שאול שגיב

שאול שגיב נולד ב-1924 בקלן שבגרמניה בשם פאול ורנר זיגל ולו אחות גדולה, מרגוט, ואחות קטנה, רות. אביו, סלומון, היה חייל גרמני במלחמת העולם הראשונה. הוא נפצע פעמיים במלחמה וקיבל מספר אותות הצטיינות. סלומון ואשתו אמיליה (לבית וייל) ניהלו אטליז בקלן. סלומון הניח תפילין כל בוקר, פקד את בית הכנסת כל שבת וחג, אך לא חבש כיפה, חשמל ואש הודלקו בשבתות ומותר היה לסובב את ידית הפטפון העתיק כדי שהאם תוכל לשמוע את שיריו של הטנור קארוזו. לאב לא היתה זיקה לציונות ואת עצמו הגדיר "גרמני בן דת משה". שאול נרשם כחבר באגודת הספורט היהודית בקלן והצטיין באתלטיקה.

האב היה נוסע תכופות להולנד במסגרת עסקיו בעיר ארנהם שבהולנד. עם עליית היטלר לשלטון, בינואר 1933, שהה האב בהולנד והחליט לא לשוב לקלן. לפני החרם של אחד באפריל הבריח שותפו ההולנדי של האב, יאן (הנק) ון דר איסט, את שאול, מרגוט ורות במכוניתו להולנד, בזהותם השאולה כילדיו. לאחר תקופה קצרה חזרו השלושה לגרמניה. במאי עברו האם ורות להולנד, אך יציאתם של שאול ומרגוט נאסרה. לאחר מספר ימים שב ון דר איסט והבריחם שוב להולנד, דרך מעבר הגבול.

המשפחה התגוררה באזור ארנהם. למרות זרותו והופעתו השונה – בעל שיער שחור בקרב בהירי שיער ותכולי עיניים – הפך שאול מקובל על הילדים.

עם סיפוח אוסטריה וכיבוש צ'כיה על ידי גרמניה, שקל האב הגירה לקנדה, שנזקקה לעובדים חקלאיים, תוך הסתמכות על הידע החקלאי שצבר. שאול, לעומתו, צידד בהגירה לארץ ישראל.

לאחר ליל הבדולח בנובמבר 1938 הגיעו לבית הוריו של שאול הורי אמו, מינה ויעקב, שגורשו מביתם בגרמניה באישון ליל. בחודשים הבאים הגיעו אל בית ההורים קרובים נוספים ובשבתות ארחה המשפחה פליטים יהודים מגרמניה.

עם כיבוש פולין על ידי גרמניה בספטמבר 1939 ביקש האב להפריד בין בני המשפחה כדי שיתאפשר להציל לפחות את חלקם במקרה של פלישה גרמנית להולנד. מינה ויעקב עברו לפנסיון באמסטרדם ושאול חיפש מקום במוסדות עליית הנוער וכן ב"אגודת דוונטר", מוסד להכשרה מקצועית לחלוצים ציונים – אך לשווא.

עם פלישת גרמניה להולנד במאי 1940 נאסר אביו של שאול על ידי המשטרה ההולנדית, שכן היה אזרח גרמני, אך שוחרר. לאחר כניעת הולנד ביקש שאול להתרחק מאמסטרדם ועבר לחוותו של ון דר איסט באוטרלו, ליד ארנהם, שם עבד בענפי המשק.

ביולי 1940 נודע לשאול שהתקבל להכשרה חלוצית במסגרת אגודת דוונטר. "החברה בוועדת הקבלה התרשמה מחזותי ה'תימנית'. לדבריה, 'עם פרצוף כזה, מקומו בארץ ישראל'." לאחר חודש הגיע שאול למשפחת ברקפלד ליד העיירה ברומן (Brummen) ושם השכים מדי יום בשלוש וחצי לעבודות חקלאיות. הוא קשר קשרים טובים עם איכרי המקום:

לא פיגרתי אחרי המנוסים שבין הפועלים החקלאיים הוותיקים. לא פעם שמעתי שהעירו זה לזה על הדבר הבלתי נתפס, שיהודי יודע לעבוד לא פחות טוב מהם, כשהתברר שהיהודים הם לא רק סוחרי בקר ורוכלים – משלוחי יד שהיו מזוהים עם יהודים באזורים הכפריים – אלא מסוגלים גם לעבוד עבודה גופנית קשה. (קטרים מושכים קרונות, ע' 47)

במקביל לעבודתו החקלאית היה שאול משתתף מדי פעם במפגשים של ארגון "החלוץ" הציוני בדירן (Dieren) הסמוכה. לעתים היה מבקר את הוריו.

