התנהגו אחרת. אחד מהם, שהיה בעל בית בן שלוש קומות, אפשר למשפחה לגור בדירת שניים וחצי חדרים.

הורי היו אנשים מאד רגישים ונזהרו מאד בפגיעה ברגשות של אחרים. הרבה אנשים שהיו איתנו במחנות, איבדו את ילדיהם. לכן, כשהיינו הולכים ברחוב, ומרחוק ראינו אנשים אומללים אלה, הורי היו דוחפים אותי לאיזה פתח בית ואומרים: "לא צריך לנקר עיניים." אפילו כששינדלר ביקר בקרקוב אחרי המלחמה ונפגש עם הניצולים שלו, הורי לא היו לוקחים אותי, שוב: "כדי לא לנקר את העיניים". אני בטוחה שהם נהגו כמו שצריך.

האב פתח חנות בקרקוב עם שותף פולני. אווה החלה ללמוד בבית ספר יהודי ביידיש. היא למדה לנגן על פסנתר, רקדה בלט, למדה צרפתית, עשתה סקי, שחתה בנבחרת נוער והיתה בתנועת "השומר הצעיר".

בגיל שמונה הייתי "קומוניסטית" כי הרי סטלין והחיילים שלו שחררו אותי. אבל האנטישמיות התחילה להיות מורגשת והשומר הצעיר נהיה מרכז חיי. לאט לאט ההורים הבינו שאין ברירה. לא הייתה שאלה לאן. דפקתי להם בראש עם "השומר הצעיר."

בשנת 1950 עלתה משפחתה של אווה לישראל.

אווה היא אשת עדות ביד ושם ומוסרת עדות בפני חיילים, תלמידים ומורים מרחבי העולם, בין היתר מסין, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד וקוריאה. היא נשלחה להרצות בפני תלמידים בניו זילנד ובלונדון, ובינואר 2018 הוזמנה להרצות בבניין האומות המאוחדות.

למעלה משבעים שנה אחרי המלחמה, כשאני נמצאת עם תלמידים במחנות בפולין וחושבת על אלפי אחי שצעדו אל מותם לבורות ההריגה או לקרמטוריום, אני תוהה מדוע אלוהים הציל אותי. אבל אחרי הנאום באו"ם, כשפניתי לכל העולם בנושא השואה האפל, חשבתי שאולי זה היה הדבר הגדול שאלוהים תכנן עבורי. אני שמחה לתרום להבנת הנושא הקשה והאיום הזה, ומקווה שמאמצים אלה יתרמו למלחמה באנטישמיות, הכחשת השואה, דעות קדומות ושנאה.

לאווה ולבעלה יגאל ז"ל שני ילדים ושלושה נכדים.