יצחק לבנת

יצחק (איציק) לבנת נולד בשנת 1930 בשם שנדור וייס, הרביעי מבין חמישה ילדים, בעיר סבלוש (Veľká Sevljuš) שבצ'כוסלובקיה (כיום וינוהרדיב שבמערב אוקראינה). בני המשפחה דיברו הונגרית, שכן לפני הקמת צ'כוסלובקיה היתה העיר הונגרית במשך מאות שנים. אמו של יצחק, טרז לבית לייזרוביץ', דיברה גם גרמנית ויידיש, אך יצחק ואחיו כבר לא דיברו יידיש ולמדו בבית ספר עברי, שכן הוריו של יצחק היו ציונים. לימים, באושוויץ, סייעה ליצחק הגרמנית שידע מהבית.

אביו של יצחק, וילמוש, היה מנהל חווה של אציל הונגרי בשולי העיר.

החווה החקלאית עסקה בגידול דגנים, תירס, תפוחי אדמה, ובמשלוח התוצרת הזאת בקרונות רכבת לכל מיני יעדים, ואת עודפי התוצרת החקלאית שלא שיווקו לשווקים ניצלו כדי לייצר מזה ספירט - וודקה 96. מה שנשאר לאחר ייצור הוודקה הזין את מאה או מאתיים הפרות והשוורים שהיו בחווה הזאת.

הבית שבו נולדתי היה חלק מהאזור המרכזי של החווה, במרחק כמה מאות מטרים מרפת ענקית, אורוות סוסים גדולה, מפעל לייצור ספירט עם קיטור ובאר עגולה בקוטר של שבעה-שמונה מטרים ובעומק של עשרה או שנים-עשר מטרים. זו היתה החצר שבה נולדתי, ולמעשה משם גם נגררתי לגטו ומשם לאושוויץ.

היה לנו שפע אדיר של תוצרת. הכל היה חופשי, גם מוצרי חלב וגם כל מה שגדל שם: דגנים שונים, תירסים וכדומה. הבית היה בית פעיל מאוד. הרבה מאוד באו אלינו. אמא אפתה לחמים נהדרים, החמאה היתה סופר דופר וגם השמנת היתה לתפארת. זה היה בית פתוח, אהבנו כשבאו אלינו, ובאו אלינו הרבה. ... גידלנו כלבים, היו לנו תרנגולות, חיינו בטבע. בניגוד לרוב היהדות של הונגריה או צ'כוסלובקיה, אנחנו חיינו ממש בטבע.

בשנת 1939 שבה העיר לשליטת הונגריה ושמה השתנה לנג'סולוש (Nagyszőllős). בעיצומה של מלחמת העולם השנייה גויס אחיו הגדול של יצחק לפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי. אמו של יצחק נפטרה בינואר 1944.

היה לחץ באזור. גרשו לאוקראינה כמה יהודים שלא היו הונגרים. ראינו את הכתובת על הקיר אבל לא הייתי בעמדה של קבלת החלטות או הבנת דברים. הייתי לחוץ מהבעיות האישיות שלי. איבדתי את אמא. זה היה נורא קשה לי. עוד לא הייתי בן ארבע עשרה.

במרס 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה ובנג'סולוש הוקם גטו. בעל האחוזה שבה עבד האב ניסה לגונן על יצחק ומשפחתו, אך באפריל גורשה המשפחה לגטו.  

בתנאי דחס, גרנו שלוש משפחות בדירה. הדאגה העיקרית היתה איפה לפרוש שק קש כדי שאפשר יהיה לישון עליו, וביום לאסוף אותו כדי שאפשר יהיה ללכת ממקום למקום.

התנאים בגטו היו קשים. עדיין פרנסנו את עצמנו עם אותה כמות הקמח שהבאנו מהבית וכל המוצרים שהבאנו איתנו - סוכר, קפה, קמח, שעועית או אפונה, כל הדברים היבשים המקובלים שם, שנועדו לעבור את החורפים הארוכים.

בסוף מאי 1944 גורשו יצחק, אביו, שני אחיותיו הגדולות ואחותו הקטנה איצוקה לאושוויץ.

הביאו קרונות רכבת סגורים שנועדו להובלה של בהמות. ... החלונות היו בגובה של שני מטר מעל לרצפה ונועדו לספק חמצן לפרות המובלות, או לאוורר את המטע שמובילים. עם חוטי תיל חסמו את דלת ההזזה, שמתגלגלת ברעש עצום, רצה על המסילה.

