פרדקה מזיא היתה חברה בתנועת "הנוער הציוני", אחות בבית החולים היהודי בסוסנוביץ עירה וחברת המחתרת בעיר. בתפקידה כאחות הגיעה לנקודות השילוח להשמדה והצילה יהודים שהגרמנים עמדו להעלותם על רכבות הגירוש. היא היתה קשרית ובמסמכי זהות מזויפים הסתובבה בפולין והמשיכה בפעילות ההצלה במחתרת. היא נתפסה על ידי הגסטפו ונשלחה לאושוויץ, אך שוחררה לפני הגעתה לשם.
לאחר המלחמה היתה פעילה בהנצחת זכר השואה. היא ייסדה מסעות חינוכיים לפולין כבר בשנות השישים, כתבה מאמרים וספרים, העידה במשפט אייכמן והיתה ממקימי משואה.
פרדקה מזיא נולדה בשנת 1922 בסוסנובייץ שבפולין בשם פרידה אוקסנהנדלר, בת בכורה להורים צבי ורוזה אוקסנהנדלר, כעבור שנתיים נולדה אחותה רניה. פרדקה למדה בגימנסיה הפולנית והיתה חברה בתנועת הנוער הציוני, כהוריה.
עם כיבוש סוסנובייץ על ידי הגרמנים הוקם בעיר בית חולים יהודי. פרדקה החלה לעבוד בו כאחות, ללא הכשרה מוקדמת.
סידרתי מיטות, הגשתי תרופות, מדדתי חום ודופק. לאט לאט התחלתי להתמצא, להבין. לאחר נסיון אחד או שניים עברנו לעבודה עצמית. לא חסרו אי הבנות וקוריוזים. זוכרת אני היטב את הניתוח הראשון שבו השתתפתי, אחרי ותק של שבועיים, בגיל 17.
במקביל, היתה פרדקה מעורבת בפעילות חינוכית לילדים היהודים בעיר. היא הקימה וניהלה מעון תינוקות, ובהמשך גם בית יתומים. לימים פרסמה את סיפוריה על הילדים בהם טיפלה בספרה "חברי הקטנים" שיצא לאור בשנת 1962.
במאי 1942 החלו הגירושים מסוסנובייץ להשמדה. בעדותה במשפט אייכמן סיפרה פרדקה:
נשמעו צעדים כבדים של חיילים גרמנים ודפיקות בבתים. ודאי תופסים שוב אנשים למחנות עבודה, חשבנו. אבא ורניה הוסתרו יחד עם עוד גברים תושבי הבית ואני לבשתי את הסינר הלבן של האחות והחלטתי לצאת ולהיוודע על הנעשה. אמא עמדה מהססת וחרדה, אך לא התנגדה. היא האמינה בגורלי הטוב. תמיד אמרה לי: "לך אין מה לפחד. אמי שומרת עלייך משמים ושום דבר רע לא יאונה לך." דבריה השפיעו את השפעתם. בתנאים רעים ביותר, במצבים בהם אבדו כל התקוות, נשארתי אני שלווה ובטוחה שלי לא יקרה דבר.
בעת הגירושים בקיץ 1942 מסוסנובייץ היתה פרדקה אחות בתחנת העזרה הראשונה בנקודת הגירוש.
הייתי ליד הרכבת עד הרגע האחרון, עד שהיא זזה כמעט. כאשר ראינו את האנשים, ידענו שלחיים הם לא הולכים. מה המקום – לא ידענו. אבל ידענו שאין זה מקום שחיים בו, כי רבים ביניהם היו מתים, וגם את המתים זרקו פנימה. הגיעו אלינו שמועות ראשונות על מחנה באושוויץ. שקיים מחנה באושוויץ ידענו עוד קודם, כי לפני פסח שנת 1941 גורשו אלינו כל יהודי [העיירה] אושוויץ.
