יוחאי רמץ

יוחאי רמץ נולד בשנת 1923 בשם תדאוש (תאדק) גראוזלץ בעיר קליש שבפולין, להוריו בנעם וחנה, ולו אח, ארתור, שהיה מבוגר ממנו בשנה. אביו הציוני היה פעיל בתנועת בית"ר בקליש. יוחאי למד בבית ספר יהודי חילוני וציוני. בשנת 1933 עברה המשפחה לוורשה הבירה.

ביתנו היה צנוע, אפילו צנוע מאד. אבל הורי שאפו לחיות חיים תרבותיים, להעניק השכלה לבניהם. זה לא היה קל. בתקופת השפל הכלכלי היה אבי מחוסר עבודה במשך זמן רב. אילולא עזרתן של דודותי, האחיות של אמי, לבטח לא היינו מצליחים, אני ואחי, לסיים את הלימודים בבית הספר התיכון. הבית היה חילוני, מתקדם, כולו ססמאות שנתפסו ברצינות. החילוניות היתה מבוססת על התבוללות. בבית שלטה השפה הפולנית. הספרים, העיתונים והתאטרון היו פולניים. הורי אהבו מוזיקה והקדישו לה זמן ועניין. ...

אמא לא ידעה יידיש. גם אנחנו, שני הבנים, לא הכרנו את השפה. למרות זאת, משום שאבא היה ציוני פעיל, נשמר בבית הצביון היהודי. ... ביקרנו בבית הכנסת פעמיים בשנה, ואחי ואני חגגנו את טקס בר המצווה. אני חושב שהדגשת יהדותנו כלפי חוץ נועדה בעיקר "להוכיח לפולנים שאנחנו לא מתביישים להיות יהודים". (רמץ, ע' 11)

עם המעבר לוורשה נכנס יוחאי לבית ספר חדש:

בבית הספר החדש עברתי את כל מה שאמור לעבור תלמיד בית ספר ציוני בקליש שמוצאו מבית שבו מדבר האב על מדינת יהודים בשתי גדות הירדן. טבילת האש בבית הספר בוורשה גרמה לי להלם. אפילו שיריה של אמא, שירי עם על מורן בחורשה, על כפרי שנפל במלחמה שבין אדונים-שליטים, אפילו הביקורים עם העוזרת בכנסיות לפני חג המולד כדי לראות את האבוס ואת ישו התינוק, לא הקלו עלי את השינוי. (ע' 20)

במקצועות היסטוריה, גאוגרפיה ופולנית הייתי הטוב בכיתה. כך הצהירה המורה, ובקולה נשמעה אי נחת: "האם אתם לא מתביישים שהטוב בכיתה בלשון הפולנית הוא התלמיד שאינו מדבר פולנית בבית?" רק אחר כך שאלה מהי שפת הדיבור בביתנו, והופתעה מכך שאנו מדברים פולנית. נפגעתי. ראיתי בשאלתה אנטישמיות לשמה. חלף זמן ועברתי לא מעט עד שלמדתי להבדיל בין שנאה אנטישמית, "אידאולוגית", לבין סתם חשיבה סכמתית, תוצאה של ריבוי תפיסות שליליות שהפכו לסטנדרט. (ע' 21)

בבית הספר הפרטי בו למד יוחאי למדו תלמידים יהודים ופולנים בצוותא. "בין כתליו לא הורגשה אנטישמיות", סיפר יוחאי, וזאת

בניגוד לבתי ספר פולניים אחרים ובניגוד לעוינות האנטישמית שהשתוללה בחוץ. בין התלמידים ממוצא שונה התפתחו יחסי ידידות. את המסמכים האריים הראשונים סידר לאחי ולי חבר פולני לספסל הלימודים. יצאנו מהגטו עם המסמכים האלה והם ליוו אותנו במרוצת התקופה הקשה ביותר. (ע' 22)

יוחאי היה ביבליופיל נלהב. הוא ואמו היו מנויים על מספר ספריות, שאלו ספרים ככל שיכלו וקראו זה את ספרי זה. הוא היה שואל ספרים בספריה עירונית בוורשה שיועדה לתלמידי תיכון.

יכולתי לשבת שם וללמוד מחומר שהתקשיתי להשיג במקום אחר. באגפי הספרות וההיסטוריה מצאתי ספרים על נושאים שבבית הספר לא נהגו להעמיק בהם.