פתחו, הצעידו אותנו בטורים לתחנת הרכבת, דחסו אותנו לתוך הקרונות האלה, והדלת התחילה לרוץ. שמענו את המכה הנוראה של המנעול הזה שננעל מבחוץ. בתוך דקות התברר לנו שיש לנו בעיה של חמצן. עם בעיה כזאת של חמצן הדהירו אותנו עד בירקנאו.

כולנו היינו בפינת קרון אחת. מאחר והייתי קטן, הרימו אותי כדי שאני אסתכל החוצה מהחלון המוגבה הזה, שאף אחד לא יכול היה להסתכל דרכו. הייתי קל וקטן, הרימו אותי, ואני הסתכלתי. פיסת האינפורמציה הראשונה שהגיעה לידינו, היתה שאני קראתי שלט של תחנה שלא נעצרנו בה וזה היה נובי סאנץ'. לי לא היה מושג איפה זה. ... סביבתי לא ידעה מה לעשות עם המידע הזה. הבנו שזה לא צ'כיה אלא פולין. הבנו שזה לא אוקראינה כי אלה היו אותיות פולניות ... ככה שזה היה ברור שזה פולין.

היה דחוס. היה ללא חמצן. כולם עשו את צרכיהם במקום. הרצון לנסות לשמור על איזושהי רמה של כבוד היה בלתי אפשרי. היו התעלפויות.

גם מיכלים לא היו בנמצא. בסיר פתוח אפשר לקחת מים, אבל מה מגיע בסופו של דבר? לקחנו בקבוקים וזה נגמר מהר מאוד. הגרון היה יבש והחום היה חום אימים. הסירחון היה נוראי.

הגענו לבירקנאו ב-28 במאי 1944.

עומדים שעות ולא קורה כלום. ישנו שם, בתוך הקרונות, מי שכבר יכול היה לישון. זה היה לילה. פתאום דפיקות פטיש. פותחים את הסגר של קרונות הבהמות עם מכות פטיש, וגם הסגר הזה בעצמו נותן מכות כשפותחים אותו. מגלגלים את הדלת, הדלת שואגת, ומתחילה נביחה של בני אדם: ראוס! ראוס! ראוס! שנל! ראוס! שנל!

נפתחה הדלת ואנחנו מתחילים להישפך החוצה מהקרונות. אנחנו כמובן לא יודעים איפה אנחנו. פתאום מופיעים אנשים לבושים בבגדי אסירים, בגדי פסים, והם לוחשים מדי פעם בפעם מילה ביידיש. הריח של המקום הוא ריח נורא. רואים בקצה המסילה את השער, ואנחנו נמצאים על הרמפה של בירקנאו. הגרמנים והיהודים צועקים. מאיצים בנו ודוחסים אותנו לתוך סדר כזה. בתחילת הטור עומד הוד מעלתו מלאך המוות לבוש במדי אס-אס וקובע ימינה, שמאלה: נשים בנפרד, גברים בנפרד. את המשפחה הקטנה שלנו פיצלו לשלושה. אבא ואני לכיוון אחד, שתי האחיות לכיוון שני והילדה הקטנה לכיוון שלישי. היא היתה בת אחת-עשרה. איך זה שילדה לבד? לידה עומדת אשה מהעיירה שאנחנו מכירים אותה, והיא אומרת לנו: אל תדאגו, היא באה איתי. אני נחרדתי שאחותי קטנה לבד, אז היא אמרה: אל תדאגו, היא באה איתי. והיא הלכה איתה. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את שתיהן. היא נגמרה באותו יום. זה היה הטור שהלך לתאי הגזים ולקרמטוריומים שעבדו נון סטופ.

בסלקציה הופרד יצחק מאביו ומשלוש אחיותיו. אחותו הקטנה איצוקה נשלחה לתאי הגזים ונרצחה. שתי אחיותיו האחרות נשלחו למחנה ובהמשך הוצאו בצעדות המוות ושרדו. יצחק הועבר לבלוק הילדים והיה משרתו האישי של הקאפו בבלוק. ב-26 בספטמבר 1944 בוצעה עוד סלקציה ויצחק נכלל בקבוצה של כ-700 ילדים שנועדו להשמדה ונכלאו בצריף. בלילה, ליל כל נדרי, נכנס אל הצריף אחד מעוזרי הקאפו שאותו שירת יצחק, הוציא את יצחק והעביר אותו לבלוק אחר. שם פגש יצחק את חיים רפאל, אסיר יהודי מסלוניקי שביוון, שהיה מבוגר ממנו בשש שנים.