יום אחד הודיעו להורי שקציני צבא גרמנים יבואו לראות את הבית שהם גרים בו, כי הם זקוקים למגורים. הגיוני היה שקודם מחרימים בתי יהודים. מאד חרדנו לאבד את קורת הגג שלנו. הגרמנים היו קצינים של הצבא הסדיר, לא מהאס-אס. הם התנהגו בנימוס, הביטו פה ושם, ועיניהם נפלו על תמונת אבא במדים של הצבא הגרמני ממלחמת העולם הראשונה, תמונות שאמי, בחכמה רבה, העמידה על המזנון, ועל ידה הניחה את אותות ההצטיינות של אבא: צלב הברזל, צלב הפצוע וצלב ההוקרה. החיילים שאלו את אבא באיזה יחידה ובאילו מקומת הוא שירת, שתו ספל קפה, קמו, הצדיעו והלכו. (ע' 54)

במהלך 1941 נשלחו מאות צעירים יהודים מהולנד למחנות ריכוז, בהם מאוטהאוזן, כעונש על פעולות חבלה אנטי-גרמניות בהולנד. תוך שבועות מעטים הגיעו תעודות פטירה על שמם. בין הצעירים היו מכרים של שאול. "תפיסה זו זעזעה אותי. הכרתי אישית חלק מהבחורים שנתפסו, עוד מבית הספר או תנועת הנוער, כולם בחורים בריאים וחסונים. כל מי שנתפס עד כה ונשלח למחנות בגרמניה נשאר בחיים זמן קצר בלבד." (ע' 56)

בדצמבר 1941 הצטוו היהודים פליטי גרמניה להתייצב במשרדי ההגירה. סבו של שאול, יעקב בן ה-83, עמד בתור במשך יום שלם. בידיו היו מסמכים שבעזרתם קיווה להגר לארצות הברית. בדרכו הביתה התמוטט ברחוב ומת מדום לב.

"בראשית מאי 1942 הותרנו לצייד. סומנו על ידי הטלאי הצהוב."

***

החציר כבר מסודר במחסני החציר שליד החווה, הדגן מזהיב בשדות ומבטיח גם השנה יבול מבורך. העבודה רבה. שגרה. מכינים את הכלים לקציר השיפון וקובעים את התור לעזרה הדדית. נרכשה מקצרת דגנים משותפת יד עם השכנים. גם הבוקר קמתי יחד עם ברקפלד בשלוש וחצי ויצאנו למרעה לחלוב את הפרות. חזרנו בשבע וחצי הביתה, האכלנו את החזירים והסוסים, והוצאתי את כדי החלב אל הכביש. הכל שגרה.

חזרתי והתיישבתי יחד עם משפחת ברקפלד לארוחת הבוקר. עוד בטרם סיימנו את הארוחה נשמעו דפיקות על הדלת. ראיתי דרך החלון את מפקד משטרת ברומן, מר יאנסן. גברת ברקפלד ניגשה אליו וחזרה עם פנים לבנות כסיד. היא אינה מסוגלת לדבר. לפתע היא פורצת בבכי, צועדת לקראתי וחובקת אותי בחוזקה בזרועותיה, כאילו רוצה להגן עלי. מיד הבנתי במה העניין: באו לקחת אותי.

לא! החלטתי שאני לא הולך למחנה עבודה. בכל בית יהודי היו מוכנים, מאז תחילת המשלוחים, תרמילי גב לכל בני המשפחה, שתוכנם נארז על פי ההמלצות של "הוועד היהודי". עליתי לחדרי, פתחתי את תרמיל הגב שהיה ארוז ומוכן תמיד, הוצאתי מתוכו כמה דברים הכרחיים ושמתי אותם בתרמיל צד ישן.