פרדקה עברה מגירוש לגירוש, מטרנספורט לטרנספורט, והצילה אנשים:
"את לא תסעי, לא תסעי", הרגעתי את הילדה הנפחדת. תפסתי את ידה בחוזקה ונדחקתי בין האנשים אל דרייר [קצין גרמני]: "אדוני הקומיסאר! אחותי צורפה בטעות לטרנספורט. אנא תן פקודה לשחררה, אנא." דרייר הביט בשתינו ארוכות כאילו שוקל משהו בדעתו: "האומנם את אחות רפואית?" הוצאתי את תעודתי. הוא הציץ בה והחזירה לי. שוב חזרתי על דרישתי לשחררה. אם לא ישחרר אותה, אסע גם אני. לא אתן לילדה זו לנסוע לבדה. דרייר הצטחק, הניף את מקלו באויר ופנה אל טושיה [הילדה הבודדה]: "הודי לאחות ורוצי מהר הביתה."
פרדקה שהיתה בעלת חזות ארית, החלה לפעול גם כקשרית. במסגרת זו פעלה בשורות מחתרת "נאשה גרופה". המחתרת פעלה בדרום פולין להצלת יהודים, נתנה להם תעודות זהות מזויפות והבריחה אותם מפולין דרך סלובקיה לאוסטריה והונגריה ומשם לרומניה.
מהרגע הראשון התקומם משהו בתוכנו ... ברגע שראינו שאנחנו איננו בודדים שמרגישים כך, שיש עוד, שבכל יישוב יהודי כמעט ישנה אותה המחשבה – היה בזה איזה עידוד, איזה כוח שנתן לנו את האומץ, אולי את ההרגשה שעלינו להתארגן לקראת משהו. עוד לא ידענו לקראת מה אנחנו מתארגנים. הרגשנו שיש כאן צורך באיזושהי תגובה, אבל קשה מאד היה להגיב, כי הגרמנים הטילו עלינו אחריות [וענישה] קולקטיבית.
פרדקה נעה בפולין בזהות בדויה. בספטמבר 1942 נשלחה על ידי המחתרת לאזור אושוויץ כדי לנסות ליצור קשר עם המחתרת במחנה, אך לשווא. באפריל 1943 נישאה פרדקה לעזריאל קוז'וך (יוזק) בן ה-20, ראש תנועת הנוער הציוני ומנהל מחלקות ביודנרט בסוסנובייץ. באוגוסט 1943 עם הנסיון להוציא לפועל מרד בגטו, נרצח יוזק על ידי הגרמנים. בחודש זה חיסלו הגרמנים את הגטו. פרדקה המשיכה לפעול כקשרית. היא יצרה קשר עם המחתרת בקרקוב, השיגה נשק מהמחתרת הפולנית וסייעה ביצירת זהות פולנית בדויה לעשרות צעירים יהודיים שניצלו בזכות זאת. במשפט אייכמן סיפרה:
שלחנו בנות בתור פולניות [נוצריות, עובדות כפיה] לגרמניה, בנות ובנים, והם כיום, כחמישים איש, בארץ. עלה בידינו למצוא את הדרך ולהשיג את התעודות למשלוח אנשים לעבודה בתור ארים, ואחרי שעבר כבר הכל, כשהגטו כבר לא היה וכשנשארו שרידים, את השרידים האלה הצלחנו להציל.
באחת מנסיעותיה נתפסה פרדקה ונכלאה בקטוביץ. בחקירתה דבקה בזהות של נערה פולניה. כשהגיע קצין האס-אס דרייר מסוסנובייץ כדי לחקור אותה, זיהה שהיא יהודיה. בדצמבר 1943, לאחר ארבעה חודשים בכלא, נשלחה פרדקה לאושוויץ, אך קצין גסטפו שקיבל שוחד החזיר אותה לסוסנובייץ, שם הבינה שמרבית הקהילה נשלחה לאושוויץ. בדירה של משפחתה מצאה רק אוסף תמונות והבינה שבני המשפחה גורשו אל מותם.
