יהודה לוי

יהודה לוי (שכינויו במחתרת היה "פיצי") נולד ב-1925 בקלוז' שברומניה להוריו יעקב-צבי ושרה-חיה. בלימודיו בתיכון התמחה במגמת נגרות.

ב-1940 סופחה קלוז' להונגריה. באביב 1944, עם כניסת הגרמנים להונגריה, היה יהודה חבר בנוער הציוני. כדי להתכונן לקראת יום פקודה – להסתיר יהודים – ביקשו יהודה וחבריו לחפור מקום מחבוא באדמה, מתחת לרפת בחווה חקלאית. הם נזקקו למימון לשם קניית בטון, קורות עץ וחומרי בנייה. יהודה לא הצליח להשיג מימון מראשי הקהילה היהודית, וחיפש פתרון אחר. הוא עבד במפעל לעיבוד שבבים. עוד קודם לכן, עם כיבוש הונגריה, כשהחלו הפצצות על קלוז', ברח המעביד של יהודה מהעיר והפקיד בידי יהודה את השמירה על ביתו. כעבור זמן קצר הגיעה שליחה של תנועת הנוער הציוני מבודפשט והביאה צרור תעודות וחותמות לזיוף תעודות. יהודה הפך את ביתו של מעסיקו למפעל לזיוף מסמכים, ואלה חולקו לכל חבר תנועה שרצה לברוח. יהודה עצמו הצטייד בתעודה מזויפת על שם אימרה קרקש.

יהודה נפרד מהוריו וברח מקלוז'. הוריו נלקחו לאושוויץ יחד עם אחיו ואחותו.  יהודה היה בלונדיני ובעל חזות של נוצרי-הונגרי. הוא השיג מדים של הארגון הפשיסטי "צלב החץ" ושלושה שבועות לאחר שהגיע לבודפשט החל להבריח יהודים על פני גבולות.

מפעילו של יהודה היה פינק, פליט פולני שהיה בקי בעבודת המחתרת, ובתיאום עם הנהגת התנועה ישב בבית שפונה על ידי השלטונות בנג'וורד (כיום אורדיה שברומניה). יהודה היה מגיע לבד לתחנה בנג'וורד, עולה על רכבת לבודפשט, מגיע לגן ציבורי ליד תחנת הרכבת בבודפשט, יושב על ספסל בגן ומחכה לקבוצה. שם נפגש עם ה"מטיילים" שצוידו בתעודות מזויפות והוצאו מגטו בודפשט. הוא העלה אותם לרכבת בלא שהחליף איתם מילים, ופיזר אותם. הרכבת הייתה עוצרת כמעט בכל תחנה, וז'נדרמים ושוטרים היו עולים לבדוק תעודות. לא פעם היו מזהים יהודים לפי מבטם המפוחד ולוכדים אותם. היו יהודים שהסגירו את עצמם מרוב בהלה. אחרי כשמונה שעות נסיעה הגיעה הרכבת לנג'וורד, שם היו היהודים יורדים ופוסעים בזוגות, בחולפם על פני מרחצאות פליקס. סיפור הכיסוי היה שהם הלכו לטבול במרחצאות וכעת חוזרים לנג'וורד.

הפליטים הגיעו אל שדה חמניות, ארבעה קילומטר מהגבול. יהודה היה מסתתר מאחורי אלומת קש גבוהה בתוך שדה החמניות, וצופה בהם בעודם עוברים את הגבול יחד עם האיכר הרומני שסייע להם תמורת כסף. בגבול חיכה המבריח, נציג התנועה רז'ה, ומשם הועברו הפליטים לרומניה.

יהודה שכר חדר במלון "שש-פאלוטה" בנ'גוורד, העמיד פני פוחז ושיחד בעל מוסך כדי שזה יגיד שיהודה עובד אצלו. הוא יצר את הרושם שהוא בן להורים עשירים וילד תפנוקים המתהולל בלילות. כשהיה חוזר לפנות בוקר אל המלון מההברחות הליליות, היה שופך על עצמו אלכוהול כאילו בילה במסבאה. בקומת הקרקע של המלון שכנה הלשכה המקומית של הגסטפו. יהודה התיידד עם בלש שהיה חבר במפלגת צלב החץ וזה הביא אותו אל מפגשי המפלגה. יהודה הפך להיות הצלם של המפלגה וצילם את חברי המפלגה. לימים שימשו צילומיו לזיהוי פושעי מלחמה שהועמדו לדין בהונגריה וברומניה.

בבוקר היה יהודה מגיע לבריכת המלון, מבלה עם הקצינים הגרמנים ומצלם אותם, ואז היה נוסע לבודפשט, מרחק שש שעות נסיעה, ומבריח יהודים נוספים.