באוטובוס היתה לי הרגשה שכל מבטי הנוסעים נעוצים בי, כאילו רצו לדעת לאן פני היהודי מועדות. הגעתי בשלום לאפלדורן. הסתובבתי עד רדת החשכה ברחובות השקטים של העיר. כאשר החשיך לגמרי יצאתי מהעיר והורדתי את הטלאי הצהוב מבגדי. הרגשתי כאילו עזבתי את כדור הארץ ועכשיו אני משהו אחר ממה שהייתי עד כה. (ע' 61-60)

שאול הגיע לבית הוריו בארנהם. בינתיים תבעו האיכרים מהממשל לשחרר את הפועלים החקלאיים כדי להבטיח את האספקה החקלאית לגרמניה. כשנענתה תביעת האיכרים, שב שאול לחוותה של משפחת ברקפלד. "שמחתם היתה גדולה אבל ידעתי שדבר לא השתנה אלא רק נדחה."

שאול ושלושה ממכריו היהודים עברו להסתתר בבקתה שבנו על אי, באחוזת מעסיקו של אחד מהם.

ערב אחד הופיע בפתח אדם זר. הלם אחז בנו. חשבנו שמיד יבואו שוטרים. האיש הרגיע אותנו ואמר שהוא איכר מאת החוות בשטח האחוזה. הוא סיפר שהוא עוקב אחרינו ומלא התפעלות על תחכום המחבוא שלנו, אבל הגיע למסקנה שהתנהגותנו מסכנת אותנו וגם אותו עצמו, בהיותו השכן הקרוב. (ע' 69)

האיכר סיפק לשאול ולחבריו מזון. כשביקשו לשלם, סרב: "לכם מספיק קשה. קצת חלב, ביצים ולחם אני עוד יכול לתרום לכם." יום אחד סיפר להם האיכר שעובדיו נלקחו למען המאמץ המלחמתי הגרמני ואין באפשרותו להוציא מהאדמה את יבול סלק הסוכר. בלילה יצאו שאול וחבריו, וכפועלים חקלאיים מנוסים עשו את העבודה. "למחרת בא האיכר נרגש כולו. רצה ממש לחבק אותנו. הצלנו לו יבול שלם. גם אנו היינו מסופקים, שמצאנו דרך לגמול לו."

לבעל האחוזה נודע על המסתתרים. לאחר כחודשיים שמע שבאחוזה סמוכה נתפסו יהודים וכעונש נשלח בעל האחוזה ההיא למחנה ריכוז. בעל האחוזה מיהר להודיע לשאול וחבריו שעליהם לעזוב. שאול שב לאגודת דוונטר ומשם עבר למספר מקומות מסתור, בתנאי מגורים קשים. בנובמבר 1942 נתפס, נכלא בבית הסוהר בארנהם ומשם נשלח למחנה הריכוז וסטרבורק.

חצות הלילה. הדלת נפתחת. רעד עובר את האולם. האור נדלק ונכנסים כמה אנשי משטרת הסדר, שוטר הולנדי ומנהל הצריף כאשר בידו רשימה. כל אחד יודע מה כוללת הרשימה. בקושי נושמים. מנהל הצריף מתחיל לקרוא את השמות של אלה המיועדים להישלח אל הבלתי ידוע. הרשימה נקראת לפי סדר א"ב. אני יושב רועד מפחד. שיני נוקשות. אני לא עושה מאמץ להסתיר זאת. אני מרגיש את החיוורון מתפשט על פני. אני לא שומע שמות, אני רק מחכה לאות S, האות הראשונה של שם משפחתי, Siegel. הנה זה הגיע. אני מתכווץ כולי.

עברו את האות S. אני רטוב מזיעה. על שינה אף אחד לא חושב. אנשים מתרוצצים, בכי חרישי וצעקות אימים נשמעים בערבוביה. אלה ששמם נקרא יודעים שבעוד כמה שעות יעזבו את הולנד.

