אירית רומנו קופר שרדה את השואה כילדה וכנערה בגטו מינסק-מזובייצקי ולאחר מכן שרדה שלוש שנים בבריחה ובזהות שאולה. היא היתה עובדת בשדות ובמשק, והיתה נמלטת משחשפו מעסיקיה את זהותה היהודית.
לאחר השואה עלתה אירית לארץ ישראל. אירית הייתה סופרת, מחנכת, אשת עדות ומלווה משלחות ישראליות לפולין. בספריה הנציחה אירית את קורותיה בילדותה לפני השואה, במהלך השואה ובמהלך חייה לאחר מכן.
אירית קופר נולדה בשנת 1929 בשם איטה לוין, בעיר הקטנה מינסק-מזובייצקי שבפולין, כ-45 ק"מ מזרחית לוורשה. אמה היתה סוחרת ואביה למד תורה.
בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את עירה של אירית.
רחובות רבים נהרסו והיו לעיי מפולת וחנויות רבות נפרצו. אנו הילדים התרוצצנו בין החורבות ועטנו על הממתקים שנתפזרו על המדרכות. (בקצה היער, ע' 7)
באוקטובר 1940 הוקם בעיר גטו ובו נכלאו אירית ובני משפחתה. מקור פרנסתם נגדע. הם המירו בגדים וכלי בית בלחם, אך עם תום הרכוש שיכלו לסחור בו, החלו לרעוב. אביה של אירית וכן סבה וסבתה נפטרו מחמת התנאים הקשים – קור, רעב ומחלות.
באביב 1942 הוציאה האם את אירית מהגטו:
"הזדרזי," אמרה אמי בקולה הרך, "עלינו לצאת לדרך בטרם תזרח השמש."
קמתי ממיטתי, להכין עצמי לדרך. לבשתי את שמלתי הדקה, כי לא נותרה לי אחרת. יחפה ניצבתי בפתח. סקרתי את ביתי: החדר ריק היה, הרהיטים נעלמו מכבר. הקירות החשופים הביטו בי בעצב ולא ידעתי אז כי זוהי פעם אחרונה שרואה אני את אחיותי.
בצאתי מפתח הבית, נצמדתי אל גוף אמי. היא חיבקה אותי, עטפתני בסודרה, אחזה בידי הקטנה ומשכה אותי אחריה. משקרבנו אל הגדר, שמתוחה היתה סביב לגטו, עצרה אמי לרגע. היא הביטה סביבה ועיניה מלאות פחד ואימה. מבטיה תרו מסביב וכאשר בטוחה היתה כי עין הזקיף לא תשיגנה, זינקה לארץ ומשכתני אחריה. קרבה אמי אל הגדר והחלה זוחלת דרך הפרצה.
עמדתי תחתי נדהמת, עוקבת אחריה בעיני. כיצד תעז לעשות כך? הרי את חייה היא מסכנת! מאין שואבת אשה זו דקת-גו וקטנת קומה את האומץ? בסתר לבי ידעתי את התשובה: כל דאגתה נתונה לי. לבתה הקטנה. היא רוצה להציל את חיי.
"עשי כמוני," אמרה אמי חרש. זחלתי ועברתי בפירצה. (22)
אמה של אירית שיננה לה את שמה הבדוי, הביאה אותה לאיכר פולני, הבטיחה לה שבתום המלחמה תבוא לקחתה, ונפרדה ממנה לנצח. כעבור חודשים מעטים איימה אשת האיכר על אירית שתסגיר אותה לגרמנים אם לא תעזוב. אירית ברחה והחלה לעבוד בבית אחר. משפשטה בסביבה השמועה כי יהודיה מסתתרת בבית זה, נאלצה אירית לעזוב גם אותו. היא חזרה לעירה, מינסק מזובייצקי:
קרבתי אל חלון ראווה והצצתי בו. ראיתי נערה כפרית, רועת פרות, רחבת גרם ובריאת בשר. שערה הבהיר והחלק גלש על כתפיה, עור פניה שזוף, ידיה יחפות וגסות. לא הכרתי את עצמי! ובכן, אין לי ממה לחשוש ויכולה אני לשוטט בחוצות העיר כאוות נפשי. (31)
אירית העמידה פני פולניה וניצלה בזכות מראהּ הארי, שיערה הבהיר ועיניה הכחולות. היא דיברה פולנית היטב. פעם הציגה את עצמה כפולניה מוורשה שאביה נהרג במלחמה ואמה עניה ואינה יכולה לכלכלהּ. פעם סיפרה שהיא יתומה מאם, ושאביה נישא לאישה אכזרית, שגירשה אותה מהבית. כך שכנעה את הפולנים אצלם עבדה שהיא פולניה.