מספר שבועות ניסתה פרדקה להמשיך בפועלה כקשרית. הקבוצה המצומצמת שנשארה בחיים שכנעה אותה לברוח. פרדקה ברחה ברכבת, ברגל, בשלג הכבד ובקור העז, בלילות ובימים, עם מבריחים שקיבלו כסף, לצד איכרים טובים שעזרו בדרכה. היא הגיעה לסלובקיה ומשם לבודפשט. רק לימים, כשסיפרה את סיפור הבריחה, הצליחה להבין מה היתה עוצמתה של הרשת אותה בנו חבריה כדי להבריח ולהציל יהודים.
במרס 1944 עלתה פרדקה לארץ ישראל דרך טורקיה וביירות. היא הצטרפה לקיבוץ תל יצחק וב-1944 יצאה כשליחת היישוב העברי למחנות העקורים באיטליה, שם שהתה כמעט שנה. במאי 1961 העידה במשפט אייכמן. בשנת 1963 השתתפה במשלחת רשמית לציון 20 שנה למרד גטו ורשה. השתתפותה במשלחת הניעה אותה לארגן משלחת נוער לפולין, וזו יצאה בפסח 1965. חברי המשלחת ביקרו במחנות השמדה ובמוזיאונים, נפגשו עם שרידי יהדות פולין ואת ליל הסדר חגגו בבית שגריר ישראל בוורשה. בשנת 1966 יצאה קבוצה נוספת עם פרדקה, והפעם בחסות משרד החינוך. לדברי פרדקה, הרעיון לשגר משלחת נוער ישראלית לפולין עלה בלבה בחפשה דרך לבנות גשר של הבנה בין ניצולי השואה לבין ילידי הארץ.
בשנות השישים היתה פרדקה מורה להיסטוריה בתיכון בליך ברמת גן, שם לימדה לימודי שואה ללא תכנית לימוד רשמית. ב-1962 יצא לאור ספרה "חברי הקטנים", וב-1964 – ספרה "רעים בסער", המתאר את קורותיה בשואה. אחד מסיפוריה, "אמא - מותר כבר לבכות?" נכלל ב"מקראות ישראל", ספר לימוד לבתי ספר יסודיים בשנות השבעים והשמונים.
ב-1972 היתה פרדקה בין יוצאי תנועות "הנוער הציוני" ו"עקיבא" שהקימו את "משואה", המכון ללימודי השואה בקיבוץ תל יצחק. פרדקה ביקשה להקים מוסד בו ילמד הנוער על פעילות היהודים בשואה, במקום אנדרטת זיכרון. היא ייעדה את המכון לקיום סמינרים חינוכיים שיקרבו צעירים לדיון בנושא השואה ומשמעותה.
אני רוצה שבתל יצחק תקום מדרשה כללית לצעירים. ... לבנינו ובנותינו היינו הך אם מורדי הגטאות או קדושי טרבלינקה השתייכו לתנועת דרור, השומר הצעיר או הבונד. להם חשוב לדעת איך הם עמדו בזה.
בשנת 1967 עברה פרדקה לקיבוץ העוגן, שם היתה בין היתר מורה ומחנכת במוסד "רמות חפר". עד ימיה האחרונים עסקה בנושא השואה. בכוחותיה האחרונים מסרה עדות במשך כעשר שעות, עדות וידיאו שהוקלטה מטעם הקרן להיסטוריה חזותית מיסודו של סטיבן שפילברג באוניברסיטת דרום קליפורניה.
הפכו אותנו לגיבורות, ואני לא בטוחה שזה מגיע לנו. בשעה שאנחנו יצאנו מוכנות, מצוידות, עם חיפוי וקשר, יצאו נשים מהגטו ככה סתם, בלי שום עזרה, לחפש לחם לילדים שלהן. אז למי היה יותר קשה? אני לא יודעת. כיום נדמה לי שהאמהות ההן, וכל המבוגרים שניסו לחיות בתוך הזוועה ולשמור על צלם אנוש – הם היו הגיבורים האמיתיים.
