מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ה': 17:00-9:00

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:

אהוד לב

ניצול השואה אהוד לב שרד את השואה במסתורים, בבריחות ובזהות בדויה. הוא עלה לישראל, היה ד"ר להיסטוריה של האמנות והיה הרשם במוזיאון ישראל בירושלים ומרצה לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית.

אהוד לב היה איש עדות, והיה מספר את סיפורו בפני קבוצות מגוונות.

תמונות
וידאו
מסמכים

אהוד לב (Loeb) נולד ב-1934 בשם הרברט אודנהיימר בעיר ביהל (Buehl) בחבל באדן (Baden) שבגרמניה להוריו, הוגו ויולכן.

בליל הבדולח הוצת בית הכנסת בעיר וההמון תקף גם את בית המשפחה.

בין 22 ו-25 באוקטובר 1940 גורשו מגרמניה לצרפת 6,500 יהודי מחוזות באדן ובאדן-פפלץ. בהם היו 26 היהודים שנותרו בביהל - כל היהודים שלא היו מוגנים בזכות נישואי תערובת.

הגיעו שוב השוטרים וציוו על היהודים שבבית לארוז את חפציהם ובתוך שעה לעזוב את הבית. אמא הורתה לי לשבת על המיטה. ישבתי במיטה וראיתי את הדיירים רצים מבוהלים. על המיטה של אבא ואמא היו שתי מזוודות ואמא זרקה לתוכן במהירות בגדים וחפצים. אחרי שעה הרשתה לי אמא לרדת מהמיטה. כל היהודים עמדו מוכנים, כשאוטובוס הגיע ולקח אותנו לבית סוהר שליד העיירה. לאחר ארבע מאות שנות מגורים, גורשו יהודי ביהל בתוך שעה.

בבית הסוהר הופרדנו מאבא. כל הנשים קיבלו תא אחד וכל הגברים - תא אחר.

אני הייתי עם אמא וסבתא. הילד היחידי. שמחתי כשאמא הרשתה לי לישון במיטה העליונה.

שמור אתי זכרון אחד מתוק: אחת הנשים הוציאה מתוך התיק תפוח-עץ ונתנה לי. תפוח זה זכור לי כאחת המתנות הנפלאות שקיבלתי מעודי.

לאחר כמה ימים הועלינו על רכבת ונשלחנו אל מחוץ לגרמניה.

ברכבת שוב הצטרף אלינו אבא וישבנו על ספסלי עץ כולנו יחד: אבא, אמא, סבתא סופי ואני. אחרי שלושה ימים הגענו למחנה גירס.

היהודים המגורשים נכלאו במחנה המעצר גירס (Gurs) בדרום צרפת, סמוך לגבול ספרד. מאות מתו מקדחת, טיפוס ודיזנטריה, בהם סבתו של אהוד, סופי.

בפברואר 1941 הצליח ארגון אוז"ה (OSE), ארגון למען ילדים יהודיים שפעל בצרפת, להוציא ילדים מהמחנה, בהם אהוד, ולהעבירם למעונות ילדים של הארגון. הוריו של אהוד הסכימו להיפרד מבנם היחיד ולהפקיד את גורלו בידי זרים. שמו שונה לשם צרפתי - הובר אודה (Hubert Odet) - והיה עליו להשיל מעליו את זהותו הקודמת, ללמוד צרפתית ולהפוך לילד צרפתי. בתחילה היה בבית ילדים בשאבאן (Chabannes) בעוד געגועיו להוריו מענים אותו. אנשי ארגון OSE העבירו אותו ממוסד למוסד על מנת שלא ייתפס. אהוד הועבר למעון ששכן ביער.