בפעם האחרונה ביקרתי בספריה בנובמבר 1939. אז כבר לא פעלו בתי ספר ליהודים. חויבנו לענוד סרטים עם מגן דוד. המנהלת התיישבה לידי, לא מיד אלא לאחר כרבע שעה, וביקשה שאבין אותה: "הספריה משרתת את התלמידים. לפי המגבלות החדשות אינך תלמיד. בנוסף, אינך עונד את הסרט. יש לנו הוראות חמורות..." בפעם הראשונה היא פנתה אלי בתואר "אדון". היתה נבוכה. הסכמתי שניפגש אחרי המלחמה. הרי זה לא יימשך זמן רב... (ע' 19)

עם פלישת הצבא הגרמני לפולין בספטמבר 1939 נמלטו יוחאי, אחיו ואביו מזרחה ברגל, בכרכרות וברכבת שהופצצה. הם הצליחו להגיע מאות קילומטרים מזרחה, אך כששמעו שהאזור בפולין בו נמצאו עומד להיכלל בתחום השלטון הסובייטי, מיהרו לחזור לוורשה כדי לא להיפרד מהאם.

בשובם לוורשה גילו בני המשפחה שרוב רכושם נשרף בהפצצות. האם נתנה ליוחאי ולאחיו פריטי רכוש ששרדו, והשניים רכבו לכפר שנמצא במרחק חמישים קילומטרים כדי לנסות להחליף פריטים אלה במזון – והצליחו.

האב מצא עבודה במחסן צבאי, אך הוכה והושפל. הוא עזב את ורשה וברח ללבוב עם האח, ארתור. יוחאי נותר בוורשה והחל לתת שיעורים פרטיים. בהמשך גויס לעבודות כפייה על ידי היודנרט, במצוות הגרמנים. הוא המשיך לתת שיעורים פרטיים, ואף הצליח להקים קבוצת מורים, צעירים כמותו, קבוצה שפעלה עד אביב 1942 בגטו.

היה לנו רדיו חדיש ביותר, שנקנה במאי, ממש לפני המלחמה. זמן רב חלמנו על רדיו כזה. כשהגיעה הפקודה למסור את המכשיר לגרמנים, הורדתי אותו למרתף ושברתי אותו לרסיסים במכות גרזן. הכיתי ובכיתי. (ע' 51)

גם בעיצומו של הכיבוש לא ויתר יוחאי על אהבתו הגדולה – המוסיקה:

בשביל רבים היו הקונצרטים התגלמותו של עולם אחר, שונה, נקי, מלא הרמוניה, עולם ללא מלחמות, ללא השפלה, ללא פחד ורעב. בפועל, כל קונצרט היה שקול לוויתור על מנת מזון. באחת ההופעות ניגן חברי מהגימנסיה את הקונצ'רטו לכינור מאת בטהובן, למרות שהדבר היה אסור ... במהלך הקונצרט נכנסה לאולם קבוצת גרמנים, ביניהם אחדים במדי אס-אס. המנצח הפסיק את הנגינה אבל אחד האורחים הבלתי צפויים, אזרח במעיל עור שחור, הורה לו להמשיך את הנגינה. הפמליה התיישבה והקשיבה ליצירה עד סיומה. אחר כך קמו ויצאו בשקט, ללא מילה. בקהל הורגש מתח; מה יעשו הגרמנים אחרי שנכחו בהשמעת היצירה הגרמנית? אך דבר לא קרה. התוצאה היחידה היתה כאב ראש חריף שתקף אותי כשהגרמנים נכנסו, אותו כאב החוזר ונשנה עד היום בכל פעם שאני מאזין לחלקו השני של הקונצ'רטו של בטהובן. (ע' 53)

עם הקמת גטו ורשה בסוף 1940 נכלא יוחאי בגטו עם אמו ואחיו. הוא התפרנס זמן-מה מהסעת נוסעים בריקשה וניסה להוציא חפצי ערך מהגטו כדי למכור אותם בכפרי הסביבה. לאחר מכן טחן דגנים שונים לקמח וניסה למכור אותם. "בחיי היומיום התרכזו מחשבותינו בנושא אחד: מאבק הקיום להשגת אמצעי מחיה" (ע' 58). בעת ההליכה ברחוב תבעו הגרמנים מהיהודים להוריד את כובעיהם.