היה לו את המספר שלו ואת הסימן של מגן דוד. לפי זה ידעתי שהוא יהודי. הוא היה יהודי יווני. היוונים, חלק מהם ידעו עברית, ואני הייתי מסוגל לשוחח איתם בעברית, עם אלה שידעו עברית. אבל היו גם כאלה שלא ידעו עברית, הם ידעו רק לאדינו, אז לא ידעתי על קיום השפה הזאת. הם קראו ללאדינו יהודית ואצלי יהודית זה יידיש. לקח לי הרבה זמן להבין שהלאדינו זה יהודית, אבל הלאדינו היתה שפה זרה לי לחלוטין. הוא כאמור דיבר רק יוונית ולאדינו, קומוניקציה בלתי אפשרית. הוא דיבר כמה מילים בגרמנית עילגת מאוד. הוא ראה שאני כולי רועד, מכורבל, מבוהל וחרד. הבן-אדם טופח לי על הכתף, הוא אומר לי משהו ביוונית והוא התחיל ללמד אותי שיר, התחיל לשיר.

בשקט התחיל ללמד אותי שיר. אני לא מסוגל להפסיק אותו, כי מה אני יכול לומר לו, איך, באיזו שפה? הוא מלמד אותי את השיר, הוא חוזר, הוא חוזר, עד שגם אני נתפסתי לזה. היה לי יותר פשוט להתחיל לנסות לשיר מאשר להתנגד לו. ... באיזשהו שלב, מותש ומבוהל, נרדמתי, והשמש עלתה למחרת. כל יום אלה חיים חדשים.

בבירקנאו שרד יצחק שלוש אקציות, בחלקן הצליח לברוח מקבוצה לקבוצה, מצריף לצריף. בסתיו 1944 קועקע על ידו מספר. סיפר יצחק:

הקעקוע היה מעין סימן שהנה, הם עוד צריכים אותך למשהו. נורא רצינו לקבל את המספרים האלה, כי אם אין לך מספר אז העתיד שלך עוד לא הוכרע, אם אתה הולך לעבודה או לא הולך לעבודה. המספר שלי הוא B-14694. זה נתן לנו הרגשה טובה, שהנה עכשיו אנחנו כבר נחשבים, אנחנו כבר לא אנונימיים, כבר יש לנו מספר. קודם היינו אפילו ללא שם וללא שום דבר, סתם היינו איזה גוש של ילדים. המספר הזה היה כבר שלי. היינו כל כך מאושרים עם זה, זה לא יאומן. היינו מאושרים שנתנו לנו מספר סוף סוף.

פחדתי מחברויות, פחדתי מהתקשרויות נפשיות. ... זה שעמד לידי היה החבר שלי, כי זה שעמד לידי אתמול, יכול להיות שהוא כבר לא בחיים בכלל.

ב-18 בינואר 1945 הוצא יצחק בצעדת המוות מבירקנאו.

מצאתי את עצמי צועד, אני לא יודע כמה קילומטרים, בתוך שלג, בקור אימים, יום ולילה. ... באיזשהו שלב השלמתי שהנה, זה הסוף. התיישבתי לנוח בשלג. הייתי מותש לחלוטין, והמנוחה הזו בשלג היתה המנוחה הטובה ביותר שאי פעם נחתי. כמעט ונרדמתי, ואולי נרדמתי. אני ראיתי את [איש האס-אס] המאסף שמנקב את אלה שנשארים מאחור, ולא היה אכפת לו. הוא הופיע עם הרובה מולי, הסתכל עלי, נתן לי בעיטה והתחיל לצעוק בגרמנית: רוץ, אתה עדיין צעיר. הוא בעט בי, אני קמתי ואני לא יודע איך התחלתי לרוץ.

יצחק והצועדים הועלו על קרונות.