באחד הבתים שבהם עבדה, נצטוותה אירית לנקות את הספריה. בין הספרים מצאה ספר דת, וממנו למדה בסתר את התפילות הנוצריות. כך הצליחה להתפלל לנגד עיניהם הבוחנות של מעסיקיה, האיכרים הפולנים הקתולים, ולהעמיד פנים שהיא נוצריה. מדי פעם נחשפה בורותה בדקדוקי ההלכה של הדת הקתולית, ואז שב ועלה החשד שהיא יהודיה, והיא נאלצה לברוח שוב. גם לאחר שהצליחה ללמוד את כללי הדת, נתקלה בפולני שהכיר אותה מעיר הולדתה, והיא שבה ונאלצה לברוח.
אירית עבדה בפרך בכל עבודות משק הבית והשדה, וחייתה בתנאים ירודים. בתום עונת העבודות בשדה, לעת חורף, היה עליה לעזוב את מקום עבודתה ולשוב לנדודים. לעתים היו האיכרים הפולנים אצלם הסתתרה חושדים שהיא יהודיה, ואז היתה אירית נאלצת לברוח בבהילות. היא היתה מסתתרת ביערות מפני גרמנים ומפני פולנים שחששה שיסגירו אותה, וחוותה חרפת רעב.
כשתבעו מעסיקיה של אירית תעודה המוכיחה את נצרותה, השיגה אירית מכומר טוב-לב תעודת לידה בזהותה הבדויה, והשיגה תעודת זהות מראש כפר שהשתכנע למראה תעודת הלידה, אך גם תעודות אלו לא עצרו פולנים מלהתנכל לה ולהמשיך לחשוד בה שהיא יהודיה.
במהלך נדודיה בין הכפרים הפולניים הגיעה אירית למנזר, בו שהתה בחסות תעודותיה, במסווה של נוצריה. היא נאלצה ללמוד תפילות נוצריות ואת אורח החיים הנוצרי, ולעמוד במעמדים אנטישמיים רבים, בלא לגלות את זהותה. היא ידעה שאם תיחשף זהותה, תוסגר לגרמנים ותירצח. כשנאלצה להתאשפז בבית החולים בעיר הולדתה, בעקבות פצע שנזקק לטיפול, גילתה אם המנזר את יהדותה, אך החליטה שלא להסגירה.
בסוף 1944 שחרר הצבא האדום את האזור. אירית שבה למינסק מזובייצקי אך נוכחה לדעת כי אמה, שלוש אחיותיה וכל בני משפחתה, נרצחו בשואה, וכי ביתה חרב כליל ונמחק מעל פני האדמה.
ביולי 1945 יצאה אירית מהמנזר. היא הגיעה לבית יתומים בהלנובק (Helenówek) שליד לודז':
המנהלת קראה לילדים ואלה נאספו והאזינו לנאום חוצב להבות על החיים החדשים שיצמחו תחת המשטר הסובייטי: מחר ייפתחו הלימודים.
"זה יהיה מזכיר הבית," הציגה המנהלת אדם שעמד לידה, "הוא ינהל את כל הרישומים והחשבונות. ודעו לכם! מהיום והלאה אין מהפכות, אין יציאות אל הוועד ואין העדרויות ללא רשות! זה מוסד חינוכי שנוסד בשבילכם וכאן עליכם להיות על-פי החוקים והסדרים החדשים!” ועוד הוסיפה ודיברה על שעות קבועות לאכילה, לשינה ולטיולים. האזנו לה ללא אומר. לאחר מכן התפזרנו והלכנו לחדרינו.