מדי לילה נערך תרגיל הימלטות מהמעון. עם הישמע צליל הפעמון היה על הילדים לקפוץ מהמיטה, להתלבש ולהגיע ליער בתוך דקה. כדי לא לאחר, הקפידו הילדים לקפל בכל ערב את הבגדים לפני ששכבו לישון. כשהובר (אהוד) פשט את מכנסיו, הוא היה מקפל אותם ומניחם על הכסא, כשחגורת המכנסיים מונחת למעלה. את החולצה שפשט הניח מקופלת מעל המכנסיים, ועל כל אלה תחתונים מקופלים וגופיה מקופלת. הגרביים היו תמיד לצד הנעליים, שהונחו צמודות מתחת למיטה. ותמיד באמצע חלום נשמע קול הפעמון. הובר היה מזנק מהמיטה ומספיק לפרום את כל כפתורי הפיג'מה לפני שהצליח לפקוח את עיניו שכל כך רצו להמשיך את החלום, מוריד את חולצת הפיג'מה, לובש את הגופיה ומחליף את מכנסי הפיג'מה בתחתונים. עכשיו, כשכבר היה כמעט ער, לבש את החולצה והתיישב על המיטה כשהוא אוחז בחגורת המכנסיים, מטה את גבו לאחור, מרים את רגליו ובבת אחת מכניס אותן לתוך המכנסיים. אז התכופף לגרביים: גרב ימין וגרב שמאל, נעל ימין ונעל שמאל. מהירות לבישת הבגדים היתה כמעט כמהירות קריאת השורות האלה. נותרו כמה שניות להגיע החוצה. בריצה במדרגות הוא פגש את כל הילדים, ובתוך דקה היו כולם ביער.

לאחר כמה לילות של תרגול, נשמע צליל פעמון כפול: זו היתה אזעקת אמת! בתוך דקה היו כל הילדים בחוץ וכולם נכנסו בטור אל תוך היער והלכו שעות בין שיחי השרך הגבוהים. רק בבוקר חלפה הסכנה וניתנה ההוראה לשוב למעון.

אהוד שרד בתור ילד במסתור. הוא נדד בין מוסדות ובתי זרים, חי בפחד מתמיד, יום וליל, והחליף שמות, זהויות ושפות על מנת לשרוד.

בשלהי 1942, לאחר שתכפו המעצרים של ילדים יהודים, הוחלט כי יהיה בטוח יותר להחביאם בקרב משפחות נוצריות.

הובר (אהוד) עבר לגור אצל ספר באחד הכפרים. הוא לא התלונן כשהספר נתן לו מנות אוכל קטנות לאכול; הוא לא בכה כשהספר היכה אותו בכל פעם שלא הקפיד לצחצח את נעליו של הספר גם מאחור. הוא השתדל לעשות כל מה שציוו עליו. הוא סידר, ניקה, צחצח; הוא היה עבד קטן בן שמונה. אחרי חודש הגיעה נציגת אוז"ה לראות מה שלומו של הובר ופגשה בפניו העצובים והרזים. בתוך יומיים הועבר.

עובדי אוז"ה העבירה את אהוד לביתם של ז'ול וז'אן רוז'ה בעיירה בוז'אנסה (Buzançais), שם התקבל בחום ואהבה. כאשר גברה הסכנה, היה אהוד מועבר למקומות שונים למשך מספר שבועות עד שהסכנה חלפה והוא יכול היה לשוב אל בית משפחת רוז'ה. בשנת 1989 הוענקו לז'ול וז'אן רוז'ה אותות חסידי אומות העולם.

בסוף 1943 נלקח אהוד אל בית אמו של המציל, לואיז רוז'ה (Louise Roger), בכפר ארז'י (Argy). בחווה של לואיז רעה עזים והלך לבית הספר. על מנת להסתיר את זהותו היהודית הפך לנער מקהלה.

רק לואיז רוז'ה והכומר של הכפר ידעו את זהותי האמיתית. שליטתי בשפה הצרפתית היתה מוחלטת ואף דיברתי בניב המקומי. הייתי תלמיד טוב, הייתי לנער כנסייה ועזרתי לכומר בעריכת המיסה, וזאת בצורה מושלמת: למדתי וידעתי את התפילות בלטינית. חיי היו חיי שקר על מנת לשרוד.

בשנת 2009 הוענק ללואיז רוז'ה אות חסידת אומות העולם.