ממאי עד אוגוסט 1944 העביר יהודה מאות אנשים בקבוצות של 10-12 איש. הוא הבריח כ-1,000 יהודים, שרובם הגיעו לארץ ישראל בלא שידעו את זהותו. ב-23 באוגוסט נאלץ להפסיק, כיוון שהרומנים הצטרפו אל כוחות הברית. הגבול הפך לחזית והנסיון לעבור את הגבול הפך למסוכן בהרבה.

ברוך קמינר שצנח ברומניה היה אמור להיות בקשר עם פרץ גולדשטיין, חנה סנש ויואל פלגי, צנחנים ארץ ישראלים בצבא הבריטי שהיו אמורים להגיע לבודפשט כדי לעזור בהצלת יהודים. ברוך לא ידע הונגרית ולכן ביקש מיהודה להגיע לבודפשט ולנסות לאתר אותם. יהודה ניסה להסתנן לבודפשט אך בסוף ספטמבר 1944, ביום כיפור, נתפס על ידי הגרמנים ונלקח למפקדת הגסטפו. הוא החזיק תעודה רומנית, למקרה שיתקל בסיור רומני, תעודה הונגרית-רומנית, שתעיד שהוא נמלט מהסובייטים למקרה שייתפס בצד ההונגרי של החזית, ותעודת זיהוי פשיסטית הונגרית, כדי שיוכל לנוע בבטחה בהונגריה. הגרמנים הפשיטו אותו וגילו את התעודות ואת יהדותו. הם סברו שהוא מרגל ועינו אותו במשך 10 ימים. בין היתר הכו אותו בהלם חשמל, צרבו את חזהו בברזל מלובן וחרטו על חזהו צלב קרס. יהודה איבד את ההכרה. את חוויית העינויים בידי הגסטפו נשא כל חייו.

כשהתעורר יהודה, גילה שהגרמנים ברחו והותירו נשק בחדר. הוא שמע צעקות ברוסית. חיילי הצבא האדום עברו בין החדרים וזרקו רימונים לתוך החדרים דרך חלונות המרתפים. יהודה הבין שהרימון הבא יושלך לחדר המרתף שבו שהה והחל לצעוק "איברייסקי! איברייסקי!" (יהודי! יהודי!) החיילים נכנסו וגילו אותו עם הנשק. הקצין הסובייטי חשב שהוא מרגל אבל יהודה הזדהה כיהודי. קצין יהודי שהיה במקום החל לדבר אתו יידיש, יהודה לא ידע יידיש אבל דיבר רומנית. למזלו האמין לו הקצין. הקצין טבל מטפחת בוודקה מהמימייה וניקה את הפצע המדמם. יהודה הועלה על משאית אספקה שנסעה לבראשוב שברומניה, שם טופל. לאחר חודש חזר לגבול כדי לעבור להונגריה.

כשניסה יהודה לחצות את הגבול, נתקל בסיור של הצבא האדום. הוא הופשט ממגפיו ומעיל העור, ונלקח למעצר. הסובייטים גילו את התעודות המזויפות שנשא עליו וסברו שהוא מרגל לטובת הגרמנים. גם הפעם הצליח יהודה להימלט, אחרי שבוע.

בנובמבר 1947 עלה יהודה לארץ ישראל. הוא נישא לשושנה-ז'וקה, ניצולת אושוויץ-בירקנאו וחברת נעוריו. הוא הגיע לקיבוץ כפר גליקסון והתגייס לצה"ל, שם שירת 25 שנה. בין השאר היה מפקד הפנימיה הצבאית הטכנית של חיל החימוש.

במלחמת יום הכיפורים נפצע קשה קובי, בנו של יהודה, בשורות חטיבת גולני, בקרב על החרמון. בתו של יהודה, עירית דגן, מטפלת בהבעה, יצירה ודרמה תרפיה, ומתעדת למעלה מ-20 שנה את סיפור הישרדותם ותקומתם של שורדי שואה בכל הארץ, במיזם "תיאטרון עדות - לספר כדי לחיות".

אחיו הבכור של יהודה, משה, ואחותו הקטנה אצ'י בת ה-14 נספו בשואה. אחיו דוד ואחותו אסתר שרדו את השואה ועלו ארצה.

פועלו של יהודה מוזכר בספרים בצל המוות - תנועת הנוער הציונית בהונגריה בעתות מבחן מאת חוה אייכלר, בהוצאת טבנקין (1992), ובנתיבי הבריחה מאת אפרים דקל, בהוצאת מערכות (1958). בשנת 1999 מסר יהודה עדות במכון לתיעוד ויזואלי ב"משואה" שבתל יצחק. בראש השנה 2000, שנה לאחר שמסר עדות זו, נפטר.

ליהודה ושושנה שני ילדים, קובי ועירית, שישה נכדים ועשרה נינים.