פעם אחת לא הסרתי את כובעי וקיבלתי סטירה. מאז הפסקתי להשתמש בכיסוי ראש, אפילו בחורף. המונים "נשפכו" לכביש כדי לעבור את הרחוב ביתר קלות וגם כדי להימנע ממגע עם עוברים ושבים כי אנשים חששו להידבק בכינים אשר גרמו למחלת הטיפוס. בכל פעם שחזרנו הביתה הקפידה אמא לבדוק תחילה אם לא נשאנו משהו על הבגדים. (ע' 81)

למרות עוניים ניסו האם והאחים לסייע לעניי הגטו בתרומות כסף ומזון.

ביולי 1942, עם תחילתה של האקציה הגדולה, ניצל יוחאי מסלקציה בגטו. הוא שב לביתו וטען שכלו כל הקצים.

הצעתי לפתוח בלילה את ברז הגז. נתכבדתי בסטירה חזקה בפני, ו[דודתי] פסקה: "עליך לשרוד, להוציא מפה את אחיך ואת מי שעוד תצליח, וזכור – עליך לנקום! (ע' 98)

יוחאי הצליח לצאת מהגטו והגיע לוונגרוב שמצפון-מזרח לוורשה ומשם – לכפרים נוספים, שם שהה עם אחיו בזהות בדויה של פולני נוצרי (בשם יאן פיחוצקי) ועבד בעבודות מזדמנות במשקיהם של מכרים.

ידענו שהכפר בוחן אותנו אבל שנינו היינו פולנים אותנטיים כל כך שאפילו אם התעורר פה ושם ספק כלשהו התשובה המיידית היתה שאנחנו מן העיר ומכאן נובע השוני. ... הקדשנו מחשבה רבה לביקורת עצמית והיא כללה לא רק מה לומר אלא גם איך לדבר, והכתיבה הימנעות ממילים ומהגדרות אינטליגנטיות מדי – דבר אופייני ליהודים – וחסכון בתנועות הידיים, במימיקה של הפנים, בביטוי רגשות – תכונות שעל פיהן ניתן היה לזהות יהודי. גם תפילותינו נבחנו. ...

ניתחנו את הופעתנו. ידענו שצדודית הפנים נראית יהודית יותר מאשר החזית. על כן השתדלנו לעמוד פנים אל פנים עם בן השיחה. נמנענו במידת האפשר מלהופיע ביחד; בהיותנו בנפרד, דמיוננו ליהודים היה ניכר פחות. מחקר שלם הוקדש לשערות, לסירוקן, ליישורן ולתספורות. בחנו את עצמנו מדי יום, שעה, פגישה, שיחה. ...

שקלנו ללא הפסק מה מותר ואיך מותר לומר זאת, איך לבטא משהו במצבים שונים. אחר כך התלבטנו כיצד אדם זה או אחר הביטו בנו, כיצד התנהגו, במי ניתן להטיל ספק או, חלילה, חשד. ניתוח מעין זה נעשה מדי יום, ועם הזמן הוא הפך להרגל קבוע, בתת ההכרה. ההרגל הזה עייף, דכדך ודיכא. (ע' 125)

לא פחדתי. מזמן כבר למדתי שאם אתחיל לפחד אדון את עצמי להשמדה. זה פעל. לא פחדתי מתוך הכרה שהפחד היה מסוכן. זה היה מוזר אבל אמיתי. (ע' 141)

יוחאי הצליח להשיג תיעוד ארי מזויף וגויס לתפקיד זקיף במחנות חיל האוויר הגרמני. הוא לבש מדים גרמניים ונשא נשק, והצליח להערים על הסובבים אותו.

לא חלפו שבעה חודשים מאז שעזבתי את הגטו ואיך אוכל להאמין במתרחש? אני יושב לבוש מדים גרמניים ואוכל בחדר האוכל שמיועד לחייליו של היטלר. האם זאת המציאות? ופעמוני האזעקה מצלצלים מיד בראשי: רק לא להשתכר, לשמור על ראש צלול. (ע' 146)

יוחאי הצליח להוציא מגטו ורשה את אחת מדודותיו, שנרצחה לאחר מכן על ידי מסתיריה הפולנים. בזהותו הבדויה הצטרף ל"ארמיה קראיובה" (המחתרת הפולנית הלאומית) שלחמה נגד הנאצים, והשתתף במבצעים שכללו פיצוץ רכבות גרמניות.