"היא יכולה לדבר מהיום ועד מחר על סדר, על חיים נורמליים, על לימודים ועל שעות קבועות. אנחנו נעשה כפי שאנחנו מבינים ונחיה כמו שחיינו עד היום," אמר אחד הנערים.
נודע לי שהמנהלת עשתה את שנות המלחמה כפרטיזנית והמזכיר היה כלוא במחנות ריכוז. והיה לנו פנאי בשפע. הסתובבנו באפס מעשה, מטיילים בחצר ובשדות. ...
חדרנו נתמלא מעט וכבר מנינו עשר בנות. כל נערה חדשה שהגיעה, היינו מקיפות אותה ושואלות לקורותיה, והסיפורים היו דומים: ברחתי, הסתתרתי, נדדתי, רעיתי פרות... נסתיימה המלחמה, חיפשתי את קרובי, נותרתי לבדי, חיפשתי יהודים, קיוויתי, הגעתי אל בית הוועד ונשלחתי לכאן, אל בית היתומים. (כחלוף הכל, ע' 90)
אירית הוברחה מפולין במסגרת תנועת "הבריחה", דרך צ'כוסלובקיה וגרמניה, והגיעה לצרפת.
בשנת 1946 עלתה אירית לארץ ישראל באוניה "יגור". "רבותי היהודים", שמעה אירית קריאה, "חופי ישראל". "צעקה פרצה מהנוסעים", מספרת אירית, "בכי, סבל, יגון ושמחה התערבו בערבוביה גדולה של צעקות."
חיפה! אליה נכספנו מאז הפלגנו מן המזח הקטן בצרפת לפני יותר משבועיים. אני מביטה לחוף ואינני מבינה מדוע אוסרים עלי את הכניסה לעיר. אני נזכרת באמא שהשאירה אותי אצל האיכר ואמרה: 'בסתיו אבוא להשיבך הביתה. בסוף הקיץ, איטה'לה.' הסתיו הגיע במועדו - אבל אמא לא באה, ומאז אני עושה את דרכי בחיים לבד. אני כבר לא ילדה. אני בת שש-עשרה, בריאה וחזקה. התגברתי על אויב גדול וחזק. אני, שהייתי חסרת אונים, הצלחתי להתגבר על הגרמנים ולהישאר בחיים. מה היה כוחי ומה היו סיכויי לשרוד? והנה, הגרמנים הוכו מכה ניצחת, נחלו מפלה. אכן, הצלחתי לנצח אותם, אבל בצער ובכאב, ונותרתי לבדי, יחידה מכל משפחתי. והנה סוף סוף הגעתי לחופי הארץ - אך לא מרשים לי להיכנס לארץ ישראל.
המעפילים גורשו למחנות המעצר של הבריטים בקפריסין, אך לאחר כשלושה חודשים התאפשרה עלייתה של אירית לארץ ישראל.
לאירית שתי בנות. אירית לימדה שנים רבות בבית ספר בעירה הרצליה והייתה אשת עדות וסופרת. בספריה הראשונים שיצאו לאור, בקצה היער (1977) וכחלוף הכל (1980), סיפרה אירית על קורותיה בתור ילדה שאמה הפקידה אותה בידי איכר נוצרי כדי להציל את חייה. בספרה השלישי, בטרם יבוא האביב (1990), תיארה אירית את קורותיה בגטו מינסק-מזובייצקי. בספרה נעלה בכל הדרכים (2000) תיארה את מסעה ארצה. בספרה נשיט סירות נייר (2005) תיארה אירית את שובה לביקור בפולין עם שלושה מנכדיה.
אירית מסרה דפי עד להנצחת רבים מבני משפחתה שנרצחו בשואה, בהם אמה זיסל, אביה ישעיהו, אחיותיה הקטנות אטקה וחיה, אחותה הגדולה טובה, סבתה שרה וסבה יצחק.
אירית רומנו קופר נפטרה בספטמבר 2021.