בכיתי בלבי. אנשים כמוני, שכל פשעם הוא שהם יהודים. בשיירה עצובה, עמוסים במעט חבילות שהיו כל רכושם, ילדים, זקנים, משפחות ובודדים יצאו בשקט את הצריף כאילו השלימו עם גורלם. היתה לי הרגשה שאת כולם הכרתי. (ע' 84)

שאול הועסק בעבודות כפייה וחלה. הוא אושפז בבית החולים בווסטרבורק, שם ראה את קורבנות האלימות הנאצית. אשליותיו המעטות לגבי הצפוי למגורשים לפולין התפוגגו.

ערב אחד בא הרמן איטליאנדר, חברי, מבוהל ואמר שנפוצה שמועה שתושבי בית החולים מיועדים לשילוח הקרוב וכדאי שאסתלק ממנו. היגיון לא היה בזה: למה ייעשה מאמץ כזה להבריא את המסכנים, כאשר ממילא שולחים אותם הלאה? אבל לא רציתי להסתכן ועוד באותו לילה, למרות שטרם הבראתי, סחבתי כמות נכבדה של תרופות וחמקתי מהצריף. ובאמת, ביום השלישי הובאו כל המסכנים על אלונקות אל רכבת המוות. הרמן בלי ספק הציל את חיי על ידי אזהרתו.

קבענו לנו מנהג שהשתמשנו בו במקום ברכת בוקר טוב: "לא נלך לפולין" – "Wij gaan niet naar Polen". את הסיסמה הזו הכרזנו בוקר בוקר בקול רם, ולא הפריע לנו שהסביבה הסתכלה עלינו כתמהונים. (ע' 92)

שאול ביקש לברוח מווסטרבורק אך ידע שעל כל בריחה מענישים הגרמנים את הנשארים. על כן תכנן לברוח בשטח המחנה: לאחר שיועלה לרכבת הגירוש ושמו יימחק מרשימת אסירי המחנה, אך לפני שהרכבת תעזוב את המחנה. ב-1 בפברואר 1944 הוקרא שמו והוא יועד לשילוח.

הצטרפתי לעשרות האנשים תושבי הצריף שלנו בדרך לרכבת, ובעוזבי את הצריף נמחק שמי מרשימת תושבי וסטרבורק. הרמן איטליאנדר ופריץ זיזל היו על הרציף כדי למלא את תפקידם הרגיל, עזרה למגורשים, אבל הפעם גם כדי לעקוב אחרי ולעזור לי בשעת הצורך. מסרתי להרמן את מזוודתי כדי שאם אכשל יגיש לי אותה לתוך הרכבת רגע לפני שהיא תזוז. קיבלנו פקודה לעלות לקרונות.

עכשיו צריך להמתין בסבלנות ולהיות מוכן לצאת מהרכבת רגע לפני סגירת הדלתות כך שהיעדרותי לא תתגלה במקרה של ספירה נוספת של כל הנוסעים, 908 נפשות.

המהומה על יד הרכבת היתה תמיד גדולה. הסתובבו שם עשרות אנשי אס-אס המלווים כל משלוח. עמד שם כתמיד מפקד המחנה גמקר וצמרת הנהלת המחנה, אנשי משטרת המחנה ומשטרת הסדר, ויהודים שהיו להם עוד בקשות לדחיית השילוח.

בתוך הרכבת לא נשמר הסדר. ילדים התרוצצו, המבוגרים חיפשו קרובים וידידים, והתחלפו במקומות. נשברה המשמעת. כל זה היה לטובתי.