עם שחרור פולין התגייס יוחאי לצבא פולין והספיק להילחם בחזית עד סוף המלחמה. הוא הועלה לדרגת קצין וקיבל אותות הצטיינות על גבורה בקרב. למעט אחיו ואביו, ששהה רוב מהלך המלחמה בגולאג בסיביר ושב לוורשה מספר שנים לאחר המלחמה, ודודה אחת שהוסתרה בהולנד הכבושה, לא שרד ממשפחתו המורחבת של יוחאי איש. רובם ככולם נלקחו בטרנספורטים לטרבלינקה ונרצחו שם, ובכללם אמו, אחיותיה ומשפחותיהן.

לאחר המלחמה חש יוחאי חובה מוסרית להצטרף לצבא הפולני הקומוניסטי שהציל אותו מציפורני הנאצים. הוא למד באקדמיה הצבאית והתקדם בסולם הדרגות. עלו חשדות לגבי השתייכותו למחתרת הלאומנית, והוא סולק מהאקדמיה. לאחר מכן למד כלכלה ומִנהל עסקים באוניברסיטאות בוורשה ובפריז.

בשנת 1957 עלה יוחאי לישראל. הוא נסע ללימודי תואר שני בכלכלה בפריס, השלים את לימודיו והתכוון להמשיך ללימודי דוקטורט, אך שב לישראל ב-1963 והתחתן עם הלנה.

יוחאי היה בין מקימי מכרות הנחושת בתמנע ולאחר מכן עבד שנים רבות בתעשייה האווירית עד יציאתו לגמלאות. בין היתר היה חבר בצוות הפיתוח של מטוס הכפיר.

את היותו אוד מוצל מאש הנציח יוחאי בשם משפחתו החדש, "רמץ". יוחאי מסר כעשרים דפי עד להנצחת זכרם של קרובי משפחתו שנרצחו בשואה. אחיו ארתור מסר דף עד להנצחת זכרה של אמם, חנה.

יוחאי עסק בתרגום עדויות ניצולים מפולנית והרצה על חוויותיו בשואה. ספרו "רמץ", המתאר את קורותיו בשואה, ראה אור בשנת 2002 בפולין ובשנת 2006 בישראל, בהוצאת יד ושם.

הלנה הלכה לעולמה בשנת 2008. יוחאי נפטר בשנת 2019. בדברי ההספד אמרה בתו, אוה:

הוא היה מסוג האבות האלו שיודעים הכל: בקיא בשפות רבות, בהיסטוריה, בגיאוגרפיה, בספרות ושירה, בעיקר פולנית. עד יומו האחרון ידע לדקלם בעל פה שירים של יוליאן טובים או אדם מיצקביץ', אותם למד בבית הספר היסודי.

אבל חוץ מזה הוא היה גם גיבור, שורד ואמיץ. עקשן בלתי נלאה – בכל פעם שהטחנו בו את העובדה הוא עקשן היה עונה: זאת התכונה הכי טובה שיש לי. והוא היה גם רך ואוהב. ככל שכלפי חוץ היה נראה אדם נוקשה - כך מבפנים היה רך ורחום.

תמיד הייתי אסירת תודה לאבי ולאמי הלנה על שכל חיינו יחד שימרו את זיכרון השואה ולקחיה, ובה בעת הקפידו על חיים שמחים ושוקקים. אמי תמיד אמרה לי: "אנחנו שרדנו כדי לספר, לא לשתוק", והשואה תמיד היתה חיה וקיימת בבית, אבל גם הצחוק והשמחה. הם היו תאבי דעת, מלאי שמחת חיים, אהבו מסעות וטיולים – הם לא היו אנשים עצובים – ההיפך. היה הרבה אור בבית הקטן שלנו, בזכותם.

אבא הרבה לדבר, בעיקר בשנים האחרונות, על הספק הגדול שמייסר אותו, האם ביצע את בקשתה של דודתו -  לנקום. הוא ממש לא היה בטוח שמילא אחר צוואתה. נהגתי להרגיע אותו כי עשה רבות כדי להילחם, הרבה יותר מאשר רבים זכו -  ועתה נקמתו הגדולה ביותר היא חייו המלאים בישראל והמשפחה שהקים. אם יתכן בכלל לבוא חשבון על מה שארע למשפחתנו ולעמנו בכלל – שלושת נכדיו הם התשובה הנכונה והצודקת ביותר.