אהוד לא רצה לעזוב את היהדות, אך בבקשו להשתלב בסביבתו, ובהיותו תלמיד מצטיין בשיעורי דת קתוליים, שאל: "מדוע לא אהיה קתולי, כמו כולם?" משפחת רוז'ה הסבירה לו שאסור לו להתכחש לשורשיו היהודיים ועליו להיות גאה בהם.

לאחר השחרור נודע לאהוד שאמו גורשה לאושוויץ ב-4 בספטמבר 1942 ואביו - שלושה ימים מאוחר יותר. השניים נרצחו. כך גם רוב בני משפחתו של אהוד.

לאחר השחרור חזר אהוד לבית משפחת רוז'ה. הוא הועבר לארגוני רווחה יהודים שטיפלו בילדים יהודים ששרדו במסתור, והוכנס לבית ילדים.

היו איתי עוד המון ילדים שחיכו להוריהם. בכל יום באו למעון הורים או אמהות או אבות או דודים ודודות של ילדים, ולקחו אותם. בכל יום פחת מספר הילדים במעון. בכל יום עמדתי והבטתי בילדים שמתחבקים עם הוריהם או אחיהם. ברור שקינאתי: נשארתי אחרון במעון. וכשגם למחרת לא בא איש לקחת אותי, חזרתי למשפחת רוז'ה. מה יהיה עכשיו? מי יהיו הורי? האם עלי להתנצר כדי שמשפחת רוז'ה תסכים שאהיה בנה? אני יודע שאני יהודי אבל אני צריך בית, לא? כך אוכל להתחיל חיים חדשים.

בפעם הבאה שהגיעה הגברת מהארגון, כבר היתה שנת 1946 ואני שיחקתי בחוץ עם הכלבה. היא דיברה ארוכות עם בני הזוג.

"בוא, הובר, יש לנו משהו חשוב לומר לך", קראה גברת רוז'ה.

נכנסתי לחדר בתקווה שהיא תאמר ... את מה שקיוויתי שתאמר. אבל כשהתיישבתי ליד מר רוז'ה והוא אחז בשתי ידי והביט בי במבט עצוב, הבנתי שלא יגידו לי דברים טובים. הגברת מהארגון הסתכלה בכולנו ואמרה: "הובר, איננו יודעים היכן הוריך, אבל גילינו שיש לך משפחה בברן שבשוויץ".

ב-1946 נשלח אהוד אל קרובים בשוויץ. היה עליו ללמוד מחדש את שפת אמו, גרמנית, והוא אימץ את שם משפחתו המאמצת - לב (Loeb). כשעלה לישראל ב-1958 הפך לאהוד לב.

ד"ר אהוד לב היה היסטוריון של האמנות והיה הרשם במוזיאון ישראל בירושלים, שם עבד במשך 32 שנה. הוא היה מרצה לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית במשך כעשרים שנה.

אהוד התנדב ביד ושם, נתן עדות על קורותיו בשואה לפני תלמידים ומחנכים מהארץ ומהעולם, בסמינרים בבית הספר הבינלאומי להוראת השואה, השתתף בטקסים להנצחת זכר השואה ויהודי גרמניה, והיה חבר בוועדה לציון חסידי אומות העולם. בתור מי שחייו ניצלו בזכותם של חסידי אומות עולם, חש אהוד צורך לתרום בדרך זו להכרה באלה אשר סייעו ליהודים בשואה.

אהוד נישא לשושנה ולהם ארבעה ילדים ועשרה נכדים.

הארוע הבא חוזר מדי ערב ובוודאי יחזור כך עד יומי האחרון: לילה. שעת השינה מגיעה. אהוד לב בודק שנעליו מצוחצחות גם מאחור, וכשהוא פושט את בגדיו, הוא מניח אותם מקופלים יפה יפה על הכסא: ראשונים, המכנסיים – כשהחגורה כלפי מעלה. אחר כך החולצה, ועליה התחתונים והגופיה. הנעליים - ולידן הגרביים – עומדות צמודות, לפני המיטה. מוכנות.

אהוד לב נפטר בינואר 2018.