צריך למהר ולצאת את הרכבת לפני שהמלווים, חיילי האס-אס, עולים לקרון וסוגרים את הדלתות. בלי להתלבט הורדתי את המעיל שכיסה על בגדי העבודה עם הסרט על השרוול, התקרבתי לדלת של הקרון כשאני מביט ימינה ושמאלה, וקפצתי. אבל אוי לי... רגלי הימנית נתפסה בין שתי המדרגות של הקרון ונתקעתי עם רגל אחת על הרציף ורגלי השניה תפוסה. כמעט השתטחתי אפיים ארצה. אין זמן להרהורים ובמשיכה פראית שחררתי את רגלי התקועה. כאב עז פילח את ברכי, כאילו סכין חד חודר לתוכה. אין זמן לחשוב על כגון אלה עכשיו. חיי עומדים מנגד. יותר לא הסתכלתי סביבי ותוך שניות מעטות חמקתי בין הצריפים. (ע' 129)

שאול יצא מהמחנה עם קבוצת עבודה בעזרת אישור מזויף. השוטרים בשער הכירו אותו אך לא זיהו אותו מכיוון שפניו התנפחו בעקבות התקף אלרגיה. הוא הגיע לאמסטרדם והסתתר במספר מקומות מסתור, בין היתר בביתם של פים וחרדה ון מאנן שפעלו עם יופ וסטרוויל, לימים חסידי אומות העולם. בפברואר 1944 העבירו וסטרוויל ויאן סמיט את שאול לבלגיה. וסטרוויל, סמיט, שאול וחברו לבריחה מרטין אופנהיימר ("אופי") רכבו על אופניים לכיוון גבול בלגיה. בדרכם היה עליהם לעבור ליד תחנת משטרה:

כשהיינו ממש לידה יצאו ממנה שני שוטרים, לקחו אופניים והחלו נוסעים אחרינו. נבהלנו מאד. אופי החל לנסוע מהר יותר. לחשתי לו: "אופי, אל תרוץ! אין בזה טעם. אם הם מתכוונים אלינו, ממילא אין לנו סיכוי." אופי נרגע מיד והמשיך לרכב בנחת. השוטרים השיגו אותנו, עברו לידנו, בירכו אותנו לשלום והמשיכו בדרכם. לבי דפק; היה זה רגע קריטי שבו הוכח שרק התנהגות נורמלית וקור רוח יביאו אותנו בשלום למחוז חפצנו. (ע' 139)

מבלגיה הוברח שאול לצרפת, משם הוברח בקבוצה לספרד דרך מסלול מפרך בהרי הפירנאים, ובמרס 1944, לאחר חמישה ימים ולילות של הליכה בשלג ומאבק בסופות, הגיעה הקבוצה לספרד.

שאול קיבל סרטיפיקט (אישור עליה) במסגרת ההקצבה הבריטית ובאוקטובר הפליג מנמל קאדיז לארץ ישראל. עם הכניסה לנמל חיפה החלה שירת "התקווה".

עמדתי על הסיפון וגרוני נחנק, לא מסוגל לשיר מהתרגשות. סוף סוף הגעתי למקום שעוד לפני שנה לא האמנתי שאראה אי פעם. עברו לנגד עיני כל החברים שהכרתי ולא יזכו לראות את הארץ הזאת. אפרם טמון איפה שהוא באדמה עוינת. חשבתי על יקירי, הורי ואחיותי, שאני לא יודע אם הם עדיין בחיים. (ע' 178)

הוריו ואחיותיו של שאול הוסתרו במקומות שונים בעזרת ד"ר אייסה יונגסמה. אחיותיו של שאול, מרגוט ורות, הוסתרו בביתו של ון דר איסט בעזרת פועל החווה שלו, יאן ון דר מיידן, במשך שנתיים וחצי, מאוקטובר 1942 עד השחרור באפריל 1945. הוריו של שאול הוסתרו בעזרת אדריאן היי. לימים הוכרו מציליהם של בני המשפחה כחסידי אומות העולם. ב-1950 הגיעו ההורים לארץ ישראל והתאחדו עם ילדיהם לאחר כעשר שנות פרידה.

שאול התיישב בקיבוץ הזורע והיה בגרעין המייסדים של קיבוץ יחיעם בגליל המערבי וקיבוץ יקום ליד נתניה, בו היה חבר עד יומו האחרון. הוא נישא לבתיה, אחותו של יעקב דה יונג, אותו הכיר בהכשרה החלוצית במחנה וסטרבורק.

לשאול ולבתיה נולדו שלושה ילדים ושבעה נכדים.

שאול נפטר בשנת 2014.