תוך כדי עמידה בתחנת הרכבת, היתה אזעקה של התקפה אווירית. ראיתי מול עיני מטוס קרב שצולף ברכבת. ... עמדנו בקרונות נורא צפופים. כשההתקפה נגמרה, החבר שלי שעמד ליד, פניתי אליו. אמרתי לו: ולטר, שמת לב? ולטר לא הגיב. בקיצור, ולטר קיבל כדור בקודקוד, טיפת דם לא יצאה ממנו, הוא עמד מת. ... זה סוג החברויות: אתה מאבד, ואתה מאבד איתו גם חתיכת לב. עם כל מוות כזה אתה מת קצת. זה בלתי נמנע.

לאחר כשבועיים הגיע יצחק למחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה.

העמידו אותנו מהר מאוד למסדר. חסרו עוד שלושה-ארבעה אנשים כדי להשלים את המספר, ואז הבלוק-אלטסטר (אחראי הבלוק) שואג לצד השני: שלח לי פה חמישה איש! אז מישהו שלח לפה חמישה איש, וחמישה איש נכנסים בריצה. כמו שהם נכנסים, אחד מהם נעצר. אני נעצר, ואני רואה את אבא שלי מולי, שלא ידעתי על קיומו. אבא שלי מושיט לי את היד. באותה שניה נכנס האס-אס. המסדר לא מסודר, והבלוק-אלטסטר לא ידע מה לעשות. אבא אומר בגרמנית: "הבן שלי, הבן שלי. אני מצאתי את הבן שלי." אבא דיבר גרמנית רהוטה. אז האס-אס מסתכל עלי, מזהה אותנו, והוא אומר לי בגרמנית: "בוא לאבא שלך."

אני רץ לאבא, והאס-אס יוצא. ...

מאותו רגע ועד יום מותו של אבא, שהגיע כעבור כמעט ארבעה חודשים, היינו ביחד.

בסוף מרס 1945 הוצעדו יצחק ואביו בצעדת מוות, במהלכה ניזונו מעשב ומשבלולים. הם הגיעו למחנה גונסקירכן שבאוסטריה כשהם מוכי כינים וחולים בטיפוס. הם שוחררו על ידי הצבא האמריקאי והועברו לבית חולים בכפר הרשינג (Hörsching), ליד לינץ. כשבועיים לאחר השחרור נפטר האב.

יצחק חזר לעירו, אך על ביתו השתלטו זרים. הוא החל לעשות דרכו אל אחיו בונדי שבארץ ישראל. הוא הגיע לבודפשט ומשם הגיע לבית הילדים בעיירה האיטלקית סלבינו, בה לימדו אותו שליחים מארץ ישראל. במרס 1947 עלה יצחק על אניית המעפילים "שבתאי לוז'ינסקי". האניה הגיעה לחוף ניצנים ב-12 במרס, יום הולדתו ה-17 של יצחק. המעפילים ירדו לחוף אך נתפסו בידי הבריטים. תושבי הסביבה הגיעו לחוף והתערבו בין המעפילים כדי למנוע מהבריטים לגרש את המעפילים. בתגובה גירשו הבריטים את כל הנוכחים למחנות המעצר בקפריסין. בהדרגה, לאחר חקירה, שחררו את בעלי האזרחות הארץ ישראלית. בזכות העברית הטובה שבפיו שכנע יצחק את הבריטים שהוא ותיק בארץ ומשתייך לבעלי האזרחות הארץ ישראלית, ולאחר שבוע הועבר לארץ ישראל.

לא היינו שייכים וכל כך רצינו להשתייך, מתנו להשתייך, אבל אנחנו צריכים להוכיח את עצמנו, אז הוכחנו את עצמנו. לכן הגעתי לצבא, לכן הגעתי לגיוס.

יצחק התגייס להגנה, השתתף במלחמת העצמאות כקשר ולאחר מכן היה קצין קשר בצה"ל.

בשנת 1967 התחדש באקראי הקשר בין יצחק לחיים רפאל שאותו הכיר באושוויץ, והשניים שמרו על קשר עד פטירתו של חיים, בשנת 2014.

יצחק לבנת היה חבר הנהלת המוזיאון למורשת היהדות דוברת ההונגרית. חלקים מסיפורו מתוארים בספר 'מנודים – סיפור אהבה'. הוא היה איש עדות וסיפר את סיפורו בפני קהלים מגוונים.

ליצחק ולאילנה ארבעה ילדים - כולם קצינים במילואים בצה"ל - שנים עשר נכדים וכן נינים.

יצחק לבנת נפטר בשנת 2017.