ב-1987 אמרה:
עשינו עוול מסוים לציבור היהודי הגדול. בעצם אנחנו [הצעירים בשואה] היינו אלה שהשתמשנו ראשונים במושג "כצאן לטבח". היינו מאוכזבים מכך שהמבוגרים לא הלכו אתנו. לא נאבקו כמונו. אפשר היה להבין אותנו: כשאתה צעיר ומישהו מכה אותך, אתה מרים יד להכות בחזרה. זה טבעי. אבל בעצם לא הבנו את הצד שלהם, של ההורים, של האנשים בעלי המשפחות והאחריות היומיומית. הם לא יכלו להרשות לעצמם לעשות מה שעשינו אנחנו. הם חששו להרע את המצב, רצו לשמור על הקיים מתוך תקווה שהסוף יהיה טוב. אילו היתה לי אז בתי, גם אני לא הייתי הולכת למשימות ההן. אבל את זה הבנתי רק לאחר שהיתה לי משפחה.
אני יודעת שאני אומרת דברים אפיקורסיים, אבל בסופו של דבר הרי גם המאבקים לא הועילו ולא כלום. זו היתה פשוט עוד תגובה, אולי יותר קלה מבחינה מוסרית. הרבה יותר קשה לצעיר כזה ללכת עם הוריו למחנות בידיעה שהוא לא יכול להניח להם ללכת לבד. זו היתה גבורה גדולה כמו שלנו, אם לא יותר.
עבור פרדקה, כתיבת ספריה היתה:
מילוי חובה מוסרית, אותה אני חבה לחברי ומדריכי, שהודות להם, לכוח השפעתם ולדוגמתם האישית, נשארנו אני וכל שרידי קבוצתנו, כפי שהננו – מושרשים בארץ וממלאים את תפקידנו האזרחי והאנושי, כל אחד במידת יכולתו וכושרו. רציתי להציב יד לכל אלה אשר בימים של שקיעת המוסר והשפלת עמנו, פיתחו בנו רגשי אנוש וגאווה יהודית, למען יישמרו לא רק בזכרוננו-אנו, אלא ייצררו בצרור חיי העם ויהיו למופת לאלה שיבואו אחרינו. מי יתן ודבריו של יוזק - "קצב ההשמדה מהיר וטוטלי, אך מסרי ליישוב את צוואתנו, את משאלת לבנו, שקצב בניין הארץ יהיה מהיר יותר מקצב ההשמדה" - שדברים אלה ייחרתו בלבות בני הדור הצעיר.
פרדקה היתה מהראשונים שמילאה דפי עד להנצחת קרבנות השואה ביד ושם. באמצע שנות החמישים מסרה דפי עד להנצחתו של יוזק, הוריו, הוריה ואחותה הקטנה רניה. על יוזק אמרה:
מי העלה אז על דעתו שכה קצרים יהיו חיינו המשותפים? כאשר שמעתי את המילים "הרי את מקודשת לי" והסתכלתי בך, ידעתי שבכל סערה שתבוא, כל זמן שתהיה לידי, אוכל להישען ולסמוך עליך, ויהיה אשר יהיה. היכולנו ברגעים אלה להעלות על לב שהגורל כה יתאכזר לנו, שאצטרך להמשיך לבדי, בלי עידודך והדרכתך? היכולתי לחזות שהשמש תזרח לי ולא לך, לא לשנינו יחד? אבל זכרך חי איתי תמיד. במבט עיניך המלוות אותי בדרכי, בחיוכך הטוב ובשלוותך חשה אני שהתגברתי, שמילאתי את תפקידי עד תום, שהתאוששתי ובניתי את חיי מחדש.
פרדקה מזיא נפטרה ב-1994 ונקברה בקיבוץ העוגן.
לפרדקה נולדו שתי בנות: עדית וצביה (שנפטרה בגיל שנה), שלושה נכדים: רתם, ארז והדס, וכיום (2020), 11 נינים ושלושה בני